בש"פ 4319/09 מוחמד אל עביד נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז במ"ת 8134-04-09 (כבוד השופטת ז' בוסתן), מיום 18.5.2009, אשר הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו.

כתב האישום

1.

נגד העורר הוגש כתב אישום שבמסגרתו יוחסה לו עבירה של חבלה בכוונה מחמירה (לפי סעיף 329(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977). על פי כתב האישום, במסגרת קטטה שהתפתחה בין בני משפחתו של העורר לבין בני משפחת אבו-סייף, ביום 9.4.2009, ירה העורר באקדח מספר יריות לכיוון בג'די אבו-סייף (להלן: המתלונן ). כתוצאה מהירי נפגע המתלונן באורח קשה בבטנו, נותח מספר ניתוחים ונכון למועד הגשת כתב האישום עדיין היה מאושפז במחלקת טיפול נמרץ.

הליכים קודמים

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, ביקשה המשיבה לעצור את העורר עד תום ההליכים. ביום 18.5.2009 נתן בית המשפט המחוזי את החלטתו. בית המשפט המחוזי ניתח את העדויות שעמדו לפניו וסבר כי מקבץ הראיות המצוי בתיק מקים ראיות לכאורה לעובדות המפורטות בכתב האישום. אמנם מחומר הראיות עולה כי במקום היה לכאורה ירי של יותר מכלי נשק אחד והיו יריות גם מכיוון מתחם אבו סייף לכיוון מתחם אלעביד, אך אין בכך כדי לאיין או להחליש את עוצמתן של הראיות המצביעות כי המתלונן נפגע מהיריות שנורו על ידי העורר. אשר לעילת המעצר, נקבע כי מסוכנותו של העורר נובעת מהעובדה שהצטייד באקדח וירה במתלונן ממרחק מטרים ספורים בלבד בכוונה לפגוע בו. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי נוכח המסוכנות העולה מעצם המעשה ומהחשש לשיבוש הליכי משפט (הנובע מכך שמדובר בשכנים המתגוררים בסמיכות אחד לשני והמכירים אחד את השני), לא תיתכן בשלב זה חלופת מעצר. עם סיום עדותם של עדי הראייה, יוכל הסנגור להגיש בקשה לעיון חוזר, וזו תישקל לגופה.

טענות העורר

3.

העורר, באמצעות בא כוחו, עו"ד ג' גבאי, חולק על קיומן של ראיות לכאורה להוכחת האשמה. לדבריו, ראיות התביעה נסמכות על הודעות שני עדי ראייה, האחים עלא וראמי אבו סייף, אולם קיימות ראיות פורנזיות אובייקטיביות שעומדות בסתירה לעדויותיהם. לטענת העורר, הממצאים האובייקטיביים של טכנאי המז"פ העלו כי סימני פגיעות הקליעים הם על בית משפחתו של העורר ואילו במתחם משפחת אבו סייף לא נמצאו סימני קליעים. ההסבר לאמור הוא שהירי היה מכיוון בית משפחת אבו סייף לכיוון בית משפחת העורר, ולא להפך.

כמו כן, טוען העורר, אין כל הסבר לפער בין מספר היריות שלכאורה נורו לטענת העד, שמונה יריות, לבין מספר התרמילים שנמצאו בשטח, עשרים וארבעה תרמילים. לטענת העורר, בחומר החקירה ראיות רבות לכך שבן למשפחת אבו סייף החזיק בנשק וירה בו לכיוון בית משפחת העורר. בית המשפט המחוזי אף קיבל את הטענה כי היה במקום יותר מכלי נשק אחד, דבר שמעמיד בספק את גרסאותיהם של העדים.

4.

העורר מצביע עוד על כך שבהודעתו הראשונה של ראמי אבו סייף ציין כי לאחר שנדקר בזרועו ברח הביתה וכשהיה בבית שמע חמש יריות. רק בהודעתו השנייה, כשבוע לאחר האירוע, "נזכר" לספר שראה את העורר יורה לכיוון בית משפחת אבו סייף. לטענת בא כוח העורר, לא זו בלבד שאין כל הסבר לסתירה בין הגרסאות (מלבד חשד לתיאום גרסאות עם אחיו) ממילא גרסתו אינה עולה בקנה אחד עם ממצאי המז"פ.

5.

העורר מסר אליבי וטען כי היה בבית חמותו ביפו בזמן האירוע, אולם איש לא טרח לִגבות את גרסת החמות. אמו של העורר אימתה את גרסתו. העורר מוסיף כי על אף שדודו מסר שהעורר היה בבית בעת האירועים, דבריו אינם מפריכים את טענת האליבי - ראשית, משום שייתכן שהדוד התבלבל עם אחר ושנית, משום שממילא גרסת הדוד אינה ממקמת את העורר כמי שהיה מעורב באירוע.

עוד טען בא כוח העורר כי אין יסוד לחשש בדבר שיבוש הליכים והפחדת עדים מצד העורר. אשר לעלא אבו סייף, מדובר באדם בעל דפוס עברייני שמסביר את רצונו להימנע ממסירת גרסה למשטרה. בנוסף, טוען בא כוח העורר, אין נפקא מינה אם העורר ישהה במעצר או בחלופת מעצר מרוחקת, שהרי המשפחות המסוכסכות יישארו שכנות זו לזו בכל מקרה.

6.

העורר סבור כי הראיות הלכאוריות חלשות במידה שמחייבת את שחרורו ממעצר ולכל הפחות מחייבת להעדיף חלופת מעצר, ובפרט בהתחשב בכך כי העורר הוא בחור צעיר בן 22, נשוי ואב לילד בן חמישה חודשים וללא עבר פלילי.

טענות המשיבה

7.

באת כוח המשיבה, עו"ד ד' כהן-ויליאמס, טענה כי על פי המבחנים שנקבעו בפסיקה, הוצגו לפני בית המשפט די ראיות כדי לקבוע כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת האשמה. נדבך ראשון מהווה הודעתו של עלא אבו סייף, שמסר מייד לאחר האירוע שראה את העורר יורה לכיוון בני משפחת אבו סייף. נדבך שני הוא הפרכת טענת האליבי של העורר - שטען שבשעת האירוע היה אצל חמותו ביפו - בהודעתו של דודו - שטען שהעורר היה אותה שעה בבית. עוד ניסתה עו"ד כהן-ויליאמס להסביר את ההבדל בין הודעותיו של ראמי - בעוד שההודעה הראשונה נגבתה ממנו מיד לאחר האירוע בהיותו בבית החולים, מטושטש מתרופות הרגעה, והתמקדה בעיקר באירוע הדקירה שלו, הרי בהודעה השנייה, שנמסרה כשבוע לאחר מכן, ביקש להשלים את שהחסיר בהודעתו הקודמת, ואז מסר שלפני שנכנס הביתה ראה את העורר מחזיק בנשק. לפיכך, לא מדובר בעדות כבושה, ודבריו תומכים בגרסת התביעה.

עו"ד כהן-ויליאמס הוסיפה שגם אם לא נמצאו קליעים בקירות בית משפחת אבו סייף, אין הדבר מפריך את ראיות התביעה.

8.

עו"ד כהן-ויליאמס המשיכה וטענה כי מתקיימות שתי עילות מעצר. על פי החזקה שבחוק, קיימת במקרה דנן עילת המסוכנות, נוכח השימוש בנשק חם; כמו כן, טענה, קיים חשש להשפעה על עדים, שעליו ניתן ללמוד מדבריהם של עלא וראמי אבו סייף. כך, בסוף הודעתו של עלא הוא ביקש שעדותו לא תיחשף, ונימק זאת בשכנות בין המשפחות וחששו שבני המשפחה היריבה עלולים לנסות לפגוע בו. גם מהודעתו השנייה של ראמי עולה לכאורה כי הוא חשש למסור עדות במשטרה.

עוד הוסיפה עו"ד כהן-ויליאמס כי, כפי שקבע בית המשפט קמא, ככל שישתנו הנסיבות בעקבות שמיעת עדי הראייה, יוכל הסנגור לעתור לעיון חוזר.

דיון והכרעה

9.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ועיינתי בתיק החקירה שהוגש לי על ידי המשיבה הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.

10.

אשר לטענותיו של בא כוח העורר, בנוגע לתשתית הראייתית, לאחר שעיינתי בחומר החקירה, סבורני כי התשתית הראייתית המצויה בתיק מספקת לצורך מעצר עד תום ההליכים. כפי שעולה מטענות הצדדים לעיל, חומר החקירה כולל את הודעותיהם של עלא וראמי אבו סייף, שמהן עולה כי העורר ירה במתלונן. הודעות אלה מקבלות חיזוק מכך שדודו של העורר הפריך בהודעתו את טענת האליבי של העורר, שטען שלא נכח באזור הקטטה ביום האירוע, אלא ביפו. המשקל המצטבר של ראיות אלה עונה לדרישת הראיות לכאורה [השוו: בש"פ 7370/08

אבולקיעאן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.9.2008)]. כמובן שיש להתייחס בזהירות להודעות המעורבים, אשר אפשר כי אינן חושפות את התמונה במלואה, בהינתן מעורבותם בסכסוך בין המשפחות. כמו כן יש לתת את הדעת לכך שהראיות המצויות בתיק החקירה בשלב זה הן ראיות "גולמיות", וכי ישנן תהיות שונות העשויות להתעורר ביחס לחלק מן הראיות והעדויות. יחד עם זאת, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, אי דיוקים או אי בהירויות אלו אינם משמיטים בשלב זה את הקרקע תחת הרושם המתקבל והוא כי העורר, הוא ולא אחר, קשור לאירוע הירי [השוו: בש"פ 5384/08 קבועה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.7.2008)].

11.

כפי שטענה המשיבה, ולמעשה העורר לא חלק על כך, מתקיימת בענייננו עילת מעצר בדמות מסוכנות, נוכח המעשה המיוחס לעורר ואשר כולל ירי מנשק חם. משקיימת בבירור עילת מעצר זו, איני רואה צורך להתייחס לשאלת קיומה של עילת מעצר נוספת.

12.

אשר לבחינת חלופת מעצר, נוכח חומרת המעשים המיוחסים לעורר, אשר לכאורה לא היסס לירות באדם ממרחק מטרים ספורים, באופן שהביא לפציעתו באורח קשה, איני רואה מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי שלפיה בשלב זה אין מקום לבחון חלופת מעצר. המסוכנות, חוסר המעצורים והאלימות המשתקפים במעשה המיוחס לעורר מן הראוי שיאויינו בדרך של מעצר מאחורי סורג ובריח. כמובן שבהתקיים נסיבות מתאימות יוכל הסנגור לעתור לעיון מחדש.

13.

נוכח כל האמור לעיל, הערר נדחה.