בש"פ 9759/07 מדינת ישראל נ. פלוני

1.

ערר שהגישה המדינה על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט מ' דרורי) לשחרור המשיב לחלופת מעצר בבית אביו בחיפה.

המשיב, קטין יליד יולי 1990. ביום 1.8.07 הוגש נגדו כתב האישום, ולפיו ב-25.7.07 ייצר בקבוק תבערה והשליכו מיד לאחר מכן לעבר שוטרים שאיישו מחסום משטרתי במחנה הפליטים שועפאט. בקבוק התבערה התנפץ על הכביש, בסמוך לשוטרים, והתלקח. בשל כך מיוחסות למשיב עבירות ייצור ונשיאת נשק, חבלה בכוונה מחמירה והצתה.

המדינה ביקשה לעוצרו עד תום ההליכים, ובמהלך הדיון לא חלקו סנגורי המשיב (ואינם חולקים גם עתה) כי קיים חומר ראיות לכאורי להוכחת המיוחס לו. עיקר טענתם של הסנגורים התייחסה לגילו הצעיר של המשיב (יליד יולי 1990), ולכך שבהליכים פליליים קודמים שהתנהלו נגדו הוא אובחן כלוקה בפיגור קל, ובשל כך הופסקו אותם ההליכים. אולם ב-20.5.07 התייצב המשיב בפני ועדת אבחון לפי חוק הסעד (טיפול במפגרים) ( להלן: חוק הסעד ), ונקבע על ידה כי תפקודו אינו בתחום הפיגור השכלי והוא הופנה על ידה לאבחון מקיף במרכז אבחון. ביום 8.10.07, לאחר עריכת האבחון המקיף, סיכמה ועדת האבחון על פי חוק הסעד כי המדובר ב"נער בן 17 מרקע משפחתי קשה שאינו סובל מפיגור שכלי אלא מתפקד ברמת תפקוד גבולית. לנ"ל הפרעות התנהגות וסיכון להתפתחות הפרעות אישיות אנטי סוציאליות וחזרה על עבירות נוספות".

ועדת האבחון הוסיפה וקבעה, כי המשיב אינו לוקה בפיגור שכלי, כי הוא כשיר לעמוד לדין ואחראי למעשיו. הועדה מצאה כי המשיב "לא מבין את חומרת מעשיו, לא מביע חרטה ולא חרד מענישה. ללא החזרתו למסגרת מוגנת וטיפולית לאוכלוסיה שיקומית, הוא עלול לחזור ולהמשיך בהתנהגותו העבריינית".

ביום 21.8.07, בטרם האבחון המקיף הנ"ל, ביקשו סנגוריו של המשיב לשחררו לחלופת מעצר בבית אביו בחיפה. בית המשפט המחוזי (כבוד השופט י' צבן) דחה הצעה זו, וקבע:

"החלופה המוצעת אינה בטוחה דיה, שכן המשיב הוכיח שאינו נרתע, הוא מבצע לכאורה עבירות, ופיקוח האב בבית, ובעיקר בעבודה, אינו יכול להיות פיקוח הדוק ...

בהעדר פתרון ביניים זמני אחר, יש להעדיף האינטרס הציבורי, ולקבוע כי עד שייערך למשיב אבחון מחדש, מלא ומסודר – הוא ישהה במעצר".

בינתיים נערך כאמור האבחון המקיף והמסודר, ונקבע בו כי המשיב אינו לוקה בפיגור וכי נודעת ממנו מסוכנות רבה. לאחר שנערך האבחון המקיף (8.10.07) שבו סנגוריו של המשיב וביקשו את בית המשפט המחוזי לשחררו לחלופת מעצר. בית המשפט קמא הורה על עריכת תסקירי מעצר, ואלה (הראשון מ-29.10.07 והשני מ-13.11.07) הובאו בפניו.

ביום 14.11.07 החליט בית המשפט קמא (כבוד השופט מ' דרורי) לשחרר את המשיב לחלופת מעצר של מעצר בית אצל אביו בחיפה, כאשר המשיב רשאי יהיה להילוות לאביו למקום עבודתו, במאפיה, בכל השעות שיימצא שם.

על כך עוררת המדינה בערר זה שבפני.

2.

בהחלטתו קבע בית המשפט קמא, כי לבחינת מסוכנותו של המשיב אין הוא נזקק אלא למיוחס לו בכתב האישום הנוכחי (והמוכח לכאורה). אשר להליכים קודמים שהתנהלו בעניינו – קבע בית המשפט כי אלה לא יבואו בכלל שיקוליו, שכן המדובר הינו בכתבי אישום שהדיון בהם הופסק עקב ממצאי ועדת אבחון קודמת לפיה לקה המשיב אותה שעה בפיגור שכלי.

אשר לרמת המסוכנות הנודעת ממנו עתה, כמפורט בדו"ח ועדת האבחון המקיף (מ-8.10.07), מצא בית המשפט קמא כי לאור גילו הצעיר של המשיב והסמכות ההורית של אביו שפורטה בתסקיר המעצר, ניתנת זו לניטרול בחלופת המעצר שהורה עליה.

השופט קמא הוסיף וציין, כי ככל שממצאי ועדת האבחון לעניין מסוכנותו של המשיב הושפעו ממעשים קודמים שביצע על פי הנטען בעברו, אין להזקק לאלה כל עיקר שכן לשיטתו אותם הממצאים אינם כשרים כראיות לכאורה בשלב זה של הדברים.

3.

בנימוקי הערר טוענת המדינה, כי נוכח הממצאים הקשים של ועדת האבחון לעניין מסוכנותו של המשיב, אין בחלופת המעצר שהורה עליה בית המשפט קמא להשיג את מטרת המעצר. העוררת מוסיפה וטוענת, כי בבוא בית משפט לבחון היתכנותה של חלופת מעצר, רשאי ומוסמך הוא לעיין בראיות לכאורה בדבר עבירות קודמות שעבר הנאשם, גם כשאלה לא הסתיימו בהרשעה. על אלה מוסיפה העוררת השגות רבות ונמרצות כנגד חלופת המעצר.

לאביו של המשיב – שלביתו הוא שוחרר – עבר פלילי בעבירות שונות, לרבות עבירות סמים. חלק מהעבירות הקודמות המיוחסות למשיב הוא ביצע שעה שהיה משוחרר בערובה בבית אביו. תסקיר המעצר אינו בוחן כלל את הבטי המסוכנות הנודעים מהמשיב, וקצין המבחן לא פגש כלל באביו של המשיב טרם בא בהמלצת החלופה.

וגם זאת. בתסקיר הראשון מוצא קצין המבחן כי החלופה הראויה אמורה להימצא במסגרת מוסדית וטיפולית. רק כשנמצא לו כי ההמתנה למסגרת שכזו יכולה להמשך כחודש ימים, פנה הוא לבחון האפשרות של חלופת המעצר בבית האב.

סנגורי המשיב מתנגדים לערר ומחזיקים בהחלטת בית המשפט קמא, מנימוקיה.

4.

לאחר העיון בהודעת הערר על נימוקיה ונספחיה, ולאחר ששמעתי טענותיהם המפורטות והממצות של באי כוח הצדדים – מוצא אני כי דין הערר להתקבל.

משבא בית המשפט לבחון האם ניתן יהיה להשיג את מטרת מעצרו של נאשם – בעילת מסוכנותו – בדרך של חלופת מעצר, ייבחן הדבר על ידו במספר כלים ומקורות. ראשית, המעשים המיוחסים לו בכתב האישום. שנית,

עברו בפלילים. לעניין זה רשאי ואף חייב בית המשפט ליתן דעתו גם למעשים פליליים נטענים בעברו – והמוכחים לכאורה – גם אם ההליכים הפליליים בעניינם עדיין תלויים ועומדים, וגם אם המדובר בהליכים שנפסקו שלא על דרך בירור המשפט ופסק דין. במיוחד אמורים הדברים בהליכים פליליים שהתגבשו לכלל הגשת כתב אישום לאחר בחינת חומר החקירה על ידי התביעה (ראו, למשל, בש"פ 6718/06 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 10.9.06); בש"פ 397/01 זוהר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.1.01)).

עמדתו של בית המשפט קמא כי הוראות חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, התשמ"א-1981, מונעות התיחסות שכזו בשלבי בחינת מסוכנותו של נאשם לצורך שאלת מעצרו, אינה נראית לי.

בחינת מסוכנותו של נאשם – כעילה למעצרו – נעשית מעצם טיבה ומהותה תוך התבססות על "ראיות לכאוריות" .

מעצר נאשם עד תום הליכים – ובטרם הכרעת הדין – מניח מניה וביה שלילה זמנית, ולעיתים ממושכת, של חרותו הבסיסית של אדם שהינו בחזקת חף מפשע. זהו מושכל ראשון בהליכי משפט בפלילים וכורח שאין מנוס ממנו.

תשתית הראיות הנבחנת להצדקת קביעת מסוכנותו של נאשם – טרם פסק דין- בנויה מעצם טיבה ומהותה הנורמטיבית והעיונית על בחינת לכאוריותן של ראיות. כך הוא ביחס ללכאוריות הראיות להוכחת המיוחס לו בכתב האישום, וכך הוא גם ביחס להוכחה הלכאורית למסוכנות הנודעת מאותו הנאשם ממעשים קודמים או אחרים (ראו, לדוגמה, בש"פ 6356/06 פיצחזדה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 9.8.06); בש"פ 3056/06 חנוכייב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 16.4.06); בש"פ 943/05 בן דוד נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 8.2.05); בש"פ 474/04 פתפות נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.1.04)).

המקור השלישי לבחינת מסוכנות נאשם ורמת המסוכנות, הינו בנתוני אישיותו ונסיבותיו, ככל שאלה מובאים בפני בית המשפט. כלי עזר חשוב לעניין זה יכול ויימצא בתסקירי מעצר של שרות המבחן, ובמקרים מסויימים (כבעניין דנן) בדו"חות אבחון או חוות דעת של מומחים ורשויות שעיסוקם באלה.

4.

בעניינו של המשיב דנן מצויים בפנינו שלושת סוגי המקורות המלמדים יחדיו על המסוכנות הנודעת מהמשיב. ראשית, העבירות הקשות המיוחסות לו בכתב האישום. הכנת בקבוק תבערה והשלכתו לעבר קבוצת שוטרים במחסום משטרתי. שנית, הראיות הלכאוריות על עבירות חמורות שביצע בעבר, ובהן מעשי שוד בנסיבות מחמירות, מעשה מגונה בכוח, יידוי בקבוק תבערה לעבר בית מגורים ועוד ועוד. לכל אלה ראיות לכאורה בכתבי האישום שהוגשו בעבר נגד המשיב ובהודאותיו בחקירות המשטרה בביצוע המעשים. כאמור לעיל, גם אלה באים בכלל הראיות הלכאוריות שרשאי ואף חייב בית המשפט לעיין בהן בבואו לשקול ולהעריך מסוכנותו של נאשם.

שלישית, דו"ח האבחון המקיף שנערך למשיב ב-8.10.07 ודו"ח אבחון קודם שנערך לו (על ידי ד"ר הטב) ביום 31.7.07. דו"חות אלה שנערכו על ידי המומחים הממונים לכך על פי הדין, קובעים ממצאי מסוכנות קשים ומוחשיים ביותר ביחס למשיב אם ישוחרר שלא למסגרת מוסדית מפוקחת.

5.

בהינתן כל אלה, מסכים אני בלב שלם להחלטת בית המשפט המחוזי (מיום 21.8.07) כי חלופת מעצר בבית אביו של המשיב בחיפה לא תסכון להשיג את מטרת המעצר. לא מצאתי כי הדברים השתנו מעת שניתנה אותה ההחלטה ועד שבאו בשנית בפני בית המשפט קמא בעת הדיון בהליך האחרון. אדרבא, דו"ח האבחון המקיף אך מעצים וממחיש את רמת המסוכנות הנודעת מהמשיב.

כשלעצמי, נראה לי כי גם הנתונים בעניין אישיות אביו של המשיב ועברו בפלילים מטים הרף כנגד היתכנות החלופה עליה החליט בית המשפט קמא.

לאור זאת – אין מנוס מקבלת הערר.

עם זאת, לאור נסיבותיו האישיות המיוחדות של המשיב, ברור כי עדיף יהיה למצוא חלופה למעצרו במסגרת מוסדית וטיפולית מפוקחת ושמורה כדבעי.

סנגוריו של המשיב, וכן שרות המבחן לנוער, יוכלו לפנות בכל עת בבקשה מתאימה לבית המשפט קמא, אם יעלה בידם להביא בפניו חלופת מעצר שכזו.

6.

לסיכום – אני מקבל את הערר, מבטל את החלטת בית המשפט קמא ומורה כי המשיב ייעצר עד לתום ההליכים נגדו.