בש"פ 3403/98 סוויסה יוסף נ. מדינת ישראל

העורר עומד לדין פלילי בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. במהלך המשפט הגישה התביעה תעודת חסיון לפי סעיף 45 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א1971-. בתעודה זאת הביעה מ"מ השר לבטחון פנים את דעתה כי גילויין של ראיות מסויימות, שפורטו בתעודה, עלול לפגוע בעניין ציבורי חשוב, וגם הסבירה באיזו דרך עלול להיפגע אותו עניין ציבורי. העורר הגיש עתירה לבית המשפט המחוזי, לפי סעיף 45 לפקודת הראיות, לגילוי הראיות החסויות. לפי סעיף זה, בית המשפט הדן בעתירה אמור להחליט, לגבי הראיה החסויה, אם "הצורך לגלותה לשם עשיית צדק עדיף מן הענין שיש לא לגלותה".

לבקשתו של העורר נדונה העתירה, לא על ידי השופט שדן באישום נגד העורר, אלא על ידי שופט אחר (השופט א' בייזר) של אותו בית משפט. במהלך הדיון בעתירה הוצג בפני בא-כוח העורר חומר רב מתוך החומר החסוי, אולם חלק מן החומר נותר חסוי. השופט עיין בחומר החסוי, שמע הסברים מאת קצין המשטרה שהיה אחראי על איסוף החומר, שלא בנוכחותו של בא-כוח העורר, ולבסוף החליט לדחות את העתירה. בהחלטתו אמר השופט, בין היתר, כך:

"מעיון בחומר החסוי ולאחר קבלת ההסברים כאמור לעיל השתכנעתי כי החומר שמבקשים להשאירו חסוי אינו שייך לחומר החקירה ורק מטעמי זהירות הוא הוכנס לתיק החקירה. כמו כן השתכנעתי כי על החומר שאינו קשור לעבירה נשוא התיק העיקרי להישאר חסוי. אינני מגלה גם מה טיבו של החומר שנשאר חסוי שכן גילוי טיב וסוג החומר כמוהו כגילוי תוכן החומר. בכל מקרה השתכנעתי כי אין החומר החסוי פוגע בזכויות המבקש בתיק הנדון וכי אין צורך בגילוי לצורך עשיית צדק".

העורר הגיש ערר על החלטה זאת אל בית משפט זה. הערר הוגש, כפי שנאמר בו, בהתאם לסעיף-קטן 74(ה) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982-. ומה עניינו של סעיף זה? סעיף 74 מסדיר את העיון בחומר חקירה על ידי הנאשם. הוא קובע, בין היתר, כי הנאשם רשאי לבקש מבית המשפט להורות לתובע להתיר לנאשם לעיין בחומר שהוא, לטענתו, חומר חקירה ולא הועמד לעיונו. סעיף-קטן 74(ה) קובע כי "על החלטת בית משפט לפי סעיף זה ניתן לערור לפני בית המשפט שלערעור שידון בערר בשופט אחד". מכוח סעיף זה הוגש הערר שבפני.

בא-כוח המדינה הגיב לערר בבקשה שבית המשפט ידחה את הערר על הסף. הוא ביסס את הבקשה, ראשית, על סעיף-קטן 74(ו) לחוק סדר הדין הפלילי. סעיף-קטן זה אומר כך:

"אין בסעיף זה כדי לפגוע בהוראות פרק ג' לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א1971-".

פרק ג' לפקודת הראיות עוסק בראיות חסויות והוא כולל, בין היתר, את סעיף 45 הקובע כי בית המשפט לא יקבל ראיה אם שר הביע דעתו בתעודה כי מסירתה עלולה לפגוע בעניין ציבורי חשוב.

שנית, בא-כוח המדינה הסתמך על סעיף 78 לחוק סדר הדין הפלילי. וכך קובע סעיף זה:

"הוראות סעיף 74 אינן חלות על חומר שאי-גילויו מותר או שגילויו אסור לפי כל דין...".

שתי הוראות אלה של חוק סדר הדין הפלילי מורות, באופן ברור, כי גם אם ראיות מסויימות נכללות בחומר חקירה, אך הן מוגנות על ידי תעודת חסיון לפי סעיף 45 לפקודת הראיות, אין סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי מטיל חובה לאפשר עיון על ידי הנאשם בחומר זה.

נראה כי אף העורר אינו חולק על כך. הווי אומר, אפילו היה בית המשפט המחוזי מחליט כי הראיות החסויות מהוות חלק מחומר החקירה, לא היה הנאשם זכאי לעיין בראיות אלה. אלא מאי? העורר מבקש בדרך של ערר על ההחלטה של בית המשפט המחוזי, לפי סעיף-קטן 74(ה) לחוק סדר הדין הפלילי, שבית משפט זה יבחן מחדש שני עניינים: ראשית, אם הראיות החסויות מהוות חלק מחומר החקירה; ושנית, אם התשובה החיובית, אם הצורך לגלות את הראיות החסויות לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש לא לגלותן. בדרך זאת מקווה העורר להגיע כדי עיון בראיות החסויות. אולם האם יש לעורר זכות להגיש ערר כזה לבית משפט זה?

שאלה זאת התעוררה, בנסיבות דומות מאד, בבש"פ 8401/96 עמיד חאג' יחיא נ' מדינת ישראל (לא פורסם). שם החליט השופט מצא לדחות ערר שהוגש לפי סעיף-קטן 74(ה) לחוק סדר הדין הפלילי על החלטה של בית משפט מחוזי שלא לגלות ראיות חסויות מכוח סעיף 45 לפקודת הראיות. וכך אמר השופט מצא:

"ראשית, סעיף 78, רישה, לחוק סדר הדין הפלילי מורה במפורש, כי 'הוראות סעיף 74 אינן חלות על חומר שאי-גילויו מותר או שגילויו אסור לפי כל דין'; ושנית, סעיף 74(ו) לחוק מבהיר כי בהוראות סעיף 74 אין כדי לפגוע בהוראות פרק ג' לפקודת הראיות, שעניינו בראיות חסויות. מכל אחת משתי ההוראות הללו - לא כל שכן משילובן - מתחייבת המסקנה, כי לסעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי ולדינים המסדירים את נושא הראיות החסויות אין ולא כלום (בש"פ 3447/96 מדינת ישראל נ' אזולאי , טרם פורסם, פיסקה 10 להחלטה). הווי אומר: על דחיית העתירה להסרת חיסיון אין עומדת לנאשם זכות ערר. דינה של החלטה כזאת כדין כל החלטת ביניים בנושא קבילותן של ראיות, וסעדו של הנאשם כנגדה הינו בהגשת ערעור על הכרעת הדין שתינתן במשפטו, אם יורשע בדין (בג"ץ 5274/91 חוזה נ' שר המשטרה , פ"ד מו(1) 724)".

החלטה זאת נותנת תשובה מפורשת וברורה גם לערר שבפני: לפי החלטה זאת, אין לעורר זכות להגיש את הערר שהגיש, ולפיכך יש לדחות את הערר.

העורר טוען כי החלטה זאת, שניתנה על ידי שופט יחיד, אינה מחייבת אותי, והוא מזמין אותי לפסוק, בניגוד להחלטה זאת, כי לעורר נתונה זכות להגיש את הערר שהגיש מכוח סעיף-קטן 74(ה) לחוק סדר הדין הפלילי. אין ספק, כטענת העורר, שההחלטה של השופט מצא אינה מחייבת אותי, ולא משום שהיא דעת יחיד, אלא משום שבית משפט זה רשאי לסטות מהלכה שנפסקה בו, ואפילו מהלכה שנפסקה על ידי הרכב רחב. אלא שדעתו של השופט מצא מקובלת עלי לגוף העניין. ומכל מקום, חזקה עלי מצוותו של החוק. החוק מחייב לדחות את הערר. ראשית, סעיף-קטן 74(ה) מאפשר להגיש ערר רק על החלטה של בית המשפט בעקבות בקשה שהוגשה על ידי נאשם לפי סעיף-קטן 74(ב), היא בקשה לקבוע שחומר מסויים הוא חומר חקירה, ואילו העורר לא הגיש כלל בקשה כזאת. שנית, סעיף-קטן 74(ה) אינו מאפשר להגיש ערר על החלטה של בית המשפט לפי חוק אחר, כלומר, החלטה לפי סעיף 45 לפקודת הראיות. ושלישית, פקודת הראיות אינה מעניקה זכות ערר על החלטה לפי סעיף 45 לפקודה זאת, וכידוע אין זכות ערעור או ערר אלא אם החוק מקנה זכות זאת במפורש. כל אלה מצטרפים למסקנה שאין יסוד לערר במקרה זה.

אם כך, מה יעשה העורר אם, לדעתו, טעה בית המשפט המחוזי בהחלטתו, כאשר סירב לגלות לו את הראיות החסויות? התשובה היא, כפי שאמר השופט מצא, שהעורר יוכל לערער על החלטה זאת, כפי שהוא רשאי לערער על כל החלטת ביניים אחרת במשפטו, במסגרת הערעור על פסק הדין שיינתן במשפטו, אם יורשע בדין. העובדה שבמקרה זה ההחלטה ניתנה, לא על ידי השופט הדן באישום, אלא על ידי שופט אחר של אותו בית משפט, אין בה כדי לשנות, שהרי עדיין היא בגדר החלטה שניתנה במשפטו של העורר.

יש מקרים בהם שלילת האפשרות של נאשם לערער על החלטת ביניים במשפטו מכבידה עליו מאד, ואולי אף מעוררת אצלו תחושת עוול, אך גם במקרים כאלה חזקה עלינו מצוות המחוקק, שעשה את האיזון בין הצורך לנהל את המשפט הפלילי ביעילות לבין הצורך לעשות צדק עם הנאשם, וקבע כי אין ערעור נפרד על החלטות ביניים במשפט פלילי.

אולם במקרה זה נראה כי אין יסוד לחשש שנגרם עוול לעורר. בית המשפט המחוזי, שעיין בראיות החסויות, לא זו בלבד שהגיע למסקנה כי הצדק אינו מחייב לגלות ראיות אלה, אלא הוא אף הביע דעתו כי ראיות אלה אינן מהוות חלק מחומר החקירה. משמע, גם אילולא הוצאה תעודת החיסיון, לא היתה בידי העורר זכות, לדעתו של בית המשפט המחוזי, לעיין בראיות אלה.

לפיכך אני מחליט לדחות את הערר.