בש"פ 9088/09 מברטו אורי מגנה נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (ב"ש 21777/09, כבוד השופט א' ואגו ) מיום 8.11.2009, בה הוחלט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים כנגדו.

כנגד העורר ומספר נאשמים נוספים הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע המייחס לו ולנאשמים הנוספים עבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות; פציעה בנסיבות מחמירות; שוד בחבורה. על פי הנטען בכתב האישום הנאשמים, ובהם העורר, ישבו בבית קפה ברחוב רש"י בקרית מלאכי, שם שהה גם המתלונן. כאשר יצא המתלונן לכיוון ביתו, הבחין בנאשמים שעומדים ברחוב וממתינים לו. העורר פנה ודרש ממנו כסף, וכאשר סירב, אחז בידו בחוזקה. נאשם אחר הכה אותו בחפץ כהה בראשו ונאשם נוסף נתן לו מכה באפו, וכאשר נפל לרצפה, המשיכו להכותו, תוך שהם נוטלים ממנו ארנק ובו 1,700 ש"ח, וכן מכשיר פלאפון. המתלונן איבד הכרתו למספר דקות, התעורר, ניגש לבית הקפה לטפל בפצעיו, ובהמשך פונה לבית חולים ונזקק לטיפול רפואי.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית המשפט המחוזי בקשה למעצרו של העורר ושל שאר הנאשמים עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדם (ב"ש 21777/09, כבוד השופטת א' ואגו ). ביום 16.9.2009 קבע בית המשפט המחוזי כי קיימות ראיות לכאורה כנגד העורר והמשך הדיון בבקשה נדחה לשם קבלת תסקיר מעצר. שירות המבחן קבע כי ניתן לייחס לעורר רמת סיכון בינונית אותה ניתן לצמצם באמצאות חלופת מעצר מלאה ומרוחקת גיאוגרפית מסביבתו, אולם מכיוון שלא נמצאה חלופה מתאימה המליץ שירות המבחן שלא לשחררו לחלופה. בהמשך הוגש תסקיר משלים אשר המליץ לשחרר את העורר למעצר בית מלא אצל דודו בפיקוחו ובאיזוק אלקטרוני. בית המשפט המחוזי החליט ביום 8.11.2009 לדחות את המלצת שירות המבחן. בית המשפט המחוזי קבע כי העורר הוא בעל עבר פלילי עשיר הכולל עבירות רכוש וסמים, בנוסף הוא ריצה מאסר ממושך שנגזר עליו למשך 5 שנים, בגין עבירת שוד מזוין, וממנו השתחרר כחודש לפני האירוע הנדון, וכמו כן, יש לו מאסר מותנה של שנתיים, אף זה לא הרתיעו, לכאורה, הפעם. בית המשפט המחוזי קבע כי אמנם שירות המבחן מצא חלופת מעצר מתאימה, אולם הוא לא ראה טעם להוסיף ולשמוע טיעונים במישור החלופה ואפשרות אימוצה, "משום שבהינתן ראיות לכאורה לעבירה הנוכחית, חודש לאחר שחרורו ממאסר ממושך, בשל עבירה כמעט זהה, וכאשר תלוי נגדו מאסר מותנה של שנתיים, שלא הרתיעו, אינני מוכן להיזקק לאפשרות זו, והסכנה לשלום הציבור ובטחונו מוחשית וממשית". לאור האמור, החליט בית המשפט המחוזי להורות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים כנגדו.

מכאן הערר שלפניי.

בדיון בפניי ציין בא כוח העורר כי קיימת בעייתיות במישור הראייתי, אך הוא הסכים לקיומן של ראיות לכאורה כנגד העורר, ולכן עיקר טיעוניו התמקדו בשאלת קיומה של חלופת מעצר כפי שהמליץ שירות המבחן. הוא טוען כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר לא נתן משקל ראוי לקביעה של שירות המבחן כי מהעורר נשקפת מסוכנות בינונית, אשר ניתן לאיינה בחלופה שהוצעה.

מנגד סומכת המשיבה ידיה על החלטת בית המשפט המחוזי, וטוענת כי לא ניתן לשחרר את העורר לחלופת מעצר, בשל המסוכנות הרבה העולה ממעשיו ועברו הפלילי העשיר.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר ושמעתי את טיעוני הצדדים הגעתי למסקנה כי החלטת בית המשפט המחוזי מנומקת ומבוססת היטב, ולא מצאתי מקום להתערב בה.

בענייננו, כאמור אין מחלוקת אמיתית על קיומן של ראיות לכאורה לביצוען של העבירות המיוחסות לעורר. על כן, די בכך על מנת לענות על דרישת חוק המעצרים. מדובר בראיות לכאורה לביצוען של עבירות קשות וחמורות, המבטאות אלימות אכזרית וקשה, וכמובן שניתן ללמוד מהן על מסוכנותו הרבה של העורר (ראו סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק המעצרים). על אף זאת, בית המשפט המחוזי בחן את האפשרות לשחרר את העורר לחלופת מעצר אך הגיע למסקנה שאין בחלופה המוצעת על ידי שירות המבחן בכדי לאיין את המסוכנות הנשקפת ממנו. יש לזכור כי תסקיר שירות המבחן הינו בגדר המלצה בלבד, אשר מטרתה לסייע לשופט לבחון את החלופה המוצעת (רע"פ 843/07 אבו גאנם נ' מדינת ישראל (לא

פורסם 25.2.2007); בש"פ 6426/09 מדינת ישראל נ' פלונית (לא פורסם, 12.8.2009) (להלן: פרשת פלונית); בש"פ 5309/05

צמח נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.6.05); בש"פ 6718/06 פלוני נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 10.9.2006); יעקב קדמי סדר הדין בפלילים

חלק ראשון 251 (2008)). התסקיר אינו מהווה מדד יחידי ומכריע בהחלטתו של השופט. בסופו של יום האחריות מוטלת על כתפי בית המשפט, ועליו לערוך את האיזון בין האינטרסים הנוגדים ולשקול את כלל השיקולים הרלוונטיים, בשים לב להמלצת שירות המבחן (ראו רע"פ 843/07 טארק אבו גאנם נ' מדינת ישראל

(לא

פורסם, 25.2.2007); בש"פ 9365/07

מצרי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.11.2007); בש"פ 259/07 חזן נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 15.1.2007); בש"פ 8885/09 זינב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 11.11.2009)).

במקרה שלפניי, כפי שפורט ונומק על ידי בית המשפט המחוזי, ישנם שיקולים כבדי משקל שלא לקבל את המלצת שירות המבחן. המעשים המיוחסים לעורר הינם חמורים ביותר המבטאים אלימות קשה, בנוסף, לעורר עבר פלילי מכביד ביותר, הכולל ריצוי מאסר ממושך, מאסר על תנאי תלוי ועומד, ומספר אישומים של בריחה ממשמורת חוקית. אשר על כן, איני רואה כיצד ניתן לתת אמון בעורר, אשר הפר פעם אחר פעם את האמון שניתן בו. ההרשעות בעבירות של הימלטות ממשמורת חוקית והעבר הפלילי העשיר, מטים את הכף באופן ברור אל עבר הותרתו במעצר מאחורי סורג ובריח (ראו בש"פ 10388/09 מדינת ישראל נ' שפק (לא פורסם, 4.10.2009), ואין זה אחד מאותם מקרים מיוחדים בו ניתן לאיין את מסוכנותו הרבה של העורר בחלופת מעצר (ראו בש"פ 8694/09 מדינת ישראל נ' אלגיוסי (טרם פורסם, 30.10.2009);

בש"פ 8303/07 בדראן נ' מדינת ישראל , (טרם פורסם, 19.10.2007); בש"פ 6308/09 רג'בי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 12.8.2009)).

אשר על כן, הערר נדחה.