בש"פ 5535/13 מדינת ישראל נ. שימשילשווילי שלווה שלמה

עניינו של הערר שבפני בזכותו של נאשם לקבל את הרישום הפלילי המלא של עד או מתלונן, כולל תיקים שנסגרו.

ערר לפי סעיף 74(ה) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החסד"פ ) על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט מ' רניאל) מיום 1.8.2013, בגדרה הורה בית המשפט להעביר למשיב את גליון ההרשעות של המתלונן לרבות תיקי חקירה שנסגרו.

1.

נגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בתמצית, המשיב הואשם בכך שדקר את המתלונן מספר דקירות בחלקים שונים בגופו, לאחר שהמתלונן הגיע לדירת המשיב, הקיש על דלתו, קילל אותו, וניסה לתקוף אותו בקביים עמם הוא מתהלך.

בא כוח המשיב הגיש לבית משפט קמא בקשה לקבלת חומר חקירה, לרבות רישומו הפלילי של המתלונן, על רקע טענת המשיב כי פעל מתוך הגנה עצמית.

2.

בהחלטתו מיום 9.7.2013 קבע בית המשפט המחוזי (כב' השופט ר' שפירא) כי מאחר שכתב האישום מעלה תמיהה לגבי התנהגות המתלונן, יש להעביר לידי ההגנה את רישומו הפלילי, וכן "פרפראזה על טיב ומספר תיקי חקירה שנפתחו, ללא פירוט הרשימה", זאת בהתאם להלכה שנקבעה בבש"פ 5881/06 בניזרי נ' מדינת ישראל , פ"ד סב(1) 684 (2007) (להלן: הלכת בניזרי ).

3.

בעקבות החלטה זו הגישה המדינה לבית משפט קמא בקשת הבהרה, בה התבקש בית המשפט להבהיר כי החלטתו בעניין הפרפראזה אינה מתייחסת לרשימת התיקים הסגורים של המתלונן.

בהחלטתו מיום 1.8.2013 (כב' השופט מ' רניאל) הבהיר בית המשפט כי על המדינה לכלול בפרפראזה את כל תיקי החקירה שנפתחו, לרבות אלה שנסגרו.

לבקשת המדינה, הורה בית המשפט (כב' השופט א' אליקים) על עיכוב ביצוע החלטתו למשך 14 יום לצורך הגשת ערר, ומכאן הערר שלפניי.

4.

העוררת טוענת כי קביעתו של בית משפט קמא, לפיה עליה להעביר למשיב פרפראזה המתייחסת לתיקי החקירה שנסגרו בעניינו של המתלונן, עומדת בסתירה להוראות חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, התשמ"א-1981 (להלן: חוק המרשם ).

העוררת ביקשה להבחין בין מידעים הנוגעים ל הרשעות

קודמות ול משפטים תלויים ועומדים שאותם ניתן למסור להגנה בהתאם למבחן הרלבנטיות, לבין מידע הנוגע ל תיקים סגורים , אשר לפי סעיף 11א לחוק המרשם אינו ניתן להעברה אלא לגופים המנויים בתוספת השלישית, ואשר בית המשפט וההגנה אינם נמנים עליהם. לשיטת העוררת, סעיף 78 לחסד"פ מסייג את הוראת סעיף 74 ומוציא מתחולתו חומר שגילויו אסור לפי כל דין. לפיכך, אין הוראת סעיף 74 לחסד"פ גוברת על הוראת סעיף 11א לחוק המרשם.

לבסוף, העוררת טוענת כי עמדתה עולה בקנה אחד עם דברי בית המשפט בהלכת בניזרי , שם נערכה הבחנה בין שלושת סוגי המידעים וצויין כי מידע לגבי תיקים סגורים יינתן רק לגופים המנויים בתוספת השלישית.

5.

המשיב התנגד לערר וטען כי הרישום הפלילי של המתלונן ועברו הפסיכיאטרי, רלוונטיים עד מאוד להליך העיקרי, נוכח התנהגותו התמוהה של המתלונן, כפי שעולה מכתב האישום עצמו. המשיב תמך יתדותיו בהחלטתו של השופט מלצר בבש"פ 3099/08 ו-3489/08 אברהמי נ' מדינת ישראל (23.2.2009) (להלן: עניין אברהמי ).

6.

אקדים ואומר כי דין הערר להתקבל, אך לא מן הטעמים עליה ביססה העוררת את עררה.

לא כל אימת שבית המשפט נדרש לסוגיה של עיון וגילוי חומר חקירה במסגרת סעיף 74 לחסד"פ, יש טעם לחזור ולהידרש לתילי ההלכות שנערמו במהלך השנים בנושא זה. לכן, אקצר בדברים ואומר כי הרציונל שבבסיס הגילוי הוא חקר האמת וזכות הנאשם להליך הוגן. השלב הראשון בבחינת בקשה במסגרת סעיף 74 הוא בחינת הרלבנטיות של החומר לאישום על פי פוטנציאל ההגנה של הנאשם, מבחן המתפרש על דרך ההרחבה (ראו, לדוגמה, בש"פ 7064/08 מדינת ישראל נ' ברקו , בפסקה 22 (13.8.2009), מבחן הפורש מצודתו אף על הפריפריה של האישום (בג"ץ 233/85 אל הוזייל נ' משטרת ישראל , פ"ד לט(4) 124 (1985); בש"פ 7553/10 בר אושר נ' מדינת ישראל

והאסמכתאות שם (7.2.2010)).

במקרה דנן, גם העוררת אינה חולקת כי נוכח התנהגותו והתנהלותו התמוהה של המתלונן, יש רלבנטיות לרישום הפלילי שלו. עוד אציין, כי מהחלק שאינו שנוי במחלוקת ברישום הפלילי, עולה כי הופסקו הליכים פליליים נגד המתלונן על פי סעיף 170 לחסד"פ ובית המשפט הורה על אישפוז כפוי. יש בכך כדי לאשש את הרלבנטיות של הרישום הפלילי של המתלונן לקו ההגנה של המשיב, נוכח ההתנהגות התמוהה של המתלונן. המחלוקת מתמקדת אפוא אך ורק בשאלת התיקים הסגורים.

7.

עיינתי ברישום הפלילי מכוח סמכותי לפי סעיף 74(ד) לחסד"פ וכפי שראוי לעשות, הן בהליך פלילי והן בהליך אזרחי, על מנת לבחון טענות של רלבנטיות וחיסיון, בבחינת "אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין פת בסלו" ( בבלי , יומא ס"ז א') (רע"א 2498/07 מקורות חברת מים בע"מ נ' בר (27.6.2007); בש"פ 5766/10 נפע נ' מדינת ישראל (2.9.2010) (להלן: עניין

נפע )). מצאתי כי לצורך קו ההגנה של המתלונן, די והותר במרשם הפלילי שהועבר אליו, ואין מקום להורות על מתן פרפראזה גם לגבי התיקים שנסגרו. מכל מקום, אפיס דעת בא כוח המשיב ואציין כי אין מדובר בתיקים "טריים", וחלקם אף מהעבר הרחוק.

בכך יכול הייתי לסיים. אלא שנוכח טענת העוררת, כי לאור סעיף 11א לחוק המרשם נאסר על בית המשפט לעיין ברישום הנוגע לתיקים סגורים, מאחר שבית המשפט אינו נכלל ברשימת הגופים המורשים לעיין ברישום זה על פי התוספת השלישית לחוק המרשם, ומאחר שהנושא חוזר ועולה בבתי המשפט, ארחיב מעט

בעניין.

8.

חוק המרשם נועד להסדיר העברת פרטי הרישום במאגרי המשטרה "בין מוסדות המדינה לבין עצמם ובין מוסדות המדינה לאזרחים פרטיים" ( אברהמי פסקה 15ב). החוק מבחין בין " המרשם הפלילי " הכולל הרשעות וסוגים שונים של החלטות המפורטות בסעיף 2 לחוק (כגון צווי מבחן; קביעה כי הנאשם אינו כשיר

לעמוד לדין או שאינו בר-עונשין), לבין

" רישומים אחרים ", שאותם רשאית המשטרה לנהל לצרכיה כאמור בסעיף 1(ג) לחוק (עניין

אברהמי פסקה 15א; השופט פינקלשטיין בב"ש (חיפה) 1854/05 אבו שעב נ' פרקליטות מחוז חיפה (20.7.2005)). סעיפים 11 ו-11א לחוק המרשם הפלילי מלמדים אותנו כי בגדר "הרישומים האחרים" כלולים תיקים תלויים ועומדים ותיקים סגורים (וראו לעניין זה בג"ץ 7256/95 פישלר נ' מפכ"ל המשטרה , פ"ד נ(5) 1, 4-6 (1996); בג"ץ 2682/99 אפל נ' פרקליטת המדינה , פ"ד נה(3) 134, 138 (2001)).

סיכומו של דבר, שבמסגרת המרשם יש להבחין בין המרשם הפלילי לבין "הרישומים האחרים" שמנהלת המשטרה (להלן: המרשם הפנימי ). יש להבחין בין שלושה סוגים שונים של רישומים:

(-) הרשעות קודמות, צווים וקביעות שונות של בית המשפט בהליך הפלילי (נכלל במרשם הפלילי - סעיף 2).

(-) תיקי מב"ד (ממתין לבירור דין) – כשמם כן הם, תיקים פתוחים הנמצאים בשלבים שונים של ההליך הפלילי (נכלל במרשם הפנימי - סעיף 11).

(-) תיקים סגורים - מחמת היעדר ראיות, היעדר אינטרס לציבור, תיקים שבהם עוכבו ההליכים, תיקים המיועדים לסגירה או לאי חקירה מלכתחילה (א"ת – אי תביעה) (נכלל במרשם הפנימי - סעיף 11א).

[במאמר מוסגר: משהזכרנו תיקי מב"ד נזכיר את שלוש ההלכות הבאות: ככלל, בשלב הדיון במעצר, על התביעה להימנע מלהגיש לבית המשפט ת יקי מב" ד (בש"פ 6718/06 פלוני נ' מדינת ישראל

(10.9.2006));

אין להביא בחשבון מב"דים במסגרת הענישה (ע"פ 1173/97 אמסלם נ' מדינת ישראל

(1.3.1998); שירות המבחן רשאי לעשות שימוש זהיר ומושכל במב"דים במסגרת תסקירי המבחן (רע"פ 1021/07 פלוני נ' מדינת ישראל (30.12.2009))].

9.

סעיף 3 לחוק המרשם קובע חיסיון סטטוטורי ולפיו "המרשם יהיה חסוי ולא יימסר מידע ממנו אלא לפי חוק זה" (ראו החלטתי בת"א (מחוזי חיפה) 688/02 החסוי משה בן הרואה נ' טארק ( 10.12.2002)). סעיף 5(א) לחוק המרשם קובע כי המשטרה תמסור מידע מן המרשם לגופים המנויים בתוספת הראשונה, הכוללת רשימה ארוכה עד-מאוד של גופים, וביניהם בית המשפט, מקום בו "הגילוי הוא מהותי לנושא הדיון" או "נדרש לבירור מהימנותו של עד ובעל דין ביקש את הגילוי" (סעיף (י) לתוספת הראשונה).

לשיטת המבקשת, סמכותו של בית המשפט משתרעת אך ורק על הרשעות קודמות ופרטי הרישום המנויים בסעיף 2 לחוק, אך לא רישומים אליהם מתייחסים סעיפים 11 ו-11א לחוק, מן הטעם שבית המשפט אינו מנוי בתוספת השלישית. בשל כך, נזעקה באת כוח העוררת במהלך הדיון, כאשר ביקשתי לעיין ברישום הכולל גם תיקים סגורים, בטענה כי בית המשפט אינו רשאי לעשות כן.

10.

לשיטת העוררת, סעיף 74 לחסד"פ לחוד וחוק המרשם לחוד. ולא היא.

בבש"פ 4481/00 יחזקאלי נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(5) 245 (2000) (להלן: עניין יחזקאלי ), נקבע על ידי השופטת דורנר כי נאשם רשאי לבקש מבית המשפט לצוות על המצאת גליון הרישום הפלילי של העדים ישירות אליו, מכוח חוק המרשם, ובכך

"מתייתרת אפוא

פנייה מצד הנאשם אל רשויות התביעה מכוח סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי" ( שם , עמ' 251).

פרשנות זו, המייתרת את המסלול של סעיף 74 לחסד"פ, וממילא את מבחן הרלבנטיות, אינה נראית לי כלל וכלל. מכל מקום, הלכת יחזקאלי נהפכה בהלכת בניזרי . הלכה זו, שניתנה בהרכב של שלושה שופטים, כחריג לבש"פים הנדונים ברגיל בדן יחיד, היא ההלכה המנחה כיום לגבי גילוי רישום פלילי של עד (ברי כי גם מתלונן וקרבן עבירה הוא בגדר עד). הלכה זו דנה אמנם אך ורק במידע הנכלל ב"מרשם הפלילי", אך החשוב לענייננו הוא, כי השופטת ברלינר הביעה את דעתה כי אילו היה מדובר בהתנגשות בין החסד"פ לחוק המרשם, הרי ש"לא יכול להיות, לשיטתי, ספק בכך כי החיקוק שעל פיו יישק דבר הוא חוק סדר הדין הפלילי" ( שם , עמ' 708). בדומה, גם השופט מלצר בעניין אברהמי גרס כי חוק המרשם איננו מחסום בלתי עביר ( שם , פסקה 16). אף אני סבור כך ואנמק להלן את מסקנתי.

[במאמר מוסגר: בעניין אברהמי , בקשת ההגנה נסבה על תיקי חקירה שנפתחו בעקבות תלונה מצד המתלונן אך נסגרו. בקשה דומה נדונה גם על ידי השופט א' רובינשטיין בעניין נפע . בענייננו, המדובר בתיקי חקירה שנסגרו כנגד המתלונן עצמו].

11.

סעיף 74 לחסד"פ הוא הדין החולש על הסוגיה של עיון בחומר חקירה, ומבחינה זו הוא מהווה דין מיוחד ( lex specialis ) כלפי הדין הכללי בחוק המרשם, כפי שחוק המרשם מהווה דין מיוחד כלפי חוק הגנת הפרטיות, התשמא-1981 פרק ד' הדן במסירת מידע ממאגרים המנוהלים על ידי גופים ציבוריים.

נקודת המוצא היא אפוא סעיף 74 לחסד"פ, ולאחריה יש לפנות להוראות חוק המרשם (וראו עניין בניזרי , עמ' 698). ובקיצור, אין לקבל את הטענה כי חוק המרשם יצר מסלול נפרד ומנותק מהוראות החסד"פ.

סעיף 78 לחסד"פ מתייחס לנושא החיסיונות וקובע כי "הוראות סעיף 74 אינן חלות על חומר שאי-גילויו מותר או שגילויו אסור לפי כל דין". החיסיון במקרה דנן קבוע בסעיף 3 לחוק המרשם, ובהיעדר הגדרה, המילה "מרשם", כוללת הן את המרשם הפלילי והן את המרשם הפנימי, כפי שניתן ללמוד, לדוגמה, מסעיפים 23-22 לחוק המרשם. במסגרת בקשה לפי סעיף 74 לחסד"פ, על בית המשפט לאזן בין הערכים המתנגשים. כך, לדוגמה, מקום בו מדובר ברישומים הנוגעים לטיפול של רופא, פסיכולוג, פסיכיאטר או עובד סוציאלי, נדרש בית המשפט לאזן בין חקר האמת והבטחת הליך הוגן מחד גיסא, לבין הזכות לפרטיות של קרבן העבירה ואינטרסים נוספים העומדים בבסיס החסיונות הסטטוטוריים הקבועים בסעיפים 50-49 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 מאידך גיסא. בדומה, מקום בו בית המשפט נדרש לטענת חיסיון סטטוטורי לפי סעיף 3 לחוק המרשם, הרי ש"נושא העיון בחומר חקירה מוסדר בסעיף 74 לחסד"פ, והפן הפרטני, דהיינו: העובדה שמדובר בחומר חקירה מסוים – גליונות המרשם, מוסדר בחוק המרשם" (עניין בניזרי , בעמ' 706).

הטענה של העוררת, כביכול בית המשפט אינו רשאי לשם כך לעיין במרשם, סתורה מתוכה. העוררת הסתמכה על סעיף 78 לחסד"פ, והגישה את הערר דכאן מכוח סעיף 74(ה) לחסד"פ. משכך, חל גם סעיף 74(ד) לחסד"פ הקובע כי "בעת הדיון בבקשה יעמיד התובע את החומר שבמחלוקת לעיונו של בית המשפט בלבד". רוצה לומר, כי משבצת הדיון לא יכולה להיות חוק המרשם לבדו, אלא החיסיון הקבוע בחוק המרשם מול זכות הנאשם על פי סעיף 74 לחסד"פ. במסגרת זו, רשאי בית המשפט הן לעיין בחומר, והן להורות על חשיפתו בפני הנאשם, גם כאשר מדובר במב"דים ובתיקים סגורים, ואחזור ואציין כי בסעיף 3 לחוק המרשם נאמר "המרשם" ולא "המרשם הפלילי" (השוו לעניין אברהמי , בפסקה 15ג).

אם נקבל טענת העוררת, משמעות הדבר שהחיסיון של תיקים סגורים הוא חיסיון מוחלט . על דרך הכלל, חיסיון יש לפרש על דרך הצמצום. מכאן, שחיסיון סטטוטורי מוחלט מצריך אמירה מפורשת של המחוקק, כפי שנעשה לגבי חיסיון עו"ד-לקוח או חיסיון איש דת (סעיפים 49 ו-51 לפקודת הראיות), ובהיעדר קביעה מפורשת של המחוקק, יש לפרש את החיסיון כיחסי.

12.

וחזרה למבחן הרלבנטיות של תיקים סגורים להגנת הנאשם.

יש הגורסים כי ככלל, "תיק חקירה נגד עד, שלא הסתיים בהגשת אישום ובהרשעה, אינו מהווה ככלל חלק מ'חומר החקירה'...." (עניין אל הוזייל , בעמ' 132). מכך ניתן להסיק, על דרך של קל וחומר לגבי תיקים שנסגרו. מנגד, אנו מוצאים בפסיקה כי גם לתיק שנסגר עשויה להיות רלבנטיות לצורך הגנתו של נאשם (השוו בש"פ 4157/00 נמרודי נ' מדינת ישראל , פ"ד נד (3) 625; 635 (2000)). גם בעניין אל הוזייל נקבע כחריג, כי מקום בו לתיק שלא הסתיים באישום עשויה להיות משמעות ממשית למהימנות העד או בשל צורך אחר, ראוי להביא המידע לידיעת ההגנה (עניין אל הוזייל , שם).

13.

הנה כי כן, הרשות והסמכות נתונה. עם זאת, בבוא בית המשפט לעשות שימוש בסמכות זו ולהורות על חשיפת מב"דים או תיקים סגורים בפני נאשם, המבחנים נוקשים יותר מאשר לגבי גילוי פרטים הנכללים במרשם הפלילי. על בית המשפט לקחת בחשבון, בין היתר, את השיקולים הבאים, לאו דווקא על פי סדר חשיבותם: האם החומר נכלל מלכתחילה בתיק החקירה; האם הרלבנטיות היא בעוצמה גבוהה או שמא מדובר בחומר שהרלבנטיות שלו אינה מובהקת, על אחת כמה וכמה לא רחוקה ושולית; האם מדובר ב"מסע דיג" ספקולטיבי; האם מדובר בתיקים ישנים, מה שמשליך הן על הרלבנטיות והן על משאבי התביעה לאיתור התיקים; הזכות לכבוד, לפרטיות, לשיקום ולרהביליטציה של העד או קרבן העבירה ומידת הפגיעה בזכות זו; החשש הכללי כי עדים וקרבנות עבירה יחששו להעיד במשפט; הפגיעה בזכויותיהם של צדדים שלישיים, שייתכן כי מעורבים בתיקים שנסגרו, ומידת הפגיעה; העיקרון של סופיות תשובות העד בענייניים צדדיים, אשר יש בו כדי להחליש את התועלת שיכולה לצמוח להגנה מהחומר.

גם לאחר שבית המשפט בחן שיקולים אלה והגיע למסקנה כי הנאשם צלח את כל המשוכות דלעיל, שומא על בית המשפט לבחון אם ניתן להסתפק בפרפראזה בלבד לגבי התיקים שגילויים מתבקש, או שיש להורות על עיון בתיק החקירה עצמו.

14.

ולאחר שאמרנו את שאמרנו, נזכיר כי בתחילת דרכנו הגענו למסקנה כי במקרה דנן, אין טעם בגילוי התיקים שנסגרו כנגד המתלונן, ואשר על כן, דין הערר להתקבל.