בש"פ 3099/08דוד אברהמי נ. מדינת ישראל

1.

האם זכאי העורר לעיין בתיקי חקירה משטרתיים נפרדים מתיק החקירה שהוביל לאישום נגדו, כאשר אלה נפתחו בעקבות תלונות אחרות של אותו מתלונן?

בית המשפט הנכבד קמא (כב' השופטת ד"ר ד' אבניאלי ) היה בדעה כי יש להבחין בעניין זה בין תיקי חקירה שנסגרו מבלי שהוגש כתב אישום לאחריהם לבין תיקים שבהם החקירה הובילה להגשתו של כתב אישום. את החומר בתיקים האחרונים הורה בית המשפט להעמיד לעיון הסנגוריה, ואילו הבקשה לעיין בתיקים האחרים נדחתה. הסנגוריה והתביעה עוררות שתיהן כאחת על החלטה זו.

רקע המחלוקת

2.

ואלו העובדות שביסוד העניין: העורר בבש"פ 3099/08 (להלן: " הנאשם ") מואשם בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, סחיטה באיומים ותקיפה בנסיבות מחמירות, אשר הופנו כלפי המתלונן. כן הוא מואשם בהשמדת ראיה ובהחזקת סכין שלא כדין. על פי עובדות כתב האישום קשר העורר קשר עם אחרים לפתות את המתלונן, שהוא קרוב משפחתו של העורר, לקיים יחסי מין עם אישה, לצלמם ולאחר מכן לסחוט את המתלונן. במסגרת הקשר הנטען, פותה המתלונן לקיים יחסי מין עם אישה, צולם, וכשנה לאחר מכן, סמוך לפני חתונת בנו של המתלונן, הקרין העורר בפני המתלונן סרט המתעד את קיום היחסים. העורר דרש מן המתלונן לשלם לו 100,000$, על מנת שהדבר לא יתפרסם וכדי שחתונת בנו לא תיהרס. המתלונן, כך נטען, פנה למשטרה, ובהנחייתה נפגש שוב עם העורר, כאשר לרגלו מחובר מכשיר הקלטה. בעת המפגש תקף, לפי האמור בכתב האישום, העורר את המתלונן (לאחר שחשד בו כי הוא מקליט אותו), הוריד את מכשיר ההקלטה בכוח מגופו של האחרון, ניסה לשבור את הדיסק של המכשיר ונפצע בעצמו בידיו עקב כך. העורר אמר למתלונן, שאחיו של המתלונן – עימם יש למתלונן סכסוך רב שנים – מוכנים לשלם לו עבור הקלטת את הסכום הנזכר לעיל, אך הוא לא יתן להם אותה, אם המתלונן ישלם לו את הסכום המבוקש בחמישה שיקים דחויים. המתלונן התחנן על נפשו וביקש להפחית מן הסכום, ואז הסכים העורר לקבל חמישה שיקים, על סך 50,000 ש"ח כל אחד, כאשר הראשון רשום לאותו היום. המתלונן החל לרשום שיק כזה לעורר, אך הלה סירב לקבל שיק על שמו וסיכם עם המתלונן כי ייפגשו באותו ערב אצל חלפן כספים לשם ביצוע "ההסדר" שהוצע. לאחר האירוע האחרון נעצר העורר, כשעל גופו נמצאה סכין.

אמרותיו של המתלונן מהוות ראיה לכאורה בעלת משמעות בתיק זה. לאור זאת ביקשה הסנגוריה לקבל תיקי חקירה בפרשות אחרות, שיסודן בתלונות שהגיש אותו מתלונן ואשר על קיומן נודע לנאשם מפלט מחשב שהיה כלול בחומר החקירה, שהועבר לעיונו. לדברי הסנגורים, הדבר דרוש לנאשם כדי לבחון את האפשרות להשתמש באמור בתיקים אלה כדי לערער את אמינותו של המתלונן, שלדעתם הוא "מתלונן סדרתי" הנוקט בתלונות-שווא כדי לקדם מאבק ירושה במסגרת סכסוך משפחתי שבו מעורבים גם המתלונן והנאשם. במוקד הדיון מצויים ארבעים ושמונה תיקי חקירה שנפתחו בתלונותיו של המתלונן משנת 1988 ואילך. אחד-עשר מהם הובילו להגשת כתבי אישום והיתר נסגרו בעילות שונות, כגון: עבריין לא נודע, היעדר עניין לציבור, או חוסר ראיות. ארבעה מהתיקים שהוגש בהם כתב אישום נסתיימו בהרשעה, ושבעה תיקים נסתיימו ללא הרשעה. כאן נציין כי ריבוי התיקים הוא אחד המאפיינים המצביעים על ייחודיותו של מכלול זה.

3.

כאמור, בית המשפט המחוזי הנכבד ראה להבדיל בין התיקים שנסגרו מבלי שהוגש בהם כתב אישום לבין התיקים בהם הוגש כתב אישום. את החלטתו ביחס לתיקים הראשונים נימק בית המשפט במילים הבאות ( שם , בעמ' 4 להחלטה):

"לגבי תיקים שנסגרו, כבר נפסק לא אחת כי אין להתיר עיון בתוכנם, מאחר שאין בהם ממצא פוזיטיבי כלשהו, והפוטנציאל הראייתי הגלום בהם הינו אפסי, לעומת הפגיעה בפרטיות העד" (בג"ץ 233/85 אל הוזייל נ' משטרת ישראל , פ"ד לט(4) 124(1985); בש"פ 9322/99 מסארווה נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1) 376 (2000))

לעומת זאת, ההחלטה ביחס לתיקים שהובילו להגשת כתב אישום הוצדקה בעיקר בנימוק הבא (שם, בעמ' 5 להחלטה):

"המתלונן אכן הגיש מספר רב של תלונות נגד גורמים שונים, ובחלק מהמקרים אף הוגשו כתבי אישום בעקבות תלונות אלה. הגנתו של המבקש מבוססת, בין היתר, על טענת חוסר מהימנותו של המתלונן, והוא זכאי לעיין בחומר החקירה המצוי בתיקים אלה, כדי לבחון אם יש בהם כדי לבסס את הגנתו".

כן ציין בית המשפט המחוזי בנימוקיו, כי השגת תיקי החקירה שהבשילו לכדי כתב אישום והעברתם לנאשם אינה מחייבת את המדינה בביצוע פעולות חקירה נוספות. לבסוף, קבע בית המשפט כי אם תתגלענה מחלוקות בין הצדדים ביחס לזכות העיון במסמכים מסוימים הכלולים בתיקים, ניתן יהיה להביא את השאלה להכרעת בית המשפט.

העררים שבפני

4.

על החלטה זו באו העררים שלפניי. הסנגוריה סבורה כי הדין מחייב שיאופשר לה לעיין בכל 48 התיקים, ואילו התביעה גורסת את ההיפך הגמור ומתנגדת אף לחשיפת התיקים שהבשילו לכדי כתב אישום ואשר על גילויים ציווה בית המשפט המחוזי הנכבד.

הסנגוריה טוענת כאמור כי בין משפחות המתלונן והנאשם ניטש סכסוך בעניין ירושה, אשר הוביל לתלונות סרק מצד המתלונן. מכאן, לשיטתה, נובעת הרלבנטיות של חומר החקירה בתיקים האחרים לעניין מהימנות המתלונן בתיק שבפני. בייחוד כך הדבר, ממשיכה הסנגוריה, כאשר רק אחת-עשרה תלונות הובילו להגשת כתב אישום, ומתוכן רק ארבע הסתיימו בהרשעה. כן מלינה הסנגוריה על כך שבית המשפט קמא לא עיין בעצמו בחומר המבוקש לפני שהכריע בבקשת הנאשם.

לטענת התביעה, החומרים המבוקשים נאספו במסגרת חקירות הנוגעות לאירועים עברייניים אחרים, שאין בינם לבין התיק הנוכחי זיקה ממשית. לגישתה, מדובר בחומר המצוי, לכל היותר, בשולי הרלבנטיות של התיק נשוא האישום שבפנינו. ההגנה אינה יכולה להצביע על שימוש לגיטימי שתוכל לעשות בחומר המבוקש, נוכח הכללים הנוגעים לסופיות תשובותיו של עד בעניינים צדדיים, ואין הצדקה לשלוח את התביעה בשליחותו של נאשם בפלילים ל"מסע דיג ספקולטיבי" בתלונות ישנות של המתלונן. יתרה מכך, מול מסירת החומר שהעברתו אושרה– עומדים אינטרסים מנוגדים, ובראשם זכויותיהם של הנאשמים בתיקים אלה, וכן זכויותיהם של צדדים שלישיים, שאפשר שמעורבים באותם התיקים. כן סבורה התביעה שעל העניין חל חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, התשמ"א-1981 (להלן: " חוק המרשם "), וגילוי החומר מחייב עמידה בתנאיו. מעבר לכל אלו, מציינת התביעה כי מדובר בתיקים ישנים, שחיפושם ותפיסתם ידרשו משאבים רבים.

דיון והכרעה

5.

הסוגיה שבבסיס העררים – הינה מורכבת, פנים רבות לה והיא חייבה אף בדיקה מעמיקה של משפט משווה. לכן התעכבה החלטתי במכלול, ואולם עתה – לאחר שבחנתי ההיבטים השונים הכרוכים בעניין– הגיעה שעת הכרעה.

פוטנציאל ההגנה ושאלת הרלבנטיות

6.

סעיף 74 ל חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חסד"פ ) קובע כדלקמן:

"74.

עיון בחומר החקירה

(א)

הוגש כתב אישום בפשע או בעוון, רשאים הנאשם וסניגורו [...] לעיין בכל זמן סביר בחומר החקירה וכן ברשימת כל החומר שנאסף או שנרשם בידי הרשות החוקרת, והנוגע לאישום, שבידי התובע ולהעתיקו.

(ב)

נאשם רשאי לבקש, מבית המשפט שאליו הוגש כתב האישום, להורות לתובע להתיר לו לעיין בחומר שהוא, לטענתו, חומר חקירה ולא הועמד לעיונו.

(ג)

בקשה לפי סעיף קטן (ב) תידון לפני שופט אחד ובמידת האפשר היא תובא בפני שופט שאינו דן באישום.

(ד)

בעת הדיון בבקשה יעמיד התובע את החומר שבמחלוקת לעיונו של בית המשפט בלבד

(ה)

על החלטת בית משפט לפי סעיף זה ניתן לערור לפני בית המשפט שלערעור שידון בערר בשופט אחד.

(ו)

אין בסעיף זה כדי לפגוע בהוראות פרק ג' לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א–1971".

מכוח סעיף זה מצווה התביעה להעביר לידי ההגנה כל מסמך הנכלל במסגרת המונח "חומר חקירה". בבסיסה של זכות העיון העומדת לנאשם על-פי סעיף 74 לחסד"פ עומדת זכות היסוד למשפט הוגן, המחייבת להעניק לנאשם הזדמנות מלאה להכין כראוי את הגנתו נגד האישומים המיוחסים לו.

ד"ר חיה זנדברג , במאמרה: על זכות העיון בחומר חקירה ( המשפט י' 335 (התשס"ה) מבהירה ( שם , בעמ' 338) כי בעקבות האמור בע"פ 179/79 מדינת ישראל נ' גברון פ"ד לד(2) 688 (1980), טעמיה של זכות העיון הם שניים:

הטעם האחד עניינו הרצון לאפשר לנאשם למצוא בחומר החקירה ראיות לחפותו. בארצות הברית מכונות ראיות אלה " Material Evidence " ו- "

Favorable Evidence ".

עיינו:

Brady v. Maryland, 373 U.S 83 (1963)

United States v. Bagley , 473 U.S. 667 (1985)

Kyles v. Whitley , 514 U.S. 419 (1995).

Charles H. Whitebread, Cristopher Slobogin Criminal Procedure pp. 618-644 (New-York, 2000)

באנגליה מאופיינות הראיות האמורות ככאלה:

“which might undermine the case for the prosecution”

עיינו:

C. Tapper ,Cross & Tapper On Evidence 298-303 (London, 10 th ed., 2004); I.H Dennis The Law of Evidence 292 (London, 2 nd ed., 2002)

הטעם השני עניינו חשיפת מלוא הראיות המפלילות המצויות בחומר החקירה כנגד הנאשם, על מנת שלא יופתע.

בשים לב לשיקולים הנ"ל, הוענק בפסיקה פירוש מרחיב למונח "חומר חקירה" (בש"פ 9322/99 מסארווה נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1) 376, 380 (2000); בש"פ 8555/06 פלוני נ' מדינת ישראל , פיסקה ה (טרם פורסם, 9.11.06)). מושג זה אינו ניתן להגדרה אלא באורח כללי בלבד, ומבחן העזר העיקרי שאומץ לצורך זיהויו הינו מבחן הנגיעה של החומר לאישום . ככלל, חומר הנוגע לאישום הוא "חומר חקירה" שהנאשם רשאי לעיין בו, ואין עסקינן בנגיעה ישירה, או ודאית בלבד, אלא די בנגיעה עקיפה ואף מסופקת של ראיות השייכות באופן הגיוני לפריפריה של האישום (בג"ץ 233/85 אל הוזייל נ' משטרת ישראל , פ"ד לט(4) 124, 129 (1985); בש"פ 4157/00 נמרודי נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(3) 625, 633-632 (2000)).

כדברי השופט ג' בך בבג"ץ 1885/91 צוברי נ' פרקליטות מחוז תל-אביב , פ"ד מה(3) 630 (1991):

"...כל ראיה, העשויה להיות רלוואנטית לשאלות העומדות להכרעה במשפט, במישרין או בעקיפין, בין שהיא תומכת בגרסת התביעה ובין שהיא לכאורה עומדת בסתירה לה, ובין שהיא נראית ניטראלית לגבי השאלות השנויות במחלוקת, חייבת להיכלל 'בחומר החקירה' העומד לעיון הסנגוריה" ( שם , בעמ' 633-634).

שאלת הרלבנטיות חובקת איפוא את פוטנציאל ההגנה של הנאשם. הנאשם זכאי למלוא החומר הרלבנטי כדי שיוכל להכין את הגנתו כראוי, ומניעת העברת חומר רלבנטי עלולה לפגוע לפיכך בפוטנציאל ההגנה שלו.

7.

מטבע הדברים קיימים גם להגדרתו של "חומר חקירה" גבולות. משאמרנו כי המבחן העיקרי הינו מבחן רחב של רלבנטיות, ברי כי "אין גם להפליג למרחקים ולכלול במונח של 'חומר חקירה' ראיות, שהרלבנטיות שלהן לתביעה הפלילית הנדונה היא רחוקה ושולית" ( פרשת אל הוזייל , שם , 129). כמו כן יש ליתן משקל לאינטרסים נוספים, מלבד זכותו של הנאשם למשפט הוגן. בענייננו, כדי להכריע בשאלת כניסת תיקי החקירה המשטרתיים המבוקשים בגדרי "חומר חקירה" – ובכלל זה גם בשאלת הרלבנטיות שלהם – נדרשת התייחסות לארבעה נושאים:

א.

אי הימצאותו של החומר המבוקש בתיק החקירה שהובילה להגשת כתב האישום;

ב.

המטרה שמבקשת ההגנה לעשות בחומר;

ג.

זכויותיהם של המתלונן ושל צדדים שלישיים;

ד.

נפקותו של חוק המרשם.

נדון בנושאים אלה על-פי סדרם, נסקור אגב כך מעט מהמשפט המשווה ולבסוף נגזור את המסקנות המתחייבות למכלול שבפנינו.

היעדרו של החומר בתיק החקירה

8.

"חומר חקירה" עשוי לכלול גם חומר שאינו מצוי בידי רשויות החקירה והתביעה באופן פיזי במסגרת אותה חקירה, אם יש להן שליטה עליו – במובן הרחב של המושג "שליטה" (ע"פ 1152/91 סיקסיק נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(5) 8, 19 (1992); בש"פ 3831/02 מצרי נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(5) 337, 340-339 (2002)). יחד עם זאת, היעדרו של החומר בתיק החקירה איננו נתון חסר משקל. הנחת היסוד היא כי רשויות החקירה והתביעה ממלאות את תפקידן במיומנות ובהגינות, ולפיכך ניתן לסמוך על כך שחומר שלא נאסף ולא נמצא בו עניין לצורך החקירה לא יהווה בדרך-כלל "חומר חקירה" ( פרשת מסארווה , שם , בעמ' 382-381). דברים אלה יפים, כמובן, לא רק ביחס לחומר שאינו מצוי אצל המדינה כלל מבחינה פיזית, אלא גם ביחס לחומר המצוי אצלה בתיקי חקירה אחרים (ראו למשל בש"פ 2632/00 פלוני נ' מדינת ישראל , פיסקה 4 (לא פורסם, 15.6.00)). עם זאת, אין מדובר בחזקה חלוטה, אלא באינדיקציה בלבד. במקרים בהם מתרשם בית המשפט על-פי מכלול השיקולים – ובראשם שאלת הרלבנטיות – כי החומר ראוי לשמש "חומר חקירה" על-פי טיבו, לא יעמוד מיקומו הפיזי לרועץ (בג"ץ 9264/04 מדינת ישראל נ' בית משפט השלום בירושלים , פיסקה 9 (טרם פורסם, 6.6.05); בש"פ 6237/06 קלושנדלר נ' מדינת ישראל , פיסקה 10 (טרם פורסם, 17.12.06)). עיקר הוא, כי למרות ההנחה שלעיל לעיתים תתבקש המסקנה כי: "תיק חקירה מסוג זה, בשל תוכנו ובשל מהותו, או בשל נסיבות מיוחדות הקשורות בו, בכל זאת עשוי להיות בעל משמעות של ממש לשם קביעת מהימנותו של העד או לשם מתן הכרעה צודקת בנושא אחר המתעורר במשפט" ( פרשת אל הוזייל , 132; ראו בנושא זה גם את מאמרה הנ"ל של ד"ר חיה זנדברג, שם , בעמ' 348-343). השוו למצב במשפט הקנדי:

R v. Stinchcombe

[1991] 3 S.C.R. 326

Tim Quigley Procedure in Canadian Criminal Law 271-290 (1997)

ולאחרונה:

R v. McNeil [2009] SCC 3

עם זאת, ההכרעה בשאלת הרלבנטיות של החומר איננה יכולה להיות מוכרעת על בסיס הכללות והשערות. מקום בו קיימת סבירות שההנחה בדבר היעדר הרלבנטיות של החומר המבוקש תיסתר רק לאחר העיון בחומר, הרי שיש צורך לבחון אותו חומר, בסייגים מעשיים סבירים, כדי שניתן יהיה להכריע אם האינדיקציה במקרה זה היתה נכונה, או שמא שגויה. זאת, כאמור, כל עוד ענייננו בחומר המצוי בשליטתן של רשויות החקירה והתביעה, על פי מובנו הרחב של המושג "שליטה" והכל גם בהתחשב בדרך בה הוא שמור או אגור (ואם הוא עדיין בנמצא).

השימוש המיועד לחומר המבוקש ודיני הראיות הרלבנטיים

9.

המטרה שחפצה ההגנה לעשות כאן בחומר המבוקש היא לערער את אמינותו של המתלונן, בעיקר על-דרך הצגתו כ"מתלונן סדרתי". שאלת אמינותו של המתלונן הינה שאלה רלבנטית כשלעצמה, וחומר הנוגע לתקיפת מהימנותו של עד מרכזי עשוי להיות חלק מחומר החקירה, אולם לא תמיד כך. ככל שהחומר המבוקש מרוחק מן העניין המתברר בפני בית המשפט, כך קטנה הרלבנטיות שלו, לעיתים עד כדי הוצאתו ממסגרת המושג: "חומר חקירה". ככל שהחומר המבוקש מתרחק מנגיעה ישירה לאישום הנדון, כך הופכת היותו "חומר חקירה" למובהקת פחות ( פרשת מסארווה, שם , בעמ' 383; בש"פ 5425/01 אל חאק נ' מדינת ישראל , פ"ד נה(5) 426, 430 (2001); בש"פ 5400/01 פלוני נ' מדינת ישראל , פיסקה 3 (לא פורסם, 6.8.01); בג"ץ 620/02 התובע הצבאי הראשי נ' בית-הדין הצבאי לערעורים , פ"ד נז(4) 625, 639-638 (2003) (להלן: פרשת התצ"ר )). כשעסקינן בחומר שנראה לכאורה מרוחק מן האישום, עדיין עשוי להינתן משקל לחשיבות חומר זה להגנת הנאשם. בבחינה זו, אין להסתפק באפשרויות הגנה ערטילאיות שאינן נראות לעין, ואין ליתן יד ל"מסע דיג", שאין רואים את תכליתו המעשית. יש צורך ביסוד של ממש להשערה של הנאשם כי החומר ישפיע על בירור האישום נגדו. יתרה מכך, ככל שהזיקה בין החומר הנדון לבין השאלות שבמחלוקת במשפט רחוקה יותר, והזיקה בין החומר לפוטנציאל ההגנה של הנאשם קטנה יותר, כך גובר המשקל הניתן לשיקולים אחרים, כגון הפגיעה שעלולה להיגרם לעדים, בהם לקורבנות ולצדדים שלישיים. באיזון זה, זכותו של הנאשם למשפט הוגן אמורה להכריע באיזון חזיתי מול השיקולים הנוגדים, אולם כאשר האפשרות של הפגיעה בזכותו רחוקה –

כך גובר משקלם של השיקולים הנגדיים ( פרשת נמרודי , 632; פרשת התצ"ר , 636-635; בש"פ 3642/04 סרפו נ' מדינת ישראל , פיסקה 6 (טרם פורסם, 12.5.04)).

10.

בענייננו תיקי החקירה לא נבחנו– לא על-ידי בית המשפט ואף לא על-ידי התביעה, אשר ביקשה מלכתחילה לפטור אותה כליל מהצורך לאתר את תיקי העבר שהתבקשו. אין זה ידוע, איפוא, האם ועד כמה מקיים החומר המצוי בתיקים אלה נגיעה ישירה לשאלות שבמחלוקת. ייתכן, אמנם, שיימצא בתיקים חומר שכל יכולתו לסייע תתמצה בערעור אמינותו של המתלונן על-דרך חיזוק הטענה כי הוא "מתלונן סדרתי", אולם ייתכן כי בתיקים אלו נמצא גם חומר קרוב יותר לפרשת האישום, הנוגע לסכסוך המשפחתי העומד, לפי טענת העורר, ברקע הדברים. הנה כי כן, מידת קרבתו של החומר המבוקש לאישום איננה ידועה בשלב זה, ולפיכך חסר נתון מהותי ובעל משמעות להכרעה ביחס לשאלת היותו של חומר זה "חומר חקירה". על פני הדברים לא ניתן גם לקבוע כי לפנינו "מסע דיג" גרידא, שכן העורר הבהיר את כוונותיו ביחס לשימוש הצפוי בחומר המבוקש, וזה נסב, בין השאר, גם על חיזוק טענותיו ביחס לסכסוך המשפחתי שביסוד התלונה ולתלונותיו הסדרתיות של המתלונן במסגרת אותו סכסוך.

11.

בהכרעה ביחס לקבלת חומר שנועדה לערעור אמינותו של עד יש ליתן משקל גם לדינים העוסקים בהבאת הראיות. ענייננו בא בגדרי כלל סופיות התשובות בעניינים צדדיים, המתפרס, בין היתר, על הטענה לפיה "התרחש אירוע כלשהו שיש למעורבות העד בו השלכה על מהימנות עדותו במקרה הנדון" (יעקב קדמי על הראיות חלק שלישי, 1719 (2003)). ניתן, אמנם, לשאול את המתלונן שאלות ביחס לאירוע כזה, אולם תשובותיו בנושא הינן סופיות ולא ניתן לסתרן על-ידי ראיות אחרות. מכאן עולה כי התועלת שיכולה לצמוח להגנה מעיון בתיקי החקירה מצטמצמת לכאורה לסיוע בניסוח השאלות שיוצגו למתלונן בעניין בו עסקו אותם תיקים. עובדה זו מהווה שיקול להחלשת ההשקפה הרואה בחומר הנדון כבא בגדרי "חומר חקירה" ( פרשת אל הוזייל , שם בעמ' 130-129; וראו גם פרשת אל חאק, שם , בעמ' 430; פרשת התצ"ר, שם , בעמ' 634). עם זאת, אין בכך כדי לשלול א-פריורית השקפה זו. היקף הראיות, אשר התביעה מחויבת בגילוין עשוי להיות רחב יותר מהיקף הראיות, אשר ניתן לעשות בהן שימוש ישיר במשפט, שכן החומר הראייתי עשוי לאצור בקרבו מידע רלבנטי בעל ערך להגנת הנאשם, וזאת אף בלא שייעשה בו שימוש ישיר שכזה. לא פעם יבוא בגדרי "חומר חקירה" גם חומר ששימושו היחיד נוגע למהימנות המתלונן, וזאת אף כאשר לא ניתן להשתמש בחומר כראיה לסתירת עדותו של המתלונן ( פרשת התצ"ר , 636; בש"פ 11042/04 פלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד נט(4) 203, 208 (2004); פרשת קלושנדלר , פיסקה 11). כלל סופיות התשובות איננו, איפוא, שיקול בלעדי, אלא אחד הגורמים שצריך לבוא במניין השיקולים לזיהוי חומר חקירה, וזאת במידה הראויה לפי נסיבותיו של כל מקרה לגופו. השוו:

באנגליה – R v. K

[2002] EWCA Crim 2878

באוסטרליה – Grey

v. R [2001] HCA 65

בהקשר זה יש חשיבות לשתי אבחנות-משנה נוספות:

(א)

תיקי חקירה שנסגרו (מבלי שהוגש בהם כתב אישום) אכן שונים מבחינות מסוימות מתיקי חקירה שהולידו בעקבותיהם כתבי אישום, כפי שצוין על ידי בית המשפט הנכבד קמא (ואולם שוני זה איננו קונקלוסיבי, בניגוד להשקפה העולה למעשה מהחלטת בית המשפט המחוזי הנכבד, כמובהר בסעיף 15 שלהלן).

(ב)

חומר המצוי בשליטת המאשימה, אך לא נכלל בתיק החקירה נשוא האישום – מעביר בד"כ את הנטל לנאשם להראות שגילויו רלבנטי – אבחנה שהוצעה במשפט הקנדי, אך סויגה מאוד לאחר מכן בפרשת: R v. Chaplin

[1995]

36 C .R (4 th ) 201 (S.C.C) ונבחנה לאחרונה מחדש בפרשת (2009) R v. McNeil

הנ"ל.

ההגנה על צדדים שלישיים

12.שיקול נוסף בענייננו נוגע להשלכות של העברת החומר על המתלונן ועל צדדים שלישיים. חשיפת החומר המבוקש עלולה להביא לפגיעה בזכויות של המתלונן ושל צדדים שלישיים – ובעיקר בזכויותיהם לכבוד ולפרטיות. כבר עמדנו על כך, שבאיזון בין זכויות אלו לבין זכותו של הנאשם למשפט הוגן, יינתן גם משקל לערך ההגנה על הכבוד ועל הפרטיות, ובלבד שלא יהא בהם כדי לגבור על זכותו של הנאשם למשפט הוגן ביחס לחומר בעל רלבנטיות ממשית לבירור האישום. הכרעה בעניין זה צריכה איפוא להיחתך לא רק על-בסיס פוטנציאל ההגנה הטמון בחומר המצוי בתיקים המבוקשים, אלא גם על מידת הפגיעה שעלולה מסירת החומר להסב למאן דהוא. דא עקא, שאף מידע זה אינו מצוי עתה בידינו, לאחר שהחומר המבוקש לא נבחן בשלב זה על-ידי התביעה ולא הוגש לבית המשפט הנכבד קמא בטרם ניתנה החלטתו. פשיטא שאין זה מן האפשר לקבל החלטה המבוססת על נתונים, כאשר הנתונים אינם בנמצא . בענייננו לא ניתן לקבוע איזו פגיעה עלולה להיגרם לאדם כתוצאה ממסירת החומר, שכן אין ידוע עדיין מה מכיל חומר זה, במי הוא עלול לפגוע, ובמה מתבטאת אותה פגיעה.

תחולתו של חוק המרשם

13.

ב פרשת אל הוזייל

נוצקו כללי היסוד ביחס לזיהויו של "חומר חקירה". השאלה שנדונה באותה פרשה היתה, האם חומר שהיה מצוי בתיק חקירה שנפתחה נגד אחד מעדי התביעה ("עד המדינה") היווה "חומר חקירה". בית המשפט ענה על שאלה זו בשלילה, ואת עיקר הנמקתו ביסס על חולשת פוטנציאל ההגנה לנאשם נוכח היעדר הרלבנטיות של החומר המבוקש. במסגרת זו הדגיש בית המשפט כי " אין חולקין, כי לא קיים כל קשר בין העבירות, שהן נושא החקירה הנוספת האמורה, לבין העבירות המיוחסות לעותרים", וכי "אין לפרשה זו זיקה כלשהי לא לעותרים ולא לעבירה " ( שם , 129). כן התבסס בית המשפט שם על כלל סופיות השאלות בעניינים צדדיים, עליו עמדנו בסעיף 11 שלעיל. עם זאת, בין הנימוקים להכרעה באותו עניין הופיע גם נימוק נוסף, וכך נאמר שם:

"עולה מחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, תשמ"א-1981, כי חומר מהסוג הנדון מותר לגלותו רק על-פי צו של בית המשפט, ואין הוא איפוא 'חומר חקירה', שחובה על התובע להעמידו לעיון הסנגוריה על-פי סעיף 74 הנ"ל, בטרם החל המשפט" ( שם , 130).

בית המשפט קמא הסתמך במשתמע על דברים אלה בענייננו, וקבע כי תיקי החקירה המשטרתיים שנסגרו ללא הגשת כתב אישום אינם יכולים לבוא בגדר "חומר חקירה" והמדינה טוענת כך עתה במפורש בפני, לאחר שהעלתה טיעון דומה בפני בית המשפט המחוזי הנכבד. עלינו לבחון איפוא תקפותו של נימוק זה.

14.

פסק הדין בפרשת אל הוזייל ניתן לפני למעלה מעשרים שנה והתבסס על סיטואציה בה נדרש עיון בתיק חקירה שנפתח נגד עד מדינה, זאת בהתבסס על סעיף 11 לחוק המרשם (מידע על חקירות ומשפטים תלויים ועומדים). אצלנו הסיטואציה אחרת: מצד אחד מדובר בתיקי חקירה סגורים שלא היתה העמדה לדין בגינם (סיטואציה שסעיף 11א לחוק המרשם דן בה), או תיקי חקירה שהוגש בגינם כתב אישום והדיון בהם הסתיים בהרשעה, או בזיכוי. מאז פרשת אל הוזייל ניתנו בבית משפט זה החלטות שיפוטיות לַרוב ביחס לגילוי חומר חקירה. בהחלטות אלו חזר בית המשפט שוב ושוב על הטעמים והכללים שנקבעו בפרשת אל הוזייל , אולם הנימוק המבוסס על חוק המרשם כמעט ולא נזכר עוד בפסיקתו של בית משפט זה. יתרה מכך, במקרים שונים נקבע כי תיקי חקירה שונים במשטרה עשויים לשמש ואף משמשים בפועל, בחלקם או במלואם, "חומר חקירה" לפי סעיף 74 לחסד"פ, והלוא דבר זה איננו מן האפשר לפי ההשקפה שהובעה ב פרשת אל הוזייל ביחס לחוק המרשם. החלטות אלו התבססו על השיקולים האחרים עליהם עמדנו, והם: פוטנציאל ההגנה לנאשם, לרבות שאלת הרלבנטיות ודיני הראיות הנוגעים בדבר – וכן הפגיעה בצדדים אחרים. נושאים אלו נבחנו על ידי בית המשפט, ו חוק המרשם לא בא כאמור בגדר הבדיקה (ראו לדוגמה: פרשת נמרודי ; ובש"פ 11042/04 הנ"ל. כן ראו באותו עניין בש"פ 2632/00 הנ"ל).

15.

עיון בנימוק הנוגע ל חוק המרשם נשוא הבקשות שבפני (טיעון המסתמך על האמור בהקשר זה ב פרשת אל-הוזייל ) מעורר שאלות רבות. עם זאת, העררים שבפני אינם המסגרת המתאימה לדון בכל אותן סוגיות בפרוטרוט ולפיכך, תוך השארת מכלול זה בצריך עיון, אציג רק מספר מחשבות לגביהן (שהרי כל הצדדים התייחסו לנושא):

א.

חוק המרשם עוסק בשני סוגים של מרשמים (או "מאגרי מידע") המנוהלים על-ידי המשטרה. המרשם האחד הוא "מרשם פלילי", ובו רשומים הפרטים הקבועים בסעיף 2 לחוק – הרשעות, עונשים, צווי מבחן בגין פשעים ועוונות ועוד. כן מתיר החוק למשטרה "לנהל רישומים אחרים הדרושים לה לצרכיה" (סעיף 1(ג) לחוק). מסעיפים 11 ו-11א ל חוק המרשם עולה כי בין הרישומים האחרים "מצויים רישומים בדבר משפטים וחקירות פליליים, התלויים ועומדים בעניינים שההרשעות בהם הן פרט רישום לפי סעיף 2 לחוק; רישומים על החלטות שלא לחקור או שלא להעמיד לדין וכן רישומים על משפטים שבהם עוכבו ההליכים" (עיינו: בג"ץ 7256/95 פישלר נ' מפכ"ל המשטרה , פ"ד נ(5) 1, 5 (1996)). ענייננו איפוא בשני סוגים של מאגרי מידע שמפעילה המשטרה: "המרשם הפלילי" ומאגר "רישומים פנימיים", הכולל פרטים שהמשטרה בוחרת לרשום לצרכים שונים (ראו גם: בג"צ 4539/92 קבלרו נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד נ(3) 50, 53-54 (1996); בג"ץ 2682/99 אפל נ' פרקליטת המדינה , פ"ד נה(3) 134, 138 (2001); בג"ץ 5749/02 והדי נ' משטרת מרחב לכיש (לא פורסם, 30.1.03); "ניהול המרשם הפלילי ומסירת מידע ממנו" הנחיות פרקליטת המדינה 14.10 (1997)).

ב.

חוק המרשם נועד להסדיר את קיומו של המרשם הפלילי, את אופן הרישום (והמחיקה) בו ואת העברת פריטי הרישום המצוינים בו בין מוסדות המדינה לבין עצמם ובין מוסדות המדינה לאזרחים פרטיים. אגב כך קובע חוק המרשם מספר כללים הנוגעים גם למאגר הרישומים הפנימיים. כל אלו עושה החוק מתוך מגמה מוצהרת להסדרת האופן שבו יישמר ויתגלה המידע המופיע במרשמים, תוך הבטחת איזון ראוי בין הצורך לגלות את המידע במקרים הראויים לבין אינטרסים סותרים, וביניהם זכותו של אדם לפרטיות ולשם טוב וכן אינטרס ההכרה בתשובה וברהביליטציה (ראו למשל: בג"ץ 1935/93 מחפוד נ' השר לעניני דתות , פ"ד מח(1) 752, 762 (1994); פרשת פישלר , 9).

לעיתים נדמה כי חוק המרשם דובר "בשני קולות". מחד גיסא, החוק עוסק בניהולם של מרשמים , ובפרט בניהולו של המרשם הפלילי. הוא מגדיר מה יירשם במרשם ומה יימחק ממנו. הוא קובע כיצד יועברו פריטי הרישום המצוינים בחוק, מי יעבירם ומי יקבלם. זהו צדו האחד של החוק. מאידך גיסא, תכליתו של החוק וחלק מהוראותיו נוגעים לכאורה לניהולו של ה מידע בכלל, ולא רק בפריט הרישום המייצג אותו במרשם. לדוגמה, החוק מכוון לאפשר השגת מעין רהביליטציה על-דרך של מחיקת פריטי רישום מן המרשם. אולם כדי שמטרה זו תושג יש צורך כי המידע לא יצא מן הגורמים המוסמכים אף בדרך אחרת. מה טעם יש, למשל, במחיקת פריט רישום מן המרשם, אם אדם יוכל לעיין בתיק החקירה המשטרתי עצמו ולגלות בו את המידע שפריט הרישום העוסק בו נמחק? בדומה, החוק מבקש להשיג חשאיות של המידע על דרך ההוראה הקבועה בסעיף 3 לחוק ומורה כי "המרשם יהיה חסוי ולא ימסר מידע ממנו אלא לפי חוק זה", אולם מה טעם יש בהוראה זו, אם מי שאינו רשאי לראות את המרשם לפי החוק יוכל להגיע אל תיק החקירה ולעיין בו ישירות?

סעיפים 21-19 לחוק המרשם מדגימים היטב את "כפל הקולות" העולה לכאורה מ חוק המרשם . על-פי סעיפים 19 ו-20, מחיקת פרטים שונים מהמרשם גוררת אחריה איסור על רשויות מסוימות לשקול את המידע שאזכורו במרשם נמחק. סעיף 21 מגדיל וקובע כי "בעל סמכות על פי דין הפועל בסמכותו לא יביא בחשבון מידע שאינו זכאי לקבלו לפי חוק זה". הנה כי כן, החוק קובע זהות בין רשות שאיננה זכאית לקבל מידע מן המרשם לבין היעדר סמכות להביא את המידע המצוין במרשם בחשבון. ודוק: היעדר זכאות לקבלת פריט מידע מהמרשם שולל את הסמכות לשקול את המידע, אף אם לא הגיע מן המרשם כלל, למעט חריגים הקבועים בחוק (כגון סעיף 20(ב), שעניינו אדם המודיע לרשות ביודעין אודות הרשעותיו). עיינו: פרשת מחפוד , 765-764; בג"ץ 2740/96 שנסי נ' המפקח על היהלומים , פ"ד נא(4) 481, 495 (1997); על"ע 5277/03 לואיס נ' הוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין בישראל (טרם פורסם, 31.5.06). וזהו יסוד הקושי שלפנינו: תיק חקירה איננו פריט רישום . העורר איננו מבקש לקבל פריט רישום מן המרשם הפלילי, או ממרשם משטרתי אחר. הוא מבקש לעיין בתיק החקירה המשטרתי עצמו. מה הדין החל? מחד גיסא, החוק עוסק בהעברת פריטי מידע מהמרשם ולא בעיון בתיקי חקירה. מאידך גיסא, החוק ביקש למנוע גילוי מידע, ולכאורה עשה כן על-דרך של יצירת התאמה בין פריטי הרישום לבין המידע שהם מייצגים, והכפפת שניהם לדין זהה. כיצד יוכרע, איפוא, האם חוק המרשם חל על תיק החקירה המשטרתי, שעליו יכול להתבסס פריט רישום?

ג.

בפרשת אל הוזייל הוצג פתרון לקושיה הנ"ל באמצעות הרחבת תחולתו של חוק המרשם גם על תיק החקירה המשטרתי עצמו. בסיס להרחבה זו שימש סעיף 11 לחוק, הקובע:

"המשטרה או גוף שרשאי למסור מידע לפי חוק זה רשאים למסור למי שזכאי לקבל מידע לפי חוק זה גם פרטים בדבר משפטים וחקירות פליליים התלויים ועומדים בענינים שההרשעות בהם הן פרט רישום לפי סעיף 2".

לפי סעיף זה, זכאות לקבלת מידע על הרשעות מן המרשם הפלילי גוררת אחריה זכאות לקבלת פרטים אודות משפטים וחקירות פליליים העשויים להוביל לאותן הרשעות. בית המשפט בפרשת אל הוזייל סבר לפיכך, כי זכאות לקבלת פרטים ביחס למשפטים וחקירות תלויים ועומדים כוללת בתוכה זכאות לקבלת תיק החקירה

המשטרתי עצמו. העברת תיק החקירה המשטרתי מוסדרת, איפוא, על פי שיטה זו ב חוק המרשם , ומכאן שהיא כפופה לכאורה גם להוראת סעיף 3 לחוק, ממנו אנו למדים כי מסירת המידע תהא אפשרית רק לפי התנאים הקבועים בחוק זה. לעניין תיקי חקירה שהובילו להגשת כתב אישום, או שהם עדיין תלויים ועומדים – ניתן להעביר לבית המשפט את המידע הכלול לגביהם במרשם הפלילי לפי סעיף 2 ל חוק המרשם וכן את המידע הנוסף לפי סעיף 11 ל חוק המרשם , בהתקיים אחד משני תנאים: הגילוי הוא מהותי לנושא הדיון או שהגילוי נדרש לבירור מהימנות של עד ובעל דין ביקש את הגילוי (עיינו: סעיף 5(א), סעיף 11 (פרט (1) לתוספת הראשונה ל חוק המרשם ). מכאן נובע לכאורה עוד כי מידע על תיקים סגורים לא יימסר לבית המשפט, שכן בתי המשפט אינם נכללים בגדר הגופים המפורטים התוספת השלישית ל חוק המרשם , ואשר הם המורשים לעיין במידע על תיקים סגורים מכוח סעיף 11א לחוק המרשם.

פרשנות זו שהוצגה בפרשת אל הוזייל והורחבה למעשה בהחלטה, נשוא הבקשות שלפני, על פני הדברים איננה נקייה מספקות – משורה של טעמים:

(1)

היא איננה מתיישבת עם פסיקתו המאוחרת של בית משפט זה – הן ביחס לפרשנות סעיף 11 עצמו ( פרשת

פישלר , 11-4; פרשת אפל , 138; פרשת קבלרו , 54-53; פרשת והדי ) הן בנוגע לשלילת הבלעדיות של התחולה של חוק המרשם על תיקי חקירה משטרתיים (עיינו והשוו לאחרונה: בג"ץ 5164/07 קרקי נ' מדינת ישראל , פיסקה יב (טרם פורסם, 26.6.08));

(2)

היא איננה נותנת מענה מספק לשאלת הדין החל על תיקי חקירה העוסקים בעבירות שאינן פשע או עוון;

(3)

היא מבדילה לכאורה באופן טוטאלי – בין תיקי משטרה שנסגרו לכאלו שטרם נסגרו, כך שנראה כי האחרונים אינם ניתנים לבית המשפט גם במקום בו הדבר דרוש מאוד להגשמת זכות הנאשם למשפט הוגן.

ד.

כאן המקום לציין, בסיכומו של דיון ראשוני זה ב"נימוק חוק המרשם", כי הגיונה של " גישת אל הוזייל " הועלה לאחרונה לעיון מחודש גם בהקשר לפריטי רישום ממש , כפי שהם מתבטאים בגליונות הרישום הפלילי (ראו: בש"פ 5881/06 בניזרי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 7.2.07)). מאלף להיווכח כי גם בהקשר זה הובעו ספקות ביחס לגישה

הגורסת כי חוק המרשם מוציא את גליונות הרישום מכלל תחולת סעיף 74 לחסד"פ. בית המשפט נמנע לבסוף מלהכריע בשאלה זו, וזאת מכיוון שהתוצאה הנגזרת מהחלת סעיף 74 על גליונות הרישום הפלילי היתה זהה לתוצאה הנובעת מהחלת חוק המרשם עליהם. עם זאת, בית המשפט הוסיף כי "בפן התיאורטי, ולו היה מדובר ב"התנגשות" בין השניים – לא יכול [...] להיות ספק בכך כי החיקוק שעל פיו יישק דבר הוא חוק סדר הדין הפלילי" ( שם , בפיסקה 21). נראה שהגיונה של קביעה זו מתחזק מקום בו אין מדובר ב"פרטי רישום", אלא בתיק החקירה המשטרתי עצמו. מגמת פסיקה זו באה למנוע צמצום בלתי נאות של זכות הנאשם להכין את הגנתו על-דרך של קביעת גדרות טכניים וקשים להצדקה – לחומר שיוכל לקבל לעיונו. מכאן שהאבחנה בין הסוגים השונים של תיקי החקירה (לפי תוצאותיהם) – הגם שיש בה טעמים ענייניים מסוימים – אין היא קונקלוסיבית לגבי חובת הגילוי של חומר החקירה לנאשם.

(להשלמת התמונה יצוין כי חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998 אינו חל על תיק החקירה המשטרתי, וזאת לאור האמור בסעיפים 14(א)(8)-(9) לחוק זה. עם זאת, אין מדובר בהסדר שלילי המונע מאדם את האפשרות לעיין בתיק מכוח דינים אחרים (בג"ץ 10271/02 פריד נ' משטרת ישראל - מחוז ירושלים (טרם פורסם, 30.7.06), פיסקה 6; ראו גם הצעת חוק חופש המידע, ה"ח תשנ"ז 397)).

16.

הנה כי כן, לאחר שמצאנו כי הטענה המבוססת על חוק המרשם איננה לכאורה מחסום בלתי עביר (אף שיש להביא בחשבון – עניינית – את האבחנות הכלולות בחוק המרשם), בשלים אנו לשוב עתה לענייננו, והוא גורלם של תיקי החקירה המשטרתיים הנדונים בפרשה זו.

המסקנות המתבקשות עד הנה מלמדות כדלקמן:

(א)

בענייננו לא ניתן היה לדחות את בקשת הנאשם על הסף. כפי שראינו, טענות ההגנה של הנאשם ביחס לחומר המבוקש אינן ערטילאיות ולכאורה אינן מהוות "מסע דיג" גרידא. לא ניתן, איפוא, להכריע בפרשה זו מבלי לבחון את מידת קרבתו של החומר הנדון לאישום, וכן לסכסוך המשפחתי העומד ברקע לתלונה, לפי טענת הנאשם. הנה כי כן, לא ניתן לאזן בין זכותו של הנאשם למשפט הוגן לבין זכויותיהם של צדדים שלישיים, כל עוד אין ידועים פוטנציאל ההגנה הטמון בחומר לנאשם מחד גיסא, ואופי הפגיעה שמסירת החומר עלולה להסב לגורמים שלישיים מאידך גיסא (בשלב זה אין זה ידוע אפילו מי הם אותם "צדדים שלישיים"). עם זאת, נוכח העובדה שהחומר המבוקש לא נכלל מלכתחילה bona fide בתיק החקירה נשוא כתב האישום שלפנינו, הרי שמלאכת המיון והבדיקה הראשונית צריכה להיעשות על ידי רשויות התביעה, כאשר הבקרה על הדברים תהיה בידי בית המשפט, הכל כמפורט בס"ק ב' שלהלן (בהיקש ממה שניתן להסיק מהמשפט המשווה).

(ב)

בשים לב לאמור בס"ק א' שלעיל ונוכח העובדה שאין חולק כאמור כי כל 48 התיקים בהם מדובר כאן לא היו בפני רשויות החקירה והתביעה טרם הגשת כתב האישום, ראוי שיעשה כדלקמן:

(1)

התביעה תרכז את 11 התיקים שבהם הוגשו כתבי אישום ונדונו בבתי המשפט השונים, ותבחן איזה חומרים מתוכם ניתן לדעתה לגלות לסנגוריה, על פי המבחנים שהוצגו לעיל, והכל בכפוף להגנה על זכויות צדדים שלישיים. מחלוקת בעניינים אלה – אם תתעורר – תוכל להיות מובאת לדיון בפני בית המשפט בהתאם לאמור בסעיף 74(ג) ו-(ד) לחסד"פ.

(2)

התביעה תקבל לעיונה לגבי התיקים הסגורים את כל המידע, כמשמעו בסעיף 11א לחוק המרשם, הקיים בידיי המשטרה, ככל שיש כזה בנמצא מעבר לתדפיס הנכלל בחומר החקירה שהועבר לנאשם (זאת בשונה מהתיקים עצמם). מתוך מידע זה תבחן התביעה אילו פרטים ניתן לדעתה לגלות לסנגוריה על פי המבחנים שהוצגו לעיל (ויש להם קשר אפשרי לטענות באשר למהימנותו של המתלונן, או לנגיעת החומר לסכסוך הירושה) – ותפעל בהתאם. היה והתביעה תסבור, לאחר בחינה כאמור כי תיק כלשהו עשוי להיות רלבנטי היא תנסה לאתרו (ככל שהוא קיים עדיין) ולאחר שתקבלו ותבדוק אותו – תפעל לגביו בנוהל הקבוע בס"ק (1) שלעיל. החלטותיה של התביעה בקטגוריה זו, למעט אותם מקרים שהיא תפעל לגביהם על פי הנוהל הקבוע בס"ק (1) שלעיל – יהיו סופיות ולא יובאו לדיון נוסף בפני בית המשפט, בהתאם לאמור בסעיף 74(ג) ו-(ד) לחסד"פ.

(ג)

הסנגוריה תוכל להציג – בכפיפות לדיני הראיות – את החומר שיגולה לה בהתאם לאמור בס"ק ב' שלעיל לצורך ערעור מהימנות המתלונן, או לשם הצגת הרקע לסכסוך המשפחתי (שהמתלונן מעורב בו). מעבר לכך, התביעה תסכים כי לבית המשפט שידון בתיק לגופו ימסר אותו תדפיס המצוי כבר בחומר החקירה והמפרט את "תולדות" תלונותיו של המתלונן וגורלן.

17.

למען הסר ספק מובהר בזאת כי אין באמור לעיל כדי לפגוע בזכויות הנאשם לעשות שימוש במהלך המשפט – באפשרות לבקש צו מכוח סעיף 108 לחסד"פ, במגבלותיו של אותו סעיף, כפי שפורש בפסיקה (ראו: בש"פ 2632/00 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 15.6.00); ולאחרונה, בש"פ 9305/08 פלוני נ' בית ספר אל מאמוניה לבנות (לא פורסם, 3.12.08)).

18.

התוצאה היא כי שני העררים מתקבלים, על פי האמור בסעיף 16 שלעיל.