בש"פ 1295/06 חן ביטון נ. מדינת ישראל

1.העורר עומד לדין בבית משפט השלום בחדרה בעבירות של נהיגה בזמן פסילה ונהיגה ברכב ללא רישיון נהיגה וללא ביטוח תקף. המשיבה עתרה למעצרו של העורר עד תום ההליכים והדגישה באותה בקשה כי על אף גילו הצעיר, צבר העורר שתי הרשעות תעבורה בשל נהיגה ללא רישיון נהיגה וללא ביטוח וכן בשל נהיגה בקלות ראש. עוד הדגישה המשיבה כי העורר עבר את העבירה נשוא כתב האישום דנן כחודש בלבד לאחר שניתן בעניינו גזר דין בעבירות דומות, במסגרתו הוטלו עליו שישה חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות, פסילה מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של שש שנים ותשעה חודשי מאסר על תנאי. בהתחשב בכך וכן בהתחשב בעבירות פליליות נוספות, שאינן עבירות תעבורה, אותן ביצע ולגביהן קיים לחובתו רישום ללא הרשעה, טענה המשיבה כי התנהגותו של העורר מעידה על זלזול בחוק ובהחלטות השיפוטיות שניתנו בעניינו וכן טענה כי העורר מהווה סכנה לציבור המשתמשים בדרך. בית משפט השלום הורה על קבלת תסקיר מעצר בעניינו של העורר ולאחר קבלת התסקיר אימץ את ההמלצה הכלולה בו ובהחלטתו מיום 5.2.2006 הורה על שחרורו של העורר בתנאים אשר פורטו באותה החלטה ובראשם שהות בתנאי מעצר בית מלא בבית אימו בחדרה.

2.המשיבה לא השלימה עם תוצאה זו והגישה ערר לבית המשפט המחוזי בחיפה, בו שבה והדגישה את המסוכנות הנשקפת לציבור מן העורר בשל עברו הפלילי המכביד בעבירות תעבורה וכן בעבירות פליליות שאינן עבירות תעבורה. בית המשפט המחוזי קיבל את הערר והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בהחלטתו ציין כי "על בית המשפט להירתם בכל עוזו למאבק בתאונות הדרכים, תוך מניעה ככל האפשר של מסוכנות הנשקפת מנהגים עבריינים, על ידי הרחקתם מהכביש, במיוחד אלה החוזרים על התנהגותם העבריינית ונוהגים ברכב ללא רישיון נהיגה פעם אחר פעם". עוד ציין בית המשפט כי העורר אינו ראוי לאמון משום שביצע את העבירות המיוחסות לו כחודש בלבד לאחר מתן גזר הדין נגדו בעבירה זהה ולמרות העונשים שהוטלו עליו שם ובהם מאסר מותנה של תשעה חודשים. כן הדגיש בית המשפט המחוזי בהקשר זה את עברו הפלילי של העורר ואת העובדה כי נפתחו נגדו "מב"דים רבים", בין היתר בחשד להפרת הוראה חוקית. משכך הורה, כאמור, על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

3.הערר שבפניי מופנה כנגד החלטתו זו של בית המשפט המחוזי. במסגרת הערר העלה העורר טענות הנוגעות לשאלת קיומן של ראיות לכאורה לביסוס האישומים נגדו, אך במהלך הדיון בערר חזר בו מהן ומיקד את טיעוניו בחלופת המעצר. העורר סבור כי שגה בית המשפט המחוזי בדחותו את המלצת שירות המבחן בתסקיר המעצר, בהתעלמו מגילו הצעיר (19 שנים) ומנסיבות חייו הקשות, הנובעות בין היתר מכך שאביו נרצח על ידי מחבלים בהיותו בן שש שנים. עוד טוען העורר כי שגה בית משפט קמא בכך שנסמך בהחלטתו על תיקי מב"ד הפתוחים נגד העורר. לטעמו אין מקום להתבסס על תיקים אלה לצורך בקשת המעצר. כמו כן טוען העורר כי בתיק הקודם שאליו התייחס בית המשפט המחוזי, שהה הוא במעצר בית מלא במשך כחמישה חודשים בלא שהפר את התנאים שנקבעו לו וכי יש בכך כדי להעיד כי אפשר ליתן בו אמון, בניגוד לקביעתו של בית המשפט המחוזי.

4.המשיבה סבורה כי יש לאמץ את החלטתו של בית המשפט המחוזי ולדחות את הערר, אף שאישרה בהגינותה כי לא היה מקום להסתמך בהליכי המעצר על תיקי מב"ד, ואף ציינה כי הדבר נוגד את הנחיית פרקליטת המדינה. המשיבה חזרה וטענה כי נשקפת לציבור סכנה מן העורר וכי אין ליתן בו אמון נוכח עברו הפלילי המכביד ובשל העובדה שהוא שב ונוהג ברכב מבלי שלמד נהיגה ומבלי שניתן לו אי-פעם רישיון לכך.

5.דין הערר להתקבל. העורר הוא כבן 19 שנים. נסיבות חייו אינן קלות והדברים עולים מתסקיר המעצר שהגיש שירות המבחן לבית משפט השלום. שירות המבחן ער היה לכל ההסתבכויות הפליליות של העורר עד כה ולמרות זאת סבר כי יש מקום לשחררו למעצר בית בהשגחת אימו, המגלה יכולת לעמוד במשימה ולפקח על התנהגותו. כמו כן, ציין שירות המבחן כי על פי התרשמותו חווה העורר את המעצר הנוכחי כגורם מאיים ומרתיע ביותר והפנים את המחיר שיצטרך לשאת בו אם יפר את התנאים המגבילים שיוטלו עליו. שירות המבחן אף המליץ כי שחרורו של העורר לחלופת מעצר בבית אימו תלווה בפיקוח מעצר של שירות המבחן למשך חצי שנה ובמהלך תקופה זו ידאג שירות המבחן לשלבו במסגרת קבוצת פיקוח של עצורי בית. המלצה זו לא זכתה להתייחסותו של בית המשפט. החובה המוטלת על בתי המשפט להירתם בכל עוז למאבק בתאונות הדרכים תוך הרחקת נהגים עבריינים מן הכביש, עליה עמד בית המשפט המחוזי בהחלטתו, חובה חשובה היא. אכן, שיקולים אלה ראוי שיקבלו ביטוי מלא בשלב גזירת העונש, ככל שהעורר יורשע בעבירות המיוחסות לו. בשלב המעצר, לעומת זאת, שומה על בית המשפט לבחון ולאתר, ככל הניתן, דרך חלופית להשגת מטרת המעצר שפגיעתה בחירותו של הנאשם פחותה. נראה לי כי המסקנה הנחרצת אליה הגיע בית המשפט המחוזי בדחותו את המלצותיו המפורטות של שירות המבחן ובציינו כי אין ליתן עוד אמון בעורר, קשה היא מדי נוכח גילו הצעיר, נוכח מהות העבירות שבהן מדובר ונוכח נסיבותיו האישיות של העורר. לטעמי, בטרם יסתום בית המשפט את הגולל על הנכונות ליתן אמון בעורר בשלב המעצר, מן הראוי ליתן לעורר הזדמנות להוכיח כי הוא ראוי לאמון על פי התנאים שעליהם המליץ שירות המבחן ובהקשר זה מן הראוי לזקוף לזכותו את העובדה כי בהליך הקודם עמד בתנאים שהוטלו עליו במשך תקופה ממושכת. בדרך זו הלך בית משפט השלום ודרך זו נראית בעיני.

אני מורה אפוא כי יש להחזיר על כנה את החלטת בית משפט השלום ובהתאם לכך יוכל העורר להשתחרר כנגד הפקדת הערובות הכספיות שקבע בית משפט השלום ובתנאים המגבילים שנקבעו באותה החלטה. בנוסף לכך אני מורה על העמדת העורר לפיקוח מעצר של שירות המבחן, אשר ילווה את תהליך שחרורו של העורר למשך חצי שנה וידאג לשלבו במסגרת קבוצת פיקוח של עצורי בית.