בש"פ 6356/06 רמזי פיצחדזה נ. מדינת ישראל

א.ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (סגן הנשיא טימור) מיום 25.7.06, בב"ש 21088/06, בגדרה נעצר העורר עד לתום ההליכים.

ב.ביום 25.6.06 הוגש כתב אישום כנגד העורר המייחס לו עבירות של שוד, איומים ותקיפה. לפי כתב האישום, ביום 21.6.06 הבחין העורר באדם, יליד 1926 (להלן המתלונן), שעלה לאוטובוס ציבורי ועמד לשלם לנהג. העורר נעמד מאחורי המתלונן, פתח את תיקו והוציא את ארנקו של המתלונן. המתלונן דרש מהעורר להחזיר לו את ארנקו, אולם האחרון דחפו בשתי ידיו וברח. אדם אחר שצפה במתרחש החל לרוץ אחרי העורר והשיגו, אך העורר הכהו בבטנו ובפניו על מנת להמשיך ולברוח. לאחר מכן החל אדם נוסף לרדוף אחר העורר והשיגו. העורר איים על אותו אדם כי אם לא יעזבהו ידקור אותו. העורר אף עשה עצמו כמי ששולף סכין מכליו.

ג.עם הגשת כתב האישום ביקשה המשיבה את מעצרו של העורר עד לתום ההליכים. בדיון ביום 29.6.06 הסכים בא כוחו כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית המקימה את חזקת המסוכנות, אם כי זו מכורסמת, שכן – כנטען – אין היא מגלמת עבירה של שוד. נוכח הכרסום הראייתי כנטען וכן נסיבותיו האישיות של העורר עתר בא כוחו לשחרורו לחלופת מעצר. בית המשפט המחוזי (השופטת ברקאי) העיר באשר לשאלה אם בעבירת שוד עסקינן, והוסיף כי הרשעתו האחרונה של העורר בת שנה וחצי, ולכן יש לבחון חלופת מעצר.

ד.בתסקיר המעצר מיום 23.7.06 נמסר כי העורר צרך סמים מגיל 18; הסתבך בעבירות למימון הסמים ושוחרר לאחרונה ממאסרו בספטמבר 2005; טופל בעת הזאת במתדון (תחליף סם). הומלץ על חלופת מעצר בבית אמו בקרית מלאכי, תוך ליוויו למרפאה לקבלת תחליף הסם.

ה.ואולם, ביום 25.6.06 הורה בית המשפט המחוזי (סגן הנשיא טימור) כאמור על הותרת העורר במעצר עד לתום ההליכים. בהחלטתו קבע בית המשפט כי הסתירות בחומר הראיות שאותן העלה בא-כוח העורר אינן מהותיות ואין בהן כדי לפגוע במשקל הראיות, וכי חמורה היא העובדה שהעבירות נעברו כלפי קשיש. עוד צוין, שלעורר עבר פלילי עשיר המכיל עבירות רכוש רבות. בית המשפט העיר, כי תסקיר שירות המבחן אינו בוחן את מסוכנות העורר ואינו מציין גם כיצד יש בחלופה המומלצת על ידו כדי להפיגה, גם נוכח העובדה שהעבירות בעבר נעשו עת שהה העורר בבית אמו.

ו.בערר נטען כי לא היה לבית המשפט לדחות את המלצת שירות המבחן, שמצא כי מעצר בית בבית האם הוא חלופה טובה, הכוללת המשך הטיפול כנגד התמכרות העורר לסמים; בית המשפט קמא התעלם מהכרסום בעוצמת הראיות לכאורה כנגד העורר, שיש בו כדי להשפיע על אפשרות שחרורו לחלופה. נטען גם כי בית המשפט לא נתן דעתו לכך שנסיבות העבירה אינן מן החמורות, שכן העורר לא ביצע "שוד", לא נגרם נזק למתלונן, לא נעשה שימוש בנשק חם או קר ולא נגרם כל נזק כלכלי שכן הארנק הוחזר למתלונן. בנוסף נטען כי מאז מטופל העורר בתחליף סם לא עבר עבירות, למעט העבירות נשוא כתב האישום.

ז.בדיון טען בא כוחו המלומד של העורר בנוסף, כי בית האם הוא החלופה היחידה שבידי העורר להציע, אך הוא מעלה הצעה לאיזוק אלקטרוני ולהפקדות. לשיטתו החובה שתהא על האם לפקח על בנה (בניגוד לעבר) יש בה כדי להבטיח כי הפיקוח יקויים.

ח.באת כוח המדינה הדגישה את עברו הפלילי המכביד של העורר ואת נסיבות העבירה, והציגה ארבעה כתבי אישום שהוגשו לאחרונה המייחסים לעורר עבירות שבין ראשית 2005 לסופה: שלוש מהן גניבת ארנקים באוטובוסים, והאחרת גניבת כסף בסניף דואר, ובשתיים מתוכן עבירות נלוות של תקיפת שוטר או הפרעה לשוטר, איומים, התחזות ועוד.

ט.עלי לומר כי בראשית הדברים סברתי שמא יש להושיט יד לעורר, הלכוד בסמים, וטיעוני הסניגור המלומד שבו את הלב. הסניגור נסמך, בין השאר, על הצורך להביא בחשבון את המלצת שירות המבחן (בש"פ 8902/02 נבולסי נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופטת ביניש)). דברים אלה מקובלים עלי תדיר, וכשלעצמי מייחס אני משקל רב להמלצות השירות, אף שבסופו של יום על בית המשפט להחליט. ואולם, עיון בגליון ההרשעות הקודמות של המבקש, שהוא מכביד, ואשר ראשיתו בסמוך לאחר עלייתו ארצה ב-1993, והכולל בעיקר עבירות רכוש מרובות מאוד, הכניס ספק ניכר בליבי; ולהטיית הכף סייע – למרבה הצער – הקו הדומה העולה מארבעת כתבי האישום החדשים שהוצגו (אף שאין אלה הרשעות קודמות אלא מעין "ראיות מנהליות" בשיקולי המעצר), התואם את המגמה שבאה לביטוי חמור יותר בתיק נשוא הערר. עלינו ליתן משקל לסיכון לציבור אף אם בעבירות רכוש עסקינן, וכבר נפסק כי עבירות רכוש "שיטתיות" עלולות לסכן את בטחון הציבור (למשל בש"פ 3906/00 ביטון נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופטת ביניש)), ולא כל שכן אם מתלוות לכך נסיבות של אלימות לכאורה כבמקרה דנן. אף אם נובעות העבירות מהשתקעותו של העורר בסמים, התוצאה היא מסוכנות נמשכת. צר על העורר, אך צר עוד יותר על הציבור. מסופקני אם התמונה האמורה במלואה היתה לנגד עיניו של שירות המבחן בעת הכנתו של התסקיר. גם אם נקבל את טענת הסניגור כי אין מדובר במקרה דנן ב"רף גבוה" של עבירת השוד, (בש"פ 5879/06 פרץ נ' מדינת ישראל (השופט ד' חשין), אין בכך כדי לצמצם את הסיכון.

י.נוכח כל האמור, אין בידי להיעתר לבקשה.