בש"פ 8887/09 סעיד אבו טהה נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (ב"ש 21722/09, כבוד סגן הנשיא ב' אזולאי ) מיום 17.9.2009, בה הוחלט על מעצרו של העורר עד תום הליכים המשפטיים כנגדו.

כנגד העורר ומספר נאשמים אחרים הוגש לבית המשפט המחוזי בבאר שבע כתב אישום המייחס לו עבירות של קשירת קשר לפשע; תקיפה בצוותא; חבלה בכוונה מחמירה; החזקת נשק וירי באזור מגורים (ת"פ 8227/09). על פי הנטען בכתב האישום ביום 29.8.2009 סמוך לשעה 5:25 בבוקר יצא המתלונן ממסגד בתל שבע והלך ברגל לביתו. העורר הגיע בריצה לעבר המתלונן שלף אקדח ודרש ממנו להרים ידיים, ומיד אחר כך הגיעו שאר הנאשמים למקום. המתלונן נבהל והחל לברוח, או אז העורר ושאר הנאשמים החלו רודפים אחריו. במהלך המרדף העורר ירה במתלונן בכוונה לגרום לו חבלה חמורה.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית המשפט המחוזי בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו (ב"ש 21722/09, כבוד סגן הנשיא ב' אזולאי ). ביום 17.9.2009 קיבל בית המשפט המחוזי את הבקשה. בית המשפט המחוזי קבע כי קיימות ראיות לכאורה בדבר ביצוע העבירות המיוחסות לעורר ולשאר הנאשמים. לגבי העורר קבע בית המשפט המחוזי כי לאור חומרת העבירות המיוחסת לו – איום ושימוש בנשק –

אין מקום להורות על חלופת מעצר בעניינו, מכיוון שלא תהיה חלופה אשר תאיין את מסוכנותו. שאר הנאשמים נשלחו לקבלת תסקיר מעצר, ולאחר מכן שוחררו לחלופת מעצר.

מכאן הערר שבפניי.

בדיון בפני ציינה באת כוח העורר כי היא מסכימה בדבר קיומן של ראיות לכאורה כנגד העורר, ולכן עיקרה טיעוניה התמקדו בשאלת עילת המעצר וקיומה של חלופה. היא טוענת כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר אבחן בין העורר לבין שאר הנאשמים באופן כה מהותי ומפלה. עוד היא טוענת כי בית המשפט המחוזי התעלם לחלוטין מהעבודה כי העורר הוא בן 35 נשוי ואב לילדים, ללא עבר פלילי. בנוסף, נימוקיו של בית המשפט המחוזי אינם משכנעים, ואינם בוחנים לעומק קיומה של חלופת מעצר כפי שנדרש על פי דיני המעצרים.

מנגד סומכת המשיבה ידיה על החלטת בית המשפט המחוזי, וטוענת כי לא ניתן לשחרר את העורר לחלופת מעצר, בשל המסוכנות הרבה העולה ממעשיו. העורר ביצע עבירות חמורות ביותר של שימוש בנשק חם, וישנו הבדל משמעותי בינו לבין שאר הנאשמים, ומכן שלא קיימת הפליה, אלא אבחנה ראויה ונכונה.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר ושמעתי את טיעוני הצדדים בפניי, שוכנעתי כי דין הערר להידחות.

כידוע, לשם מעצרו של אדם, לאחר הגשת כתב אישום בהתאם לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ), על בית המשפט להשתכנע בדבר קיומם של שניים – עילת מעצר על פי אחת העילות המנויות בסעיף 21(א) לחוק המעצרים וקיומן של ראיות לכאורה להוכחת האשמה, לפי סעיף 21(ב) לחוק המעצרים. גם לאחר שהשתכנע בית המשפט כי ניתן להורות על מעצר, לא יעשה כן באם ניתן להשיג את תכלית המעצר – דהיינו את איונה של עילת המעצר, באמצעים שפגיעתם פחותה ממעצר מאחורי סורג ובריח.

בענייננו, אין מחלוקת כי קיימות ראיות לכאורה לביצוען של העבירות. על כן, די בכך על מנת לענות על דרישת חוק המעצרים. מדובר בראיות לכאורה לביצוע עבירה קשה וחמורה, המבטאת אלימות קשה. כמו כן, יש בעובדות העולות מכתב האישום בכדי להעיד על מסוכנות רבה הנשקפת מצד העורר אשר השתמש בנשק חם, והיה בעל התפקיד המרכזי בביצוע העבירה. על כן, ניתן ללמוד מעבירה זו על מסוכנותו הרבה של העורר בהתאם לחזקה הקבועה בחוק המעצרים (ראו סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק המעצרים).

כמו כן, יש לציין כי החובה לשקול את האפשרות לחלופת מעצר קבועה בחוק, ולפיכך על בית המשפט לפעול ככלל על פי חובה זו. אולם, בחינה עקרונית זו איננה בהכרח מובילה בכל מקרה ומקרה לבדיקה קונקרטית של חלופת מעצר על ידי שירות המבחן. יתכנו מקרים בהם העבירה המיוחסת היא כה חמורה וקשה עד כי השופט אינו יזדקק לסיוע של שירות המבחן על מנת לבחון האם קיימת חלופת מעצר מתאימה (ראו בש"פ 7038/09 אבו אסעד נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 14.9.2009)). לעניין זה יפים דבריו של חברי השופט דנציגר בפרשה אחרת:

"אשר לבחינת חלופת מעצר, נוכח חומרת המעשים המיוחסים לעורר, אשר לכאורה לא היסס לירות באדם ממרחק מטרים ספורים, באופן שהביא לפציעתו באורח קשה, איני רואה מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי שלפיה בשלב זה אין מקום לבחון חלופת מעצר. המסוכנות, חוסר המעצורים והאלימות המשתקפים במעשה המיוחס לעורר מן הראוי שיאויינו בדרך של מעצר מאחורי סורג ובריח" (בש"פ 4319/09 אל עביד נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 24.5.2009))

אשר על כן, אין זה אחד מאותם מקרים מיוחדים בו ניתן לאיין את מסוכנותו הרבה של העורר בחלופת מעצר (ראו בש"פ 8694/09 מדינת ישראל נ' אלגיוסי (טרם פורסם, 30.10.2009);

בש"פ 8303/07 בדראן נ' מדינת ישראל , ( טרם פורסם, 19.10.2007); בש"פ 6308/09 רג'בי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 12.8.2009)). כמו כן, יש לציין כי עבר פלילי נקי אכן מהווה שיקול חשוב, אך כמובן שהוא אינו שיקול מכריע באיזון האינטרסים. לשיקולים לקולא, וביניהם לעבר הפלילי הנקי, יש לתת משקל נמוך במקרה הנדון, שכן, כף המאזניים שמנגד כבדה היא לאור חומרת המעשים, ומחייבת את מעצרו של העורר מאחורי סורג ובריח.

לאור האמור לעיל איני מוצא מקום להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי, והערר נדחה.