בש"פ 9118/09 טארק ניג'ם נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (ב"ש 2148/0 וב"ש 2149/09, כבוד סגן הנשיא י' כהן ) מיום 26.10.2009, בה הוחלט על מעצרו של העורר עד תום הליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

כנגד העורר הוגש ביום 11.10.2009 כתב אישום לבית המשפט המחוזי בנצרת, המייחס לו עבירות של חבלה בכוונה מחמירה; תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות; הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו; הסתייעות ברכב לשם ביצוע פשע; נהיגה בזמן פסילה; נהיגה ללא רישיון נהיגה; נהיגה ללא פוליסת ביטוח והפרת הוראה הניתנת על-ידי שוטר במדים. על פי הנטען בכתב האישום ביום 6.8.2009, סמוך לשעה 3:00 לפנות בוקר, נהג העורר ברכב, יחד עם אחיו, בשכונת ספאפרה בעיר נצרת, כאשר הוא פסול מלהחזיק או לקבל רישיון נהיגה, זאת מבלי שהיה לו רישיון נהיגה בר תוקף ופוליסת ביטוח בת-תוקף. במהלך נסיעתו בכביש, התבקש העורר על-ידי שוטר לעצור את הרכב לבדיקה משטרתית. העורר עצר את הרכב, ושוטר ניגש לרכב וביקש ממנו את רישיונו ואת רישיון הרכב, בעוד שוטר נוסף שהיה במקום נעמד בכביש במרחק כמה מטרים מחזית הרכב. העורר ביקש מהשוטר, כי השוטר הנוסף יפנה את הדרך על מנת שהוא יוכל להחנות את הרכב בצד הכביש, משנענה בשלילה, החל העורר להסיע את הרכב במהירות, האיץ את מהירות נסיעת הרכב והתקדם לעברו של השוטר הנוסף בכוונה לדרוס אותו, משהבחין בכך השוטר הנוסף, הוא קפץ לצד הכביש, אך העורר הצליח לפגוע בו, והוא המשיך בנסיעתו ונמלט מהמקום.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית המשפט המחוזי בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו (ב"ש 2148/09, כבוד סגן הנשיא י' כהן ). ביום 26.10.2009 קיבל בית המשפט המחוזי את הבקשה. בא כוח העורר לא חלק על קיומן של ראיות לכאורה לגבי כל העבירות למעט העבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לגביה טען כי יקשה על המשיבה להוכיח את היסוד הנפשי המלווה עבירה זו, משכך פנה בית המשפט המחוזי לבחינת כלל חומר הראיות בתיק החקירה. לאחר בדיקה זו הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה כי הראיות הקיימות בתיק הינן ראיות לכאוריות המגלמות את הפוטנציאל הנדרש להפוך לראיות שיש בהן כדי לבסס אשמו של העורר בעבירות המיוחסות לו, זאת גם באשר לעבירה של חבלה בכוונה מחמירה ולמרות טענת בא כוח העורר בדבר הקושי להוכחת קיומו של היסוד הנפשי הנלווה לעבירה זו. בית המשפט המחוזי קבע כי היסוד הנפשי יכול להילמד מהתנהגות העורר כפי המתואר בהודעות השוטרים, ודי בכך לשלב מעצר עד תום ההליכים. לאחר מכן בחן בית המשפט המחוזי את קיומן של עילות מעצר וקבע כי מעשי העורר מעידים על המסוכנות הרבה הנשקפת ממנו, ובנוסף התחמקותו של העורר במשך זמן כה רב מהמשטרה ואי-התייצבותו לחקירה, למרות ניסיונותיה הרבים של המשטרה לאתרו בבית הוריו, מקימות חשש להתחמקות העורר מהליכי שפיטה. כמו כן דחה בית המשפט המחוזי את אפשרות שחרורו של העורר לחלופת מעצר, וזאת לאור עברו הפלילי והתחמקותו מהמשטרה במשך תקופה ארוכה, אשר על כן, קבע בית המשפט המחוזי כי לא ניתן לתת בעורר אמון, ויש להורות על שליחתו למעצר עד תום ההליכים.

מכאן הערר שבפניי.

העורר טוען כי החליף ייצוג, אשר על כן, עורך הדין שהסכים לקיומן של הראיות לכאורה בבית המשפט המחוזי אינו בא כוחו נכון לעת זו. לגופו של ענין טוען העורר כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר קבע שנשקפת ממנו מסוכנות וחשש להימלטות מהליכי שפיטה, כמו כן שגה בית המשפט המחוזי שלא בחן חלופת מעצר בעניינו.

מנגד סומכת המשיבה ידיה על החלטת בית המשפט המחוזי, וטוענת כי לא ניתן לשחרר את העורר לחלופת מעצר, בשל המסוכנות הרבה העולה ממעשיו והחשש הממשי להימלטות מאימת הדין. כמו כן, טוענת המשיבה, כי אין לתת בעורר אמון ולכן אין אפשרות לשלוח אותו לחלופת מעצר.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר ושמעתי את טיעוני הצדדים הגעתי למסקנה כי החלטת בית המשפט המחוזי מנומקת ומבוססת היטב, ולא מצאתי מקום להתערב בה.

כידוע, לשם מעצרו של אדם, לאחר הגשת כתב אישום בהתאם לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ), על בית המשפט להשתכנע בדבר קיומם של שניים – עילת מעצר על פי אחת העילות המנויות בסעיף 21(א) לחוק המעצרים וקיומן של ראיות לכאורה להוכחת האשמה, לפי סעיף 21(ב) לחוק המעצרים. גם לאחר שהשתכנע בית המשפט כי ניתן להורות על מעצר, לא יעשה כן באם ניתן להשיג את תכלית המעצר – דהיינו את איונה של עילת המעצר, באמצעים שפגיעתם פחותה ממעצר מאחורי סורג ובריח.

בענייננו, למרות הסכמת בא כוחו הקודם של העורר בדבר קיומן של ראיות לכאורה לגבי רוב העבירות, בחן בית המשפט המחוזי את כלל הראיות לעומקן והגיע למסקנה כי קיימות ראיות לכאורה לביצוען של כל העבירות המיוחסות לעורר. לא השתכנעתי שיש מקום להתערב בהחלטתו המנומקת של בית המשפט המחוזי בענין זה, על כן, די בכך על מנת לענות על דרישת חוק המעצרים. מדובר בראיות לכאורה לביצוע עבירות קשות וחמורות, המבטאות אלימות וזלזול קשה בנציגי החוק העושים עבודתם נאמנה למען שמירת ביטחון הציבור. כמו כן, יש בעובדות העולות מכתב האישום בכדי להעיד על מסוכנות רבה הנשקפת מצדו של העורר אשר השתמש ברכב ללא היסוס על מנת לפגוע באדם. הוא נסע במהירות בזמן היותו בפסילה הישר לכיוונו של השוטר, ורק בנס לא נגרמה פגיעה קשה יותר. בנוסף לכך התחמק העורר מחקירת משטרה, וכן באמתחתו עבר פלילי עשיר ומכביד.

כמו כן, יש לציין כי החובה לשקול את האפשרות לחלופת מעצר קבועה בחוק, ולפיכך על בית המשפט לפעול ככלל על פי חובה זו. אולם, בחינה עקרונית זו איננה בהכרח מובילה בכל מקרה ומקרה לבדיקה קונקרטית של חלופת מעצר על ידי שירות המבחן. יתכנו מקרים בהם העבירה המיוחסת היא כה חמורה וקשה עד כי השופט לא יזדקק לסיוע של שירות המבחן על מנת לבחון האם קיימת חלופת מעצר מתאימה (ראו בש"פ 7038/09 אבו אסעד נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 14.9.2009); בש"פ 4319/09

אל עביד נ' מדינת ישראל

(טרם פורסם, 24.5.2009)).

אשר על כן, אין זה אחד מאותם מקרים מיוחדים בו ניתן לאיין את מסוכנותו הרבה של העורר בחלופת מעצר (ראו בש"פ 8694/09 מדינת ישראל נ' אלגיוסי (טרם פורסם, 30.10.2009);

בש"פ 8303/07 בדראן נ' מדינת ישראל , ( טרם פורסם, 19.10.2007); בש"פ 6308/09 רג'בי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 12.8.2009)). לאור חומרת המעשים המיוחסים לעורר, עברו הפלילי וזלזולו העקבי בשלטון החוק ונציגיו, אין מנוס ממעצרו מאחורי סורג ובריח.

לאור האמור, לעיל איני מוצא מקום להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי, והערר נדחה.