בש"פ 8303/07 ראמי בדראן נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ר' שפירא) מיום 25.9.2007 לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

1.

כנגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו ולאדם נוסף, מחמד בן מוצטפא כבהה (להלן: מחמד ), שורה של עבירות בנשק (סחר ונסיון לסחר, החזקה, נשיאה והובלה ו"עסקה אחרת" בנשק) וכן קשירת קשר לפשע. על פי הנטען בכתב האישום במהלך החודשים מאי עד אוגוסט 2007 התקשר מחמד ליעיש בן חסן אבו בכר, תושב ג'נין (להלן: יעיש ) והציע למכור לו אקדח. יעיש נענה להצעה והגיע לביתו של מחמד שבכפר ברטעה המערבית, שם הציגו בפניו מחמד והעורר אקדח ומחסנית ריקה ואמרו לו כי האקדח שייך לעורר. באותו מעמד שילם יעיש למחמד, בנוכחות העורר, סך של 16,000 ש"ח עבור האקדח והמחסנית ובהמשך העביר מחמד את האקדח לג'נין שם מסר אותו לידי יעיש. עוד נטען בכתב האישום כי במהלך אותה התקופה התקשר מחמד ליעיש והציע למכור לו רובה מסוג M-16 ארוך תמורת 42,000 ש"ח. יעיש הסכים להצעה והגיע מאוחר יותר לביתו של מחמד, שם מסר את התמורה המבוקשת לידיו, בנוכחות העורר. למחרת העביר מחמד את הרובה לג'נין שם מסר אותו לידי יעיש. באותה תקופה ולא יאוחר מיום 5.8.2007, התקשר מחמד ליעיש והציע למכור לו רובה מסוג M-16 קצר תמורת 48,000 ש"ח. יעיש נענה גם להצעה זו והגיע לביתו של מחמד, שם הודיעו לו העורר ומחמד כי הרובה אינו ברשותם וביקשו ממנו כסף לרכישתו. יעיש נתן למחמד סך של 20,000 ש"ח והוא העבירם לעורר שנסע וכעבור זמן מה חזר עם הרובה בידו אותו העביר למחמד. יעיש מסר את יתרת התמורה למחמד וזה העבירה לעורר. לאחר שיעיש עזב את המקום מחמד התקשר אליו ואמר לו שהרובה "משופשף ולא נקי" וביקש ממנו שיגיע אליו על מנת לקחת את הכסף חזרה. ואכן למחרת החזיר מחמד ליעיש את כספו לאחר שזה הגיע לביתו ואילו את הרובה החזיר לעורר. עוד מפורטות בכתב האישום עסקאות נוספות של מכירת כלי נשק ותחמושת בהן לא היה העורר מעורב.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום עתרה המשיבה לעצור את העורר ואת מחמד עד תום ההליכים המשפטיים נגדם. מחמד הסכים למעצרו בכפוף לשמירת זכותו לפנות בעתיד בבקשה לעיון חוזר ואילו העורר התנגד למעצר וביקש שבית המשפט יורה על שחרורו לחלופת מעצר ולחלופין יורה על עריכת תסקיר מעצר בעניינו. בהחלטתו מיום 25.9.2007 נעתר בית משפט קמא לבקשת המשיבה והורה על מעצרו של העורר בקובעו כי קיימות נגד העורר ראיות לכאורה להוכחת המעשים המיוחסים לו, ובראשן הודעתו שלו והודעות מחמד ויעיש במשטרה ובשב"כ, להן יש להוסיף את פלטי שיחות הפלאפון שנערכו בין יעיש לבין מחמד והעורר, להן לא סיפק העורר כל הסבר המניח את הדעת. בית המשפט ציין כי הוא ער לשינוי הגרסה שחל בהודעתו של יעיש בעניין מעורבותו של העורר בפרשה כמו גם לסתירות שהתגלו ביתר הגרסאות ובחומר החקירה, אך הוא קבע כי אין מדובר בסתירות היורדות לשורש העניין ומערערות את התשתית הראיתית באופן שניתן לקבוע כבר בשלב זה כי הגרסאות אינן אמינות על פניהן וכי לא קיימות ראיות לכאורה המקימות סיכוי של ממש להרשעת העורר. לעניין עילת המעצר קבע בית משפט קמא כי העבירות המיוחסות לעורר הן "עבירות בטחון" המקימות חזקת מסוכנות סטאטוטורית, וכי המסוכנות הרבה הנשקפת ממנו עולה גם מחומר החקירה. בית המשפט הדגיש בעניין זה כי לעורר מיוחסות מספר עסקאות נשק שבוצעו בתקופה קצרה יחסית, באופן שיטתי ותמורת סכומי כסף נאים, וכי הוא העביר נשק לתחומי הרשות הפלשתינאית על אף שמדינת ישראל נמצאת במאבק מזויין עם גורמי טרור הפועלים בתחום הרשות. בית המשפט הוסיף וקבע כי גם אם נניח לטובת העורר שלא היתה לו כוונה שהנשק יגיע לידי גורמים עוינים הרי שניהול העסקאות כפי שהתבצעו מלמד כי לא עמדו מאחוריהן מטרות כשרות. עוד קבע בית המשפט כי נגד העורר קיימות עילות מעצר נוספות בשל חשש להימלטות מאימת הדין ולשיבוש הליכי משפט בציינו את תקופת המאסר הארוכה שצפוי העורר לרצות אם יורשע בדין וכן את העובדה שיש לו קרובי משפחה המתגוררים בשטחי הרשות הפלשתינאית. לבסוף קבע בית המשפט כי עבירות של סחר בנשק מחייבות ככלל מעצר עד תום ההליכים ורק במקרים חריגים ייעתר בית המשפט לחלופת מעצר, בפרט כאשר העבירות "מוטבעות בכתם בטחוני", והוא הוסיף וקבע כי במקרה שלפנינו לא ניתן לאיין את המסוכנות הנשקפת מהעורר בשחרור לחלופת מעצר. בית המשפט הדגיש בהקשר זה כי העורר אינו ראוי לאמון וכי נוכח חומרת המעשים המיוחסים לו אין מקום לחלופת מעצר בעניינו על אף נסיבותיו האישיות ועברו הנקי.

3.

מכאן הערר שבפניי בו טוען העורר כי הוא כלל לא היה מעורב בעסקאות הנשק המיוחסות לו וכי נוכח הסתירות הקיימות בחומר הראיות שגה בית משפט קמא בקובעו כי ישנן ראיות לכאורה להוכחת מעורבותו בהן. לטענת העורר בשתי ההודעות שמסר יעיש במשטרה ובשב"כ ביום 13.8.2007 כלל לא הוזכר שמו כמי שהיה מעורב בעסקאות הנשק, ורק בהודעה שמסר במשטרה למחרת היום שינה את גרסתו וקשר אותו לעסקאות אלו. גרסאותיו של יעיש בנוגע לרכישת האקדח ורכישת שני רובי ה- M-16 מעלות, לטענת העורר, סתירות רבות בנקודות מהותיות ובכללן גובה התמורה ששולמה עבור כלי הנשק, זהות האנשים שנכחו בפגישות בהן התבצעו העסקאות, זהות בעליהם של כלי הנשק ומידת מעורבותו שלו בהעברתם. כן טוען העורר כי יעיש עצמו ציין כי הוא קושר את העורר לעסקאות הנשק על סמך מסקנה פרשנית שלו ולא מידיעה אישית, ובנוסף ציין כי אין לייחס משמעות לכך שהוא נקב בשמו שכן יש לו היכרות עם כל תושבי איזור מגוריו. לטענת העורר שגה בית משפט קמא משלא נתן משקל הולם לנתונים אלה, המחלישים את חומר הראיות נגדו ודי בהם כדי להצדיק את שחרורו לחלופת מעצר. העורר מוסיף וטוען כי האמירות שמסר מחמד בהודעתו במשטרה ביום 28.8.2007 המפלילות אותו וקושרות אותו לעסקאות הנשק אינן קבילות משום שהושגו בדרך פסולה ותוך הפעלת לחצים אסורים ובנוסף הן עומדות בסתירה להודעות קודמות של מחמד מהן עולה כי העורר לא היה מעורב בעסקאות הנשק, ולפיכך אין לזקוף אותן לחובתו. עוד טוען העורר כי בהודעות שנגבו ממנו הוא הכחיש כל קשר לעסקאות הנשק ואין ליתן משקל לאמירה המפלילה שחולצה מפיו בחקירת המשטרה ביום 30.8.2007 ובנכונותו - ממנה חזר בו למחרת היום - להודות במעשים שיוחסו לו במהלך חקירתו בשב"כ מיום 28.8.2007. זאת משום שנכונות זו נבעה מן העינויים והלחצים שהופעלו עליו במהלך החקירה ובעקבותיהם אף נדרש לקבלת טיפול רפואי. מכל מקום, כך מוסיף וטוען העורר, מתגבשת בין הצדדים הסכמה שאמירותיו המפלילות לא יוגשו לבית המשפט וגם מטעם זה אין ליתן להן כל משקל. עוד טוען העורר כי לא היה מקום ליתן משקל לפלטי הטלפונים מהם עולה כי התקיימו שיחות בין המעורבים בפרשה, שכן המכשירים מהם בוצעו השיחות אינם בבעלותו ובעליהם כלל לא נחקרו. לטענת העורר הוא מעולם לא שוחח עם יעיש בטלפון ואילו לגבי השיחות הנטענות עם מחמד הוא טוען כי הם קרובי משפחה ולכן לא ניתן ללמוד דבר מן העובדה שהם שוחחו ביניהם. מכל מקום טוען העורר ששומה היה על בית משפט קמא לבחון האם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של חלופת מעצר וכי היה עליו להורות על הכנת תסקיר מעצר בעניינו בייחוד בהתחשב בכך שהוא אדם נורמטיבי ללא עבר פלילי, נשוי ואב לשני ילדים. לבסוף טוען העורר כי אין יסוד לחשש שיימלט לשטחי הרשות הפלשתינאית נוכח היותו בעל משפחה וכן אין יסוד לחשש שישבש הליכי משפט נוכח העובדה שלמעט אדם אחד כל המעורבים בפרשה נמצאים מאחורי סורג ובריח.

4.

המשיבה מצידה טוענת כי בדין החליט בית משפט קמא לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. לטענתה קיימות במקרה שלפנינו ראיות לכאורה של ממש הקושרות את העורר לביצוע העבירות והיא מציינת בהקשר זה כי נוכח גרסתו של העורר לפיה אין לו כל היכרות עם יעיש, יש ליתן משקל ניכר לכך שיעיש נקב בשמו וזיהה אותו במסדר זיהוי וכן לפלטי השיחות המעידים על קשר בין השניים. המשיבה מוסיפה וטוענת כי ההודעה שמסר יעיש אינה בגדר פירוש בעלמא של העובדות כי אם גרסה סדורה המפלילה את העורר בבירור, וכי שינוי הגרסה נובע מנסיונו לחלץ את העורר מהרשעתו בדין. המשיבה מאשרת בטיעוניה את האפשרות שמטעמי שמירה על חסיון ייתכן והאמירות המפלילות של העורר לא תוגשנה אך גם ללא אמירות אלה סבורה המשיבה כי יש בידיה ראיות לכאורה די והותר לביסוסו של סיכוי סביר להרשעת העורר בעבירות המיוחסות לו. לבסוף טוענת המשיבה כי הכלל לגבי מעורבות לכאורה בעסקאות נשק הוא מעצר וכי המקרה שלפנינו אינו נמנה עם המקרים החריגים והיוצאים מן הכלל בהם ראוי להורות על חלופת מעצר.

5.

לאחר שבחנתי את הטענות שהעלו הצדדים וכן את חומר הראיות שהוצג, אני סבורה כי דין הערר להידחות.

בקשה למעצרו של נאשם עד תום ההליכים איננה ההליך המתאים לבירור פרטני ומדוקדק של מהימנות העדים ומשקל העדויות. לפיכך, הכלל הוא כי בבוחנו את הראיות לכאורה במסגרת בקשה למעצר עד תום ההליכים על בית המשפט להשתכנע כי הן מקימות סיכוי סביר להרשעת הנאשם בעבירות שיוחסו לו ורק אם שוכנע כי קיימות על פני הדברים פרכות מהותיות וגלויות לעין בחומר הראיות לכאורה, עליו להסיק מכך כבר באותו שלב את המסקנות המתבקשות לעניין המעצר (ראו: בש"פ 1001/99 קורנבליט נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.2.1999); בש"פ 696/04 סבייח נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.2.2004)). במקרה הנדון מבוססים האישומים נגד העורר בראש ובראשונה על הודעותיו של יעיש שתיאר בפירוט את עסקאות הנשק הן בחקירתו במשטרה והן בחקירתו בשב"כ. יעיש תיאר כיצד הגיע לביתו של מחמד ועלה עימו לגג שם פגש "בחור בשם ראמי [העורר] בשנות השלושים לחייו, גופו מלא, עיניו בהירות, שיערו חלק באורך ממוצע" והוא הוסיף וסיפר על מעורבותו של ראמי-העורר בעסקאות הנשק שבוצעו, כמתואר בכתב האישום. לאחר מכן זיהה יעיש את העורר במסדר זיהוי תמונות כבחור שהיה מעורב באותן עסקאות. בהודעות מאוחרות יותר ניסה אמנם יעיש לשנות במידה מסויימת את גרסתו וציין כי קשירתו של העורר לעסקאות הנשק היתה תולדה של פרשנותו והסקת מסקנות מצידו וכי אין מדובר בעובדות שהיו בידיעתו האישית. עם זאת, מקריאת ההודעות מתקבל לכאורה הרושם כי יעיש ניסה בדיעבד לחזור בו מהפללה מפורשת ומפורטת של העורר ובכך בלבד אין די, לפחות לא בשלב זה, כדי לקעקע את מניה וביה את הגרסה הראשונה, המפלילה שמסר. זאת ועוד. נגד העורר קיימות ראיות נוספות הקושרות אותו לכאורה לביצוע עסקאות הנשק. כך, גם מחמד, שותפו, קשר אותו לאותן עסקאות ובנוסף פלטי שיחות הפלאפונים מלמדים למרות הכחשות העורר כי התקיימו לכאורה שיחות בין יעיש לבינו באמצעות טלפון נייד שהיה בבעלותו. אשר על כן, אף בהתעלם מאמירותיו המפלילות של העורר, אשר נמסר לנו שייתכן ולא יוגשו לבית המשפט מטעמי חסיון (או מטעמים אחרים), קיימת במקרה דנן תשתית ראייתית לכאורית המקימה בסיס סביר להרשעת העורר בעבירות המיוחסות לו.

6.

הטענה הנוספת שהעלה העורר ולפיה ניתן להסתפק בחלופת מעצר על מנת להפיג את המסוכנות הנשקפת ממנו, אף היא דינה להידחות. עבירות הנשק המיוחסות לעורר, בהיותן עבירות בטחון כהגדרתן בסעיף 35(ב)(1) לחוק חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, מקימות חזקת מסוכנות סטאטוטורית על פי סעיף 21(א)(1)(ג)(2) לאותו החוק, והלכה היא כי רק במקרים חריגים ניתן יהיה לשלול אותה ולהצדיק בהתקיימה חלופת מעצר (ראו בש"פ 4997/05 קייסי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.6.2005)). המקרה שבפנינו אינו נמנה עם אותם מקרים חריגים, בפרט נוכח העובדה שאין מדובר בעסקה חד פעמית אלא במספר עסקאות דבר המלמד לכאורה על מעורבות שיטתית של העורר בעבירות מסוג זה (ראו בש"פ 933/07 אסמעיל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.3.2007)). כמו כן מקובלת עלי עמדתו של בית משפט קמא אשר סבר כי נוכח תקופת המאסר הארוכה אותה צפוי העורר לרצות אם יורשע בדין ונוכח העובדה שיש לו קרובי משפחה המתגוררים בתחומי הרשות הפלשתינאית, קיים במקרה דנן חשש מובנה להימלטות העורר מן הדין. לפיכך, ועל אף שעברו של העורר נקי, צדק בית משפט קמא בקובעו כי אין מקום להורות בענייננו על הכנת תסקיר מעצר.

אשר על כן, הערר נדחה.