בש"פ 8555/06 פלוני נ. מדינת ישראל

א.ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו (השופטת נ' אהד) מיום 16.10.2006 בב"ש 93454/06 בתפ"ח 1082/06, בגדרו נדחתה בחלקה בקשתו של העורר לפי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב – 1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי).

ב.(1) ביום 3.8.2006 הוגש כנגד העורר וכנגד נאשם נוסף (להלן: נאשם 1) כתב אישום מתוקן המייחס להם עבירה של אינוס קטינה מתחת לגיל 16 שלא בהסכמתה על פי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: חוק העונשין), בנסיבות המנויות בסעיף 345 (ב)(1) לחוק העונשין.

(2) כנטען בכתב האישום, ביום 5.7.2006 הלכה המתלוננת, שבאותו זמן הייתה מתחת לגיל 14, לבקר את ידידה ש'. בביתו, שוחחה עם חברתה וקבעה עמה כי תלון אצלה. בביתו של ש', פגשה את העורר שהזדהה בפניה בשם בדוי. לאחר שש' נאלץ לעזוב את ביתו, יצאו העורר והמתלוננת יחד מהבית. העורר הציע למתלוננת להצטרף אליו לביתו, והבטיח שלאחר מכן ייקח אותה לחברתה. העורר הסיע את המתלוננת לביתו של הנאשם 1. בהיותם בביתו של הנאשם 1, נישק העורר את המתלוננת, ניסה כנטען להפשיטה, להשכיבה על הספה ולקיים עימה יחסי מין, אך היא התנגדה לו, דחפה אותו מספר פעמים וביקשה שלא יגע בה. משנשמעה נקישה בדלת חדל העורר ממעשיו. נאשם 1 נכנס אל הבית והחל לשוחח עם המתלוננת, זמן מה לאחר מכן עזב העורר. נאשם 1 נעל את דלת הבית והחל לגעת במתלוננת, אף שהתרחקה ממנו ואמרה לו את גילה. לאחר מכן השכיב אותה על הספה, נשכב מעליה, נגע בחלקי גופה השונים, הוריד את חצאיתה ובגדיה, הלביש קונדום לאיבר מינו, חדר לאיבר מינה ובעל אותה תוך שהוא מכאיב לה. זאת, למרות ניסיונותיה להדוף אותו ומחאותיה.

זמן מה לאחר מכן, חזר העורר כנטען אל הבית, ולאחר שיחה קצרה עזב נאשם 1 את המקום. העורר משך את המתלוננת אליו בכוח והושיב אותה על ברכיו, חרף מחאותיה. המתלוננת חזרה אל הכורסה, והעורר שב ומשך אותה, כך מספר פעמים. אז התפשט העורר ונשאר בתחתוניו וניסה לדבר על ליבה של המתלוננת ולשכנע אותה לקיים עימו מגע מיני, אך היא עמדה בסירובה. לאחר מספר דקות, משך העורר את המתלוננת, השכיב אותה על המיטה, הוריד את חולצתה ואת חצאיתה, הלביש קונדום על איבר מינו, החדיר אותו לאיבר מינה ובעל אותה תוך שהוא גורם לה לכאב. זאת, על אף התנגדותה וניסיונותיה להזיזו באמצעות רגליה. בהמשך הסיע העורר את המתלוננת לביתה.

ביום 29.7.2006 ניסתה המתלוננת לשים קץ לחייה, ואושפזה במחלקת הילדים בבית החולים שניידר.

ג.(1) העורר פנה אל בית המשפט המחוזי מכוח הוראת סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי בבקשה לקבל את תרשומות השיחות בין המתלוננת לבין מי מגורמי בית הספר בו היא לומדת, וזאת נוכח מידע שהיה בידי בא כוח העורר בדבר ירידה בלימודים ומריבות של המתלוננת עם אמה בשנתיים האחרונות; כן נתבקשה העברת מכתב שהיה מצוי במחשב של המתלוננת, בו כתבה שברחה מהבית ושנאנסה עוד קודם לאונס נשוא כתב האישום; בנוסף נתבקשה העברת כל חומר, לרבות מסמכים ותרשומות משיחות שנערכו בין המתלוננת לבין עובדת סוציאלית לנערות במצוקה, שטיפלה בה ביחס למקרה האונס; כן נתבקשה העברת החומר הפסיכיאטרי לגבי שני ניסיונות אבדניים שביצעה המתלוננת עוד קודם לאונס, שלדברי האם הזכירו לה את הניסיון האבדני האחרון מיום 29.7.2006.

(2) בית המשפט המחוזי לא קיבל את הבקשה לעיון בתרשומות בית הספר, תוך שהוא מפנה לבש"פ 3768/06 פלונים נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) (השופט ג'ובראן); להלן: פרשת פלונים ). כן לא נתקבלה הבקשה להעברת חומר משיחות שנערכו בין המתלוננת לעובדת הסוציאלית שטיפלה בה. בית המשפט קבע שהמדובר בהליך טיפולי-שיקומי שעברה המתלוננת חודשים מספר לאחר אירוע האונס, ועל כן אין בתרשומות כדי לסייע לעורר. בנוסף לא קיבל בית המשפט את הבקשה להעברת החומר הפסיכיאטרי, שכן סבר כי זה אינו רלבנטי כיוון שכתב האישום אינו מייחס את ניסיון ההתאבדות לאונס. מנגד קבע בית המשפט, כי יש לראות במכתב הנזכר חלק מחומר החקירה, ועל כן הורה לתפוס את המחשב שבו נרשם המכתב, להביאו למשרדי המשיבה, לבדקו על ידי מומחה, ולהעבירו - אם יימצא - לידי העורר.

(3) מכאן הערר הנוכחי.

ד.(1) העורר מבקש כי בית המשפט יורה למשיבה להעביר את תרשומות בית הספר בנוגע למתלוננת. זאת, משני טעמים: האחד, המשיבה כלל לא ראתה את התרשומות, ועל כן איננה יודעת אם מצוי בו חומר בעל חשיבות לעורר. השני, אם אכן ראתה המשיבה את התרשומות, רק בידי בית המשפט לקבוע אם החומר רלבנטי אם לאו. בכך מבקש העורר לאבחן את בש"פ פלונים מהמקרה שלפנינו, שכן באותו מקרה הגיע בית המשפט להחלטתו לאחר שעיין בתרשומות.

בנוסף טוען העורר כי יש להעביר לידיו את החומר הפסיכיאטרי בדבר שני ניסיונות ההתאבדות הקודמים לאונס, זאת - שכן הניסיון האבדני של המתלוננת מופיע בעובדות כתב האישום, בניגוד לקביעתו של בית המשפט שלפיה אין הניסיון האבדני מיוחס לאונס. כן, מבקש העורר לקבל לידיו את תרשומות השיחות שבין המתלוננת לבין העובדת הסוציאלית, שכן לטענתו יש בהם משום גרסה נוספת לאירוע האונס, ומוסיף כי טעה בית המשפט שלא עיין בהן לפני שקיבל את החלטתו בנושא.

(2) לטענת המשיבה, אין קשר בין ירידת המתלוננת בלימודיה לבין אירוע האונס, ועל כן אין רלבנטיות לתרשומות השיחות (אם בכלל הן בנמצא) בין המתלוננת לבין גורמים בבית ספרה; המדובר בניסיון לפגוע באמינותה של המתלוננת באמצעות מידע, שכאמור אין בו כדי להשליך על הגנתו של העורר.

בנוסף, נטען כי השיחות בין המתלוננת לעובדת הסוציאלית הן חלק מהליך טיפולי, שנערך מספר חודשים לאחר אירוע האונס ונועד לשפר את מצבה הנפשי של המתלוננת. חשיפת החומר עלולה להרתיע נפגעי עבירה מפני הגשת תלונות ופניה להליך טיפולי. לבסוף נטען, כי אין חשיבות לעניין האישום לניסיונותיה האבדניים הקודמים של המתלוננת.

ה.(1) סעיף 74(א) לחוק סדר הדין הפלילי קובע כדלקמן :

"74. עיון בחומר החקירה

(א) הוגש כתב אישום בפשע או בעוון, רשאים הנאשם וסניגורו, וכן אדם שהסניגור הסמיכו לכך, או, בהסכמת התובע, אדם שהנאשם הסמיכו לכך, לעיין בכל זמן סביר בחומר החקירה וכן ברשימת כל החומר שנאסף או שנרשם בידי הרשות החוקרת, והנוגע לאישום, שבידי התובע ולהעתיקו."

הוראת סעיף 74(א) קובעת, אם כן, את זכותו של נאשם לעיין בחומר המצוי בידי גורמי החקירה והתביעה הנוגע לאישום. זכות העיון נגזרת מזכות היסוד של הנאשם למשפט הוגן וזכותו לנהל את הגנתו לאחר שהכיר את מלוא חומר החקירה הקיים בעניינו (בש"פ 3823/06 ממן נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופט ג'ובראן)).

"זכות הנאשם להתגונן כנגד אישום פלילי וזכות העיון הכרוכה בכך איננה רק זכותו של הפרט, אלא היא משקפת אינטרס ציבורי כללי, שנועד להבטיח כי מערכת המשפט תכריע בגורלו של נאשם בגדרו של משפט הוגן, שבו ניתנה לו הזדמנות מלאה להציג את הגנתו. מימושה של זכות ההגנה מותנה בכך שמלוא החומר הנוגע לעניינו של נאשם יוצג בפניו ויהא ידוע לו." (בש"פ 2043/05 מדינת ישראל נ' גד זאבי

(לא פורסם) ( השופטת פרוקצ'יה)).

זכותו של הנאשם להליך הוגן וראוי מושרשת ביסודותיה של מערכת המשפט שלנו מקדם, ומצאה את מקומה בחקיקתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו:

"יש איפוא לראות את הנושא במישור הערכי במשקפי חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו. אכן, לא לכל עניין ראוי לגייס את הנשק החוקתי, אך אחד המסרים העיקריים של חוק היסוד, שצריך שיהא לנגד עינינו, מצוי במתחם המשפט הפלילי; 'ובמיוחד רגיש המשפט הפלילי - המהותי והדיוני - לשינויים בזכויות האדם בישראל, המשפט הפלילי עניינו חרות הנאשם מזה ואינטרס הנפגע ואינטרס הציבור מזה. אך טבעי הוא, ששינויים חוקתיים בזכויות האדם ישפיעו, בראש ובראשונה, בתחומי המשפט הפלילי' (בש"פ 537/95 גנימאת נ' מדינת ישראל , פ"ד מט(3) 421, 589, (הנשיא ברק); ראו גם ע"פ 4424/98 סילגדו נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(5) 529, 540-539 (הנשיא ברק); כן ראו ב' אוקון וע' שחם, "הליך ראוי ועיכוב הליכים שיפוטי", המשפט ג' 265: 'חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו שינה את מערך הזכויות הפליליות מיסודו: זכותו של אדם לחרות עוגנה ... בתוך כך הוכרה זכותו של אדם להליך ראוי'. בענייננו שלנו, זכותו של אדם להגנה ראויה, יהא הפשע המיוחס לו אשר יהא, ובכלל זה הגנה בהליכי מעצר, היא בלא ספק חלק מכבוד האדם. אין המדובר רק בייצוג, שכבר הוכר בזכות יסודית ואשר לכשלים בו תוצאות בתחום המשפט הפלילי, אלא בגישה רחבה שעניינה כי זכויות היסוד של נאשם עלו לרמה חוקתית על חוקית (מ"ח 7929/96 כוזלי נ' מדינת ישראל , פ"ד נג(1) 529, 564, 569-568, והאסמכתאות המובאות שם מפי הנשיא ברק), וזאת גם ביכולת להתגונן הן בהליכי מעצר והן במשפט העיקרי..." (בש"פ 1000/05

חסיד נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(6), 385. ההדגשה הוספה – א"ר).

(2) ומהו "חומר החקירה "? בית משפט זה עמד לא אחת על כך שיש ליתן למונח "חומר החקירה" פירוש רחב, הכולל אף חומר ראייתי שיש לו קשר עקיף ליריעה הנפרסת במסגרת משפטו של הנאשם. המדובר ב"כל ראיה העשויה להיות רלבנטית לשאלות העומדות להכרעה במשפט, במישרין או בעקיפין, בין שהיא תומכת בגירסת התביעה ובין שהיא לכאורה עומדת בסתירה לה, ובין שהיא נראית נייטרלית לגבי השאלות השנויות במחלוקת" (בג"צ

1885/91

אלי צוברי נ' פרקליטות מחוז ת"א , פ"ד מה (3) 630, 633-634 (השופט בך)). על בית המשפט להיות מודרך "על ידי כללי השכל הישר ועל ידי המגמה לאפשר לסניגוריה הזדמנות הוגנת להכין את הגנתה... אולם... אין גם להפליג למרחקים ולכלול במונח של 'חומר חקירה' ראיות שהרלבנטיות שלהן לתביעה הפלילית הנדונה היא רחוקה ושולית..." (בג"ץ 233/85 אל הוזייל , פ"ד ל"ט (4) 124, 129 (השופט בך); ראו גם בש"פ 9322/99 מסארווה נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופטת- כתארה אז- ביניש)); בש"פ 5425/01 אלחאק נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(5) 426 (השופטת – כתארה אז – ביניש). לענין התפרסותו של חומר חקירה ראו ד"ר ח' זנדברג, "על זכות העיון בחומר חקירה: בש"פ 8299/03 מקסימוב נ' מדינת ישראל", המשפט (תשס"ה) 335, 341-339.

התשובה לשאלה אם החומר רלבנטי להליכים המתנהלים נגד הנאשם תלויה "במהות החומר, בהקשרו, ביחס שבינו לבין הארוע הנדון ובנתוניו המיוחדים של כל מקרה." (בש"פ 5400/01 פלוני נ' מדינת ישראל

(השופטת- כתארה אז- ביניש)), הכל בתוך אותה גישה של הגינות כלפי כולי עלמא, גישה שלדידי היא מערכי מדינת ישראל.

(3) "חומר חקירה" אינו כולל רק חומר המצוי פיסית בידי רשויות החקירה והתביעה, אלא עשוי לכלול גם חומר המצוי בשליטתם של גורמים אלה במובן הרחב. בעובדה שהחומר אינו מצוי בשלב נוכחי בידי גורמי התביעה והחקירה, אין כדי לשלול את סמכותו של בית המשפט להורות לתביעה לתפוס את החומר ולהעבירו לעיונו, ובלבד שיש בסיס לקביעה כי על פי אופיו של החומר מוצדק הדבר. על בית המשפט לשקול בדעתו, האם להפעיל סמכות זו (בג"צ 9264/04 מדינת ישראל נ' פלונית (לא פורסם) (השופטת -כתארה אז- ביניש) (להלן פרשת פלונית )), כמו גם את רגישות החומר בו מדובר ופוטנציאל הפגיעה בפרטיותה של המתלוננת.

אולם "הגישה המרחיבה אינה חסרת גבולות" ( בג"צ 620/02 התובע הצבאי הראשי נ' בית הדין הצבאי הראשי לערעורים (לא פורסם)

(השופטת-כתארה אז- ביניש) (להלן פרשת התובע הצבאי הראשי)) ו"מקום שמדובר בחומר אשר העיון בו (בין אם על ידי הנאשם וסנגורו ובין אם על ידי בית המשפט בלבד) טומן בחובו פגיעה בזכויות יסוד של עדים או מתלוננים – ובעיקר הזכויות החוקתיות לפרטיות ולכבוד-יש למצוא את האיזון הראוי בינן לבין זכויות הנאשם למשפט הוגן" (פרשת פלונית ), שכן כאשר על המאזניים מצוי חומר חקירה הנוגע לצנעת הפרט יהא בכך להשליך על היקפו של החומר הנמסר במסגרת זכות העיון ו"יינתן משקל לערך ההגנה על הפרטיות, ובלבד שלא יהא בו כדי לגבור על זכותו של הנאשם למשפט הוגן" (בש"פ 3642/04 סרפו נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופטת פרוקצ'יה).

(4) האיזון הראוי בין זכויות הנאשם למשפט הוגן לבין זכויותיהם של מתלוננים לכבוד ולפרטיות נקבע ביחס למסירת "חומר חקירה" לעיון הנאשם בפרשת התובע הצבאי הראשי :

"בהתנגשות חזיתית, כאשר על כפות המאזניים מונחים זה מול זה זכותו של הנאשם למשפט הוגן אל מול ההגנה על פרטיותם של העדים, משקלה של זכות הנאשם למשפט הוגן יכריע את הכף, ודינם של השיקולים הנוגדים לסגת. אולם כאשר זכותו של הנאשם להתגונן אינה נפגעת, או כשהאפשרות שהיא תיפגע היא רחוקה ובלתי משמעותית, יש לתת משקל הולם לזכויותיהם של עדים וקרבנות העבירה ולאינטרס הציבורי בקיום הליכי משפט, באכיפת החוק ובחשיפת עבירות. אכן, הפגיעה בפרטיותם של העדים היא לעתים בלתי נמנעת במהלך המשפט, אך היא צריכה להיות מידתית, ויש להקפיד על כך שלא תעלה על הנדרש לשם מתן הזדמנות הוגנת לנאשם להתגונן. מעבר לכך, יש להגן על העדים ועל המתלוננים כדי שלא ייפגעו זכויות היסוד שלהם לפרטיות ולכבוד".

איזון אפשרי בהתנגשות זו בין זכויות, עשוי להוביל לכך שבית המשפט יגיע לכלל מסקנה כי חרף הפגיעה בזכויותיו של עד ומתלונן, ראוי שבית המשפט יעיין בחומר שבמחלוקת; אולם לא יהא בכך לחרוץ את גורל הבקשה, ולא מן הנמנע כי לאחר שיעיין בחומר יבוא בית המשפט לכלל מסקנה שאין להעמידו לרשות הנאשם על פי טיבו.

ו.מן הכלל אל הפרט: בענייננו אין החומר המבוקש מצוי לעת הזאת בידי רשויות החקירה והתביעה, ויש להחליט באשר אליו.

(1) אשר לחומר הפסיכיאטרי, אין צורך להידרש בשלב זה של ההליכים לבקשה לעיין בו, שכן המשיבה הודיעה במהלך הדיון כי בכוונתה לבקש את החומר המדובר, ולבחון את הרלבנטיות שלו להליכים המתנהלים נגד העורר. יוטעם, כי נושא זה כפוף כמובן לחיסיון (שאליו נידרש להלן). חזקה כי יינקטו ההליכים הראויים הקשורים לחומר.

(2) באשר לתרשומות בית הספר: על פניו, נראה לעת הזאת כי אין מדובר במידע בעל השלכה על המעשים המיוחסים לעורר, והמצדיק את הפגיעה בפרטיותה של המתלוננת. מדובר במידע בדבר הישגיה של המתלוננת בלימודיה והתנהגותה כלפי סביבתה. התקשיתי- בהעדר אינדיקציה קונקרטית יותר- לראות את התועלת שתצמח להגנת העורר מחשיפת החומר, ולא אוכל לאשר זאת. אוסיף, כפי שציין בא כוח המדינה, כי לעניין זה מכל מקום זמין בדין סעיף 108 לחוק סדר הדין הפלילי , המרשה את בית המשפט לצוות על המצאת מסמכים, אליו נידרש גם להלן; ראו גם בש"פ 3831/02 מצרי נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(5) 337, 340 (השופט גרוניס).

ז.(1) כאמור, מתבקשים אף המסמכים והתרשומות והמסמכים הנוגעים לשיחות המתלוננת בגדרי הליך טיפולי בפני העובדת הסוציאלית , דברים אלה מבוססים, כך נראה, על מזכרה של העובדת הסוציאלית לנערות במצוקה מ-11.10.06 בקשר לשיחה עם המתלוננת ב-5.10.06, שנגעה לעדותה בבית המשפט. כאשר מדובר בחשיפת חומר חקירה הנוגע לצנעת הפרט של מתלוננים בעבירות מין, מתעוררת ביתר שאת סוגיית ההתנגשות בין זכותו של נאשם למשפט הוגן לבין פרטיותו של מי שמבקשים לחשוף את החומר בעניינו. "בית המשפט חייב בשמירת כבודו של כל אדם, לרבות כבודו של המתלונן, העד ונפגע העבירה... וכך במיוחד כאשר מדובר בנפגעי עבירות מין ועבירות בעלות אופי מיני, שעצם חשיפתן והצורך להעיד ביחס אליהן מעמידים את נפגעי העבירה בפני חוויה קשה של פגיעה בענייניהם האישיים ובזכותם לפרטיות ולכבוד" (פרשת פלונית ). לכך נלווה אף השיקול המערכתי, של רצון לעודד נפגעות עבירות מין להתלונן.

(2) אכן,

"'לא כל מה שיצא מפיו או תחת עטו של מתלונן הוא חומר חקירה קביל ורלבנטי', שכן גישה גורפת כזו פוגעת יתר על המידה בזכויותיהם של מתלוננים כבני אדם וכנפגעי עבירה" (בש"פ 7995/05 להב נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופטת- כתארה אז- ביניש)). השיח עם העובדת הסוציאלית נערך מספר חודשים לאחר האונס הנטען, וסימן ראשיתו של תהליך טיפולי, יחד עם המלצה להעדת המתלוננת שלא בנוכחות הנאשמים בתיק. נאמר בתרשומת, בין היתר, כי "לאחר השיחה עצמה, אני מתרשמת שהעדות עלולה לפגוע גם ברגשותיה של הקטינה... וגם ביכולתה למסור עדות בצורה חופשית וללא מורא". קשה ללמוד מן הדברים, היש בתוכן השיחה כדי להעיד על גרסתה של המתלוננת בסמוך לאונס כטענת העורר. העורר טוען, כי המתלוננת הציגה גרסה שונה בכל הנוגע להשתלשלות האירועים בעת שיחותיה עם העובדת הסוציאלית, ולכן עשויה להיות לתרשומות שיחות אלה השלכה על הגנתו באופן המצדיק תפיסת החומר. כשלעצמי מסופקני אם ניתן להסיק כל זאת ממכתבה של העובדת הסוציאלית מ-11.10.06, ועל פי המצב לעת הזאת אין בידי לקבוע אם המדובר לאמיתו בחומר רלבנטי, אך הנקודה ראויה לבדיקה. מהי הדרך הנאותה לכך?

(3) בנסיבות אלה, דומני שאף כאן ההליך הנכון הוא על פי סעיף 108 לחוק סדר הדין הפלילי, כפי שציין השופט גרוניס בפרשת מצרי הנזכרת. אמנם הדבר נעשה במהלך שמיעת הראיות, ואולם לכך גם יתרון, שכן בית המשפט הדיוני יכול לברר מיניה וביה טענת חיסיון, וכשהמדובר בחומר שהגיע לעובדת סוציאלית, יעשו כן לפי סעיף 50א לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א-1977. על ראיות חסויות וגישת המשפט העברי ראו הרב ירון אוכגר "האם לא יגיד?- על עדויות חסויות בדין תורה" משפטי ארץ

ב' (טענות וראיות) 223, 238-239.

(4) אף לא למותר להזכיר, כי סעיף 74 אינו חל על מצב שבו מדובר בחומר חקירה שחל עליו חיסיון (ראו בש"פ 3403/98 סויסה נגד מדינת ישראל , פ"ד נ"ב(2) 620 (השופט זמיר)). חיסיון זה אינו מוחלט אלא יחסי, ניתן להסירו בהסכמת האדם בו מדובר, וכן רשאי בית המשפט הדן (ראו דנ"פ 328/02 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופט – כתארו אז – מצא) להסירו משמצא – כלשון החוק "כי הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית צדק עדיף מן הענין שיש לא לגלותה". כך איפוא בנוגע למסמכים הנוגעים להליך הטיפולי בפני העובדת הסוציאלית (סעיף 50 א לפקודה) וכך הוא בענייננו גם בנוגע לחומר הפסיכיאטרי(סעיף 49 לפקודה).

(5) למעלה מן הצורך אזכיר, כי ככלל הגישה הבסיסית כלפי חסיונות היא זהירה ומצמצמת, בפרט שאנו עוסקים בתחום המשפט הפלילי. גישה זו גם היא טומנת בחובה את זכותו של הנאשם לעיין בכל החומר הרלבנטי הדרוש לו לשם הכנת הגנתו כראוי, ומנגד שיקולים נוספים;

קשת השיקולים ששוקל בית המשפט בהחליטו אם להתיר את גילוי הראיה, אם לאו, רחבה היא. השופט קדמי מציין בספרו על הראיות (חלק שני, מה' משולבת ומעודכנת) (תשס"ד), עמ' 970-971 שיקולים שונים בהקשר של סעיף 49 לפקודת הראיות, היפים גם לעניין סעיף 50א. בכלל אלה מצויים הגנה על צרכי המטופל ויכולתו לעשות את המטפל לאיש אמונים; חיוניותו של המידע החסוי להגנת הנאשם; חיוניותו של המידע החסוי לקידומו של העניין הציבורי שבהעמדת עבריינים לדין פלילי; ויכולתו של בית המשפט להקטין את הנזק שבגילוי על ידי שמיעת העדות בדלתיים סגורות.

כך למשל, שעה שעסקינן בחיסיון המוטל על דברים שנמסרו לעובד סוציאלי, מתמודדים מול זכותו של הנאשם למשפט הוגן ערכים וזכויות נוספים ובכללם אלה: זכותה של המתלוננת לפרטיות כחלק מכבודה שלה; רצוננו כחברה שהפרט יוכל למצוא מזור למצוקותיו בדרך של טיפול, תוך שיוכל לשים מבטחו במטפל וביחסי האמון שהתפתחו ביניהם. החיסיון המוטל על הנמסר לעובד סוציאלי, כמו גם לרופא ולבעלי מקצוע נוספים, מבקש להגן בראש ובראשונה על המטופל ועל מערכת היחסים בין המטופל למטפל, המושתתת כל כולה על יחסי אמון בין השניים. המטופל פותח בפני המטפל את סגור ליבו, וחושף בפניו את תחושותיו וחויותיו האינטימיות ביותר. פתיחת גבולות החיסיון בכל מקרה שהמטפל חשף בפני המטפל דברים שחווה ביחס להשתלשלות האירועים, משמעה פגיעה ביכולתו או ברצונו של מטופל לדבר באופן חופשי עם מטפלו, שכן לעולם יקנן בו החשש כי סודותיו הכמוסים ביותר יהפכו לנחלתם של אחרים. עלול להיות בכך כדי לפגוע במערכת היחסים הרגישה בין המטפל למטופל, ואף באפקטיביות הטיפול כולו, ולהרתיע נפגעי עבירה מפני פניה לטיפול או מפני הגשת תלונה. לפיכך על בית המשפט הדן בבקשה להסרת החיסיון לדון בה בזהירות יתר, תוך איזונים הנבחנים בכל מקרה לגופו, כדי לאפשר הגנה ראויה לנאשם, אך זאת מבלי להרחיק למחוזות שוליים, ומבלי לפגוע פגיעה לא דרושה בזכויות המתלונן; ואין לכך מורה טוב מן השכל הישר. כשלעצמי סבורני, כי עיון בתרשומות הנוגעות למתלונן או למתלוננת שנערכו במסגרת הליך טיפולי ראוי שיהא אך במקרים חריגים, כאשר ברור לבית המשפט שיש בהן להשליך באופן ממשי על הגנתו של הנאשם. ייאמר בהקשר זה, כי בהתחשב ברגישות החומר ובפגיעה בזכותה של המתלוננת לפרטיות, על בית המשפט לדון בהסרת החיסיון לאחר ששמע את עמדת המתלוננת (בש"פ 8467/99 פלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד נ"ד (2)454, 459 (השופט טירקל)).

ח.סוף דבר וסיכומו: הדלת לא ננעלה לאפשרות להגיע לחומר בו מדובר, אך זאת על העורר לעשות בבית המשפט במסגרת סעיף 108 לחוק סדר הדין הפלילי, ובאותה מסגרת – לפי הצורך – יידון גם החיסיון.