בש"פ 6718/06 פלוני נ. מדינת ישראל

א.עררים על החלטות בית המשפט המחוזי לנוער בחיפה (השופטת ב' בר זיו) מיום 16.8.06 בב"ש 228/06 ובב"ש 229/06, בהן נעצרו העוררים עד לתום ההליכים המשפטיים נגדם בת"פ 512,513/06. העורר בבש"פ 6718/06 יכונה להלן העורר 1, והעורר בבש"פ 6793/06 יכונה העורר 2.

ב.(1) ביום 17.7.06 הוגשו כנגד העוררים – קטינים ילידי 1991 - כתבי אישום לבית המשפט המחוזי (לנוער) בחיפה. אף שכתבי האישום הוגשו בנפרד, עוסקים הם בפרשה אחת. כתב האישום שהוגש כנגד העורר 1 ועוד שניים אחרים מייחס לו עבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) ביחד עם סעיף 29 לחוק העונשין, תשל"ז- 1977 (להלן החוק). כתב האישום, שהוגש כנגד העורר 2 מייחס לו עבירה זהה.

(2) כתב האישום מגולל פרשת אלימות קשה: ביום 11.3.06 הגיעו ארבעת המתלוננים לרחוב שז"ר בקרית ים כדי להחזיר את חברתו של אחד מהם לביתה. בהגיעם למקום פגש אחד המתלוננים, חמודי טווילי (להלן חמודי), בצעירה שהכיר עובר למועד האמור, והחל לשוחח עימה. בעוד הם משוחחים, הגיע למקום העורר 1, והעיר לצעירה על שיחתה עם חמודי. הערה זו הביאה לידי חילופי מילים וקללות בין העורר 1 לבין מתלונן אחר, גלאל טווילי (להלן גלאל). עוד נטען, כי בתום חילופי הדברים עזב העורר 1 את המקום, וחזר דקות ספורות לאחר מכן יחד עם העורר 2 ועם אנשים נוספים, כשהם מזוינים במקלות ובברזלים, מיידים אבנים לעבר המתלוננים וצועקים "ערבים ערבים". אחד המתלוננים הצליח להימלט מהמקום עם רכבו של חמודי, ואילו שלושת האחרים החלו במנוסה רגלית. אחד המתלוננים הצליח לחמוק מהרודפים, וחמודי וגלאל המשיכו במנוסתם תחת מטר אבנים. אחת האבנים פגעה בראשו של חמודי, ובשל כך הצליחו העוררים והאחרים להדביק את חמודי וגלאל. משהגיעו אליהם, החלו העוררים והאחרים – כך נטען – להכות את חמודי וגלאל בכל חלקי גופם בעזרת שברי בלוקים, מקלות וברזלים, ולא הפסיקו חרף תחנוניו של חמודי. מעשי האלימות פסקו רק משנשמעה קריאתה של אחת מדרות הרחוב כי הזעיקה משטרה, ואז ברחו העוררים וחבריהם. כתוצאה ממעשיהם של העוררים והאחרים הובל גלאל לבית החולים מחוסר הכרה כשחבלות חמורות בגולגלתו. מצבו הוגדר קריטי והצריך אשפוז לתקופה של למעלה מחודש. לאחר מכן הועבר גלאל לשיקום והוא סובל מהפרעות ראיה, מפגיעות קשות בתחום הקוגינטיבי וההתנהגותי וזקוק לעזרה בתפקודו היום יומי. גם חמודי הובהל לבית החולים לאחר האירוע המתואר, ואובחנו שברים באמת ידו השמאלית, שבר באף ושריטות וחתכים בגולגולת. במקביל להגשת כתבי האישום נתבקש מעצרם של העוררים.

(3) ביום 16.8.06 ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי בעניינו של העורר 1 (ב"ש 229/06). בהחלטה נקבע, בהסכמת בא כוח העורר 1, כי קיימות נגדו ראיות לכאורה. עוד נקבע, כי נסיבות ביצוע העבירה מצביעות על המסוכנות הרבה הנשקפת מהעורר 1. צוין, כי מתסקיר שירות המבחן לנוער עולה, שעורר זה מוכר לשירות המבחן משלושה תיקים קודמים, וכי חרף העובדה שלא הורשע בתיקים אלה - יש בכך כדי לתמוך בטענה בדבר מסוכנותו. כן צוין, כי חלופת המעצר שהוצעה – מעצר בבית הוריו של העורר 1 או בביתם של קרובי משפחתו – אינה מתאימה, באשר הוא והוריו הביעו התנגדות לשילובו בכל מסגרת טיפולית שהיא. נקבע איפוא, כי אין בחלופת מעצר כדי לאיין את מסוכנותו של העורר 1, ועל כן הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו עד לתום ההליכים.

באותו יום ניתנה ההחלטה גם בעניינו של העורר 2 (ב"ש 228/06). נוכח הודאת העורר 2 במיוחס לו ונוכח חזקת המסוכנות שעבירה זו מקימה, דן בית המשפט המחוזי בשאלת שחרורו של העורר 2 לחלופת מעצר. בית המשפט ציין כי תסקיר שירות המבחן לנוער דחה את החלופות שהציע העורר 2 – מעצר בבית הוריו או אצל בני משפחה במקום מרוחק – והוצע לבדוק חלופת מעצר בהוסטל פתוח ("נופית") שבמסגרת חסות הנוער. ואולם נקבע, כי נוכח המסוכנות הנשקפת מהעורר 2, הנלמדת מנסיבות ביצועה של העבירה המיוחסת לו, עברו הפלילי, והעובדה שהמעשים הנטענים נעשו בהיותו תחת פיקוח של צו מבחן, ובשעה שתלוי נגדו מאסר על תנאי בר הפעלה, אין ליתן בו אמון, ושחרור בחלופת מעצר לא יאיין את מסוכנותו. נקבע גם, כי החלופה המוצעת על ידי שירות המבחן אינה מתאימה בנסיבות. בשולי החלטתו ציין בית המשפט, כי לא מן הנמנע שבעניינו של העורר 2 קיים חשש לשיבוש הליכי משפט. לפיכך הורה בית המשפט על מעצרו של עורר זה.

(4) מכאן העררים.

ג.(1) הטענות בבש"פ 6718/06

בערר ובדיון נטען, כי גילו הצעיר של העורר 1 (כיום בן חמש עשרה וחצי), עברו הפלילי הנקי והזמן הרב שחלף מביצוע המעשים ועד למעצרו (140 יום כנטען), ללא עבירות נוספות, הם שיקולים המטים את הכף לשחרורו של העורר 1 לחלופת מעצר. נטען, כי חלופת המעצר המוצעת – מעצר בית בבית דודו של העורר 1 – היא חלופה ראויה, שיש בה כדי לאיין את מסוכנותו. בא כוחו טען, כי חומרת העבירה אינה כפי שהוצגה, וגם לא חלקו של העורר, ולא ניתן משקל מספיק לגילו הצעיר המצדיק שחרורו.

(2) הטענות בבש"פ 6793/06

לטענת העורר 2, טעה בית המשפט בקבעו כי לא ניתן לאיין את מסוכנותו בחלופת מעצר במוסד "נופית". נטען, כי הנסיבות בעניינו של עורר זה מלמדות, שיש מקום לחלופה, וזאת נוכח גילו הצעיר (בן פחות מ-15 בעת המעשה); העובדה ששיתף פעולה עם המשטרה, הודה במיוחס לו, ואף הביע חרטה; הזמן הרב שחלף ממועד ביצוע העבירות ועד למעצרו של העורר 2 ללא עבירות כנטען, וזאת בשעה שהיה למדינה מידע על הקשר בין העורר לעבירה; והמלצת שירות המבחן בעניינו. באשר לשיבוש הליכי משפט נטען, כי מיום האירוע ועד מעצרו לא הועלתה כל טענה, לפיה ניסה העורר 2, בדרך זו או אחרת, לשבש את החקירה. בדיון הוסיף בא כוחו וטען, כי אין מקום להציג תיקים פתוחים במקרה דנן.

(3) טענות המדינה

המדינה מתנגדת לשחרור, נוכח המסוכנות העולה מן העבירות, שהתבטאו בלינץ' אכזרי בעוברי אורח, תוך שימוש באבנים, ברזלים וקרשים וכשהקרבנות מתחננים על חייהם, לא כל שכן כשהמדובר במניע לאומני (בסעיף 5 לשני כתבי האישום נאמר "צועקים ערבים, ערבים"). נטען, כי ההשתהות במעצר העוררים היתה בניסיון להגיע אל משתתפים בוגרים בפרשה ולאסוף ראיות, ואף אם היתה טעות בשיקול הדעת באשר למועד המעצר, אין הדבר צריך לעמוד לתביעה לרועץ. באשר לעורר 1, הוא מי שהזעיק את האחרים לאירוע הקשה; באשר לעורר 2, תוארו התיקים הפתוחים כנגדו. נטען, כי בניגוד לטענת הסניגורים, לעורר 1 ו-2 נפתח תיק לאחר מעצרם, וזאת ביולי 2006, שעניינו איומים, תקיפת שוטר והעלבת עובד ציבור בקשר להתפרעות בבית המשפט. עוד נטען, כי התסקירים אינם חיוביים.

ד. דיון והכרעה

(1) נתעוררה השאלה, האם ניתן להגיש, בגדרי הדיון במעצר, מידע כלפי נאשמים על תיקים פתוחים (הקרויים מב"ד – "ממתינים לבירור דין") נגדם. הדבר הועלה על-ידי בא כוחו של עורר 1 בטענה כי אין להציג תיקים כאלה, על פי הנחיית פרקליט המדינה. ספציפית נסבה המחלוקת בקשר לתיקים שנפתחו בתקופה שלאחר המקרה נשוא כתב האישום ועד למעצר, שהעוררים שניהם טענו כי לא ביצעו בה עבירות (עורר 1 ציין בכתב הערר כי קיימים נגדו תיקי משטרה על עבירות שמכבר, העשויים גם להתבטל עקב התישנותן). לעניין זה השיב בא כוח המדינה, כי הנחיית פרקליטת המדינה מיום 23.6.03 אוסרת על הגשתם בהליך מעצר עד תום ההליכים של פלטי מחשב ובהם רשימת תיקים פתוחים, למעט כאשר נטען כי לעולם לא נפתחו לנאשם תיקים. לשיטת בא כוח המדינה, מזימה הגשת התיקים את טענת העוררים כאילו לא נפתחו תיקים נגדם בפרק הזמן הרלבנטי. בדיון הוגש תיק שנפתח נגד שני העוררים כאמור ב-13.7.06 בקשר לתקיפת שוטרים בבית המשפט, ותיק שנפתח כנגד העורר 2 בקשר לתקיפת תלמיד בבית ספרו ביום 1.5.06, בין הפרשה נשוא התיק הנוכחי למעצר. יצוין כי בנוסף הוגש גיליון המרשם הפלילי של העוררים, שלגבי עורר 1 פתוחים לפיו שני תיקים, מיוני 2005 בעניין בעילת קטינה ותקיפת שוטר ומ-28.10.05 בעניין תקיפת עובד ציבור והעלבת עובד ציבור. כלפי עורר 2 ניתן גזר דין ללא הרשעה מ-22.6.06 בדבר החזקת אגרופן או סכין למטרה לא כשרה, תקיפה, פריצה לרכב, חבלה ברכב, והוטלו עליו התחייבות להימנע מעבירה, ופיקוח קצין מבחן וכן שירות לתועלת הציבור, ופתוח נגדו ממארס 2004 תיק שוד, וממאי 2006 תיק תקיפה. ציינתי כאן את התיקים הפתוחים כי פלט המחשב הוגש, אך אדרש לכך להלן.

(2) לפי סעיפים 5 ו-11 ופריט י' לתוספת הראשונה לחוק המרשם הפלילי ולתקנת השבים תשמ"א-1981, רשאית המשטרה למסור לבית המשפט פרטים בדבר משפטים וחקירות פליליים התלויים ועומדים בעניינו של פלוני, בין השאר אם (לענייננו) – "הגילוי הוא מהותי לנושא הדיון" (פרט י'). לפי הנחיית פרקליטת המדינה הנזכרת, המחייבת את גופי התביעה, ככלל אין רשימת תיקי מב"ד כשלעצמה יכולה להוות ראיה בת הגשה בשלב המעצר, שכן לעתים נכללים בה תיקים שכבר נסגרו או שאין בהם ראיות מספיקות: "החריג היחידי לכלל זה יתקיים שעה שהנאשם יטען בפני בית המשפט כי מעולם לא נפתחו לו תיקים במשטרה". בהליכי מעצר ניתן להגיש, על פי הנחיה זו, בתנאים מסוימים, כתב אישום נוסף התלוי ועומד כנגד נאשם. נאמר שם, כי ראיות מתיקי מב"ד, בטרם הועלו על כתב אישום, יוצגו בבית המשפט רק באישור פרקליט בכיר, לאחר שעיין בראיות והשתכנע כי "... הן ראיות שנחקרו באופן מלא... וכן... כי לא עומדת מול הראיה שמבקשים להציגה, ראיה אחרת המשפיעה באופן מהותי על משקלה. במקרים חריגים במיוחד, ובאישור פרקליט המחוז, תותר הגשת הראיות מן התיק האחר לעיונו של בית המשפט בלבד...."

(3) אכן ככלל סבורני, כי שופט הדן במעצרו של אדם, לשם בחינת עילות המעצר, ראוי שתהא בפניו תמונה מלאה ככל הניתן של "ספר תולדות אדם" ( בראשית , ה', א'). לשם כך, למשל, קבע המחוקק את האפשרות לתסקיר מעצר בסעיף 21א לחוק המעצרים. תסקירי מעצר כוללים על פי רוב את תיאור עברו הפלילי של האדם שבו דן התסקיר, ושירות המבחן הוא מן הזכאים לקבלת הרישום הפלילי לפי סעיף 5 ופרט י"ח לתוספת הראשונה לחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים. יוטעם, כי במעצרים עסקינן, שכן בגדרי ענישה אין מקום לאזכור מב"דים (ע"פ 1173/97 אמסלם נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (הנשיא ברק והשופטים מ' חשין – כתארו אז – ו-י' גולדברג). הדעת נותנת, כי שירות המבחן, בעבודתו המקצועית, מודע לאחריות המוטלת עליו בהתייחסות לעברו של האדם בו מדובר, כך שלא ייפגע האדם בלא משים, ועליו לדקדק ככל הניתן בתיאור המידע שעליו הוא נסמך. ואולם, ככל שהתביעה מבקשת להסתמך בהליך המעצרים עד תום ההליכים על קיומם של מב"דים – ויש בכך שוני מסוים מכתבי אישום, שעברו כבר מסננת תביעתית לעניין ראיות לכאורה, ושלגביהם המבחן מטבעו גמיש יותר, אף שגם כאן יפה זהירות – אינה יכולה להגישן כפלט מחשב, או לטעון לגביהן לפיו, בכפוף לאמור להלן. זאת נוכח החשש שמא אין בתלונות ראיות לכאורה, או שנסגרו, או שאם לא טופלו שנים ארוכות פג במידה רבה טעמן. כשהמדובר בקטינים יש לזכור גם את הוראת המחוקק בסעיף 14 לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול) תשל"א-1971, כי "אין להעמיד קטין לדין בשל עבירה אם עברה שנה מיום ביצועה, אלא בהסכמת היועץ המשפטי לממשלה". להגבלה זו של השימוש במב"דים טעם ברור. אכן, במישור התחושה האינטואיטיבית שגם שופטים אינם פטורים ממנה לא אחת. מי שתלויים ועומדים כנגדו תיקים פתוחים בעבירות שונות עלול הדבר להוסיף למסוכנותו. אך כבר אמרו חכמים מפי התנא הלל, "דעלך סני, לחברך לא תעביד" (מה שעליך שנוא לחברך אל תעשה) ( בבלי שבת ל"א, א'), ורשימת פלט של תיקים פתוחים בלבד, אף לדעת התביעה הכללית אין בה די, ולא כל שכן שגדרי כבוד האדם של החשודים או הנאשמים וההגינות כלפיהם מצדיקים זהירות רבה לגביה.

על בית המשפט להשתכנע במשקלו של הנטען, ופלט מחשב של תיקי מב"ד גרידא אינו מעיד אלא על קיומו, אך לא על אמיתות החשדות הנזכרים בו; ופעמים שאכן יתברר, אם ייבדקו התיקים, כי אין בהם חומר שיש בו כדי "להוסיף מסוכנות". מכאן שעל בית המשפט להזהיר עצמו כי משמעות קיומו של מב"ד - והמדובר ככלל ברמה של כותרת בפלט המחשב - אינה שיש בדברים קושט דברי אמת. ככלל איפוא על בית המשפט להתעלם מהתייחסות לתיקי מב"דים כשלעצמם, ואין בידי התביעה להגיש פלט בדבר קיומם, ומבחינה זו ראויה – בכל הכבוד – הנחיית הפרקליטות מ-2003, אלא אם דברים נעשים בהסכמה (ראו גם בש"פ 2312/99 חלפון נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופט טירקל); בש"פ 1295/06 ביטון נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) (השופטת חיות); בש"פ 474/04 פתפות נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) (השופטת נאור); בש"פ 1227/01 חאזם פרג' נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופטת פרוקצ'יה)).

(4) על כן הכלל הוא, כי פלט מחשב בדבר מב"דים לא יוגש. אכן, היו מקרים בעבר שבהם גם בית משפט זה נדרש לפלט כזה. ואולם, דבר זה צריך להיות שמור למקרים חריגים ביותר, אם בכלל. אמנם בית המשפט בתוך עמו הוא יושב, והמציאות היא שיש גם פעמים תיקים משמעותיים שנפתחו נגד חשוד או נאשם ושטרם נבחנו כראוי. אך לכך יש תרופה הוגנת, המאפשרת בדיקה בתשומת לב. שעה שמתגלה לתביעה כי ישנם תיקים משמעותיים לכאורה הפתוחים נגד החשוד או הנאשם ושיש בהם כדי לתרום לתמונה הכוללת, עליה להזמין את התיקים (ואם יש צורך לבקש דחיית מה) ולעיין בהם, ואם המדובר בדברים הנראים כבעלי ממשות, תברר אם נתבקש בהם מעצר עד תום ההליכים ואם לאו מדוע, ולעתים גם ניתן לבקש לאחד דיונים (אף כי הדבר אינו מעשי תמיד). מכל מקום, אם תרצה התביעה לשכנע את בית המשפט שלמעצר כי יש דברים בגו בתיקי המב"ד, יהא עליו להציג חומר ראייתי מן התיק האחר המאשש את הטענה; ודבר זה יהא חריג של ממש, ולא הכלל.

(5) כפי שמציינת ד"ר חיה זנדברג, פירוש לחוק המעצרים , עמ' 11: "אין כתחום המעצרים כדי לשקף את השינויים החברתיים והמשפטיים שחלו ביחסה של החברה בישראל לתחום זכויות האדם". זכויות אלה בדרך כלל מיוחסות לחשוד ולנאשם, כעולה מחוק המעצרים וכמובן גם נוכח מצבו החלש יותר של חשוד או נאשם מול מנגנוני המדינה; עם זאת, האיזונים כוללים בהכרח גם את זכויות הציבור וזכויותיהם של קרבנות העבירה, והמחוקק נתן דעתו לכך בחקקו לאחר חוק המעצרים גם את חוק זכויות נפגעי עבירה, תשס"א-2001. ראו גם הדיון אצל ד"ר זנדברג ( שם , עמ' 11-10) והאסמכתאות דהתם. אלא שבדין פלילי עסקינן, וגם כשהמדובר במעצרים שבהם – שלא כתיק העיקרי בכלל – עברו של אדם אינו נסתר מפני בית המשפט, ההתיחסות לדברים צריכה לשקף הגינות גם בחומר המוצג באשר לעבר.

(6) סוף דבר, סבורני כי על שופט המעצרים בכל הדרגות להידרש בכובד ראש להיבטי עברו של החשוד או הנאשם; אך יזהיר עצמו שפלט מב"דים גרידא אינו צריך להיות מוגש (שלא בהסכמה). אם יתבקש בית המשפט, במקרים חריגים כאמור, להידרש אל תיקים פתוחים כחלק מן המכלול העומד לחובת הנאשם בגדרי המעצר, יעשה כן לאחר בדיקת התיק.

(7) חריג מסוים לכך – כנזכר אל נכון בהנחיית פרקליטת המדינה מ-2003 – הוא כאשר הנאשם טוען שלא שלא היו נגדו חקירות כל עיקר בתקופה ספציפית. אמנם אותה הנחיה ממקדת את הדברים במקרה של טענה כי מעולם לא נפתחו לאדם בו מדובר תיקים במשטרה. עם זאת, רציו זהה הוא במקרה שנטען כי בתקופה פלונית – כבענייננו, מאז יום העבירות לכאורה נשוא התיק – לא נפתחו כלפי הנאשם תיקים או חקירות. בעניין זה אין למנוע להגשת פלט המב"ד לצורך הזמה כנקודה ספציפית זו ובה בלבד. במקרה דנא אף עיינתי בתיקים עצמם, ומצאתי כי נפתחו חקירות כאמור; ובנוסף לתיק ההתפרעות בבית המשפט, אין עורר 2 יכול לטעון, כבסעיף 10 בעררו, כי לא היתה נגדו "כל חקירה ו/או טענת אלימות כלשהיא מצדו

לאורך התקופה כאמור" (הדגשה הוספה – א"ר), שעה שתיק האלימות בבית הספר, שאינו של מה בכך, נפתח ביום 1.5.06.

(8) אציין כי איני נדרש למב"דים האחרים הנזכרים ברישום הפלילי של העוררים שהוגש לגופם (אך כמובן מתחשב אני בתיק של עורר 2 בבית המשפט לנוער). הרושם המצטבר של שירות המבחן מבוסס גם עליהם, אך אשוב ואומר בהקשר הרחב, כי על שירות המבחן לדקדק בהתייחסו לטיבם של תיקים פתוחים, אחר שבחן ובדק.

(9) עתה עלינו להידרש לאפשרות לחלופת מעצר במקרה דנא.

(10) תסקיר שירות המבחן לנוער בעניינו של עורר 1 מציין את ההיכרות הקודמת של השירות מתיקים אחרים עם העורר, את מצוקתו הנפשית במעצר, את תולדותיו הבעייתיות בלימודיו, תוך פריקת עול וחשש להתרועעות עם חברה לא טובה, ואת קשייהם של ההורים בפרשיות עבר בהתמודדות עם בנם "העושה ככל העולה על רוחו, אין להם שליטה עליו, הם חשים חסרי אונים למולו וחוששים כי הוא מסגל לעצמו דפוסי התנהגות עברייניים". מפי המשפחה נאמר אמנם עתה, כי העורר הפנים את לקחי המעצר ולכן לשיטתם יהא ממושמע במסגרת החלופה שהעדיפו, מעצר בית בבית דודו, אחי האם, בישוב חרדי. שירות המבחן לנוער ביקש כי העורר יעבור תהליך אבחון פתוח, אך רשות חסות הנוער ציינה כי חומרת כתב האישום מאפשרת מסגרת נעולה בלבד, שההמתנה לה היא בת שישה שבעה חודשים.

(11) תסקיר שירות המבחן לנוער בעניינו של עורר 2 ציין כי המדובר במשפחה שעלתה ארצה ב-1993, ההורים (אף שביניהם עצמם שררה אלימות מצד האב בעבר) מעוניינים לשקם את בנם, והציעו מעצר מלא בביתם או בבית דוד. ואולם, שירות המבחן לא המליץ, תוך היכרות ממושכת עם עורר זה על מעצר בית כחלופה ראויה, אלא על הוסטל פתוח ב"נופית".

(12) ברור מן התסקירים, לגבי שני העוררים, כי שירות המבחן לנוער אינו ממליץ, מתוך היכרות עמם לאורך זמן, על חלופה של מעצר בית אלא רק על מסגרת של מעון. הדברים נראים הגיוניים, ונסיבות העבירה דנא – שהן קשות ומזעזעות על פניהן, יש לומר, אך מועד הדיון בהן הוא בתיק העיקרי – מגלות מסוכנות, שהחומר הנוסף שבתסקירים ומהתקופה שלאחר העבירות מחזק אותה. לעת הזאת השאלה היא המסוכנות, לא הענישה ששעתה עשויה לבוא לפי תוצאות התיק, כמובן בלא שאקבע מסמרות (ראו בש"פ 6427/06 חמדאן נימר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). סעיף 20 לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול) תשל"א-1971 מאפשר החזקת נאשם במעון או במעון נעול; אך חסות הנוער לא הסתפקה במעון פתוח לגבי עורר 1, ואין סיבה לשוני בינו לבין עורר 2 לעניין זה. חוששני כי נוכח כלל הנסיבות, על העוררים להיות במסגרת סגורה. אציין כאן בצער, כי אין זו פעם ראשונה שבה נתקלתי בתור רב-חודשים למעון נעול. גם בצוק העתים, חשיבותם של מקומות מתאימים לטיפול לנוער היא עצומה, שכן הצלחה בטיפול ובשיקום של אדם צעיר אולי מצילה אותו מהרס חלילה, פשוטו כמשמעו.

(13) ככל שהמדובר בהצעות העוררים לחלופות למעצר בית, אין בידי להיעתר לעררים. כאמור, לגבי שני העוררים, איני יכול להסכים לעת הזאת לכל מסגרת פתוחה, בנסיבות המסוכנות הקיימת. אך כיוון שהמדובר בקטינים, שרצון המחוקק כולל לגביהם תקוות שיקום, ושהמעצר (ראשון להם) לא ייטיב עמם נוכח החברה שבו, מבקש אני משירות המבחן לנוער – ואני מקדים לו תודה מרובה – כי יוכן תסקיר משלים לגבי שני העוררים באשר לשתי האפשרויות הבאות: מאמץ לבדוק שוב את האפשרות למעון נעול במועד קרוב יותר, ולחלופין – האם ישנה אפשרות למשטר סגור גם במעון שאיננו נעול בהגדרתו, אך ישנם בו מי שאינם יוצאים כלל לחופשה כלשהי (ראו ע"ע 9472/05 פלוני נ' מדינת ישראל

(טרם פורסם); ע"פ 11560/05 פלוני נ' מדינת ישראל

(טרם פורסם) והתייחסותי בדעת מיעוט). יתכן שיש אפשרות לעת הזאת למעון בתנאים כאלה ותוך תוספת איזוק אלקטרוני - ככל שהוא ניתן – הפקדות וערבויות. תסקיר משלים יונח בפני בית המשפט המחוזי בתוך 14 יום, ואם תוצע חלופת מעון שהיא סגורה במובן המהותי, יחליט בית המשפט על פי ראות עיניו אם ניתן לקבלה בנסיבות.

(14) העררים מתקבלים במובן של הזמנת תסקיר משלים כאמור. עד להחלטה נוספת של בית המשפט המחוזי יישארו העוררים במעצר.