בש"פ 677/11 עפיף עבאס נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (עמ"י 42810-01-11 כבוד השופט א' טובי ) בה הוחלט לדחות את עררו של העורר על החלטת בית משפט השלום (מ"י 40794-01-11, כבוד השופט ג' טנוס ), לפיה הוחלט לעוצרו עד ליום 26.1.2011.

כנגד העורר מתנהלת חקירה והוא נחשד, בין היתר, בביצוע עבירות של החזקת נשק שלא כדין, החזקת סמים לצריכה עצמית, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו ונהיגה פוחזת. העורר נעצר ביום 21.1.2011, בתחילה הוארך מעצרו עד ליום 25.1.2011, ובהמשך, כאמור, הוארך מעצרו עד ליום 26.1.2011. העורר לא השלים עם החלטה זו והגיש ערר לבית המשפט המחוזי, אשר, כאמור, דחה ביום 24.1.2011 את עררו בקובעו כי לאחר בחינת תיק החקירה נמצאה תשתית ראייתית מספקת הקושרת את העורר למיוחס לו בכל הנוגע לאירוע מיום 5.10.2010, ויש בה כדי להקים חשד סביר לביצוע המעשים המיוחסים לו. עוד נקבע בעניינו מתקיימת עילת מעצר הן בדמות חשש לשיבוש הליכי חקירה והן בדמות מסוכנות, בשים לב שברכבו של העורר נתפסו נשק ותחמושת. אשר על כן נקבע כי בצדק לא שוחרר העורר לחלופת מעצר, ויש לדחות את הערר.

על החלטה זו הגיש העורר את הערר אשר בפני. לטענתו במקרה דנן לא קיימת תשתית ראייתית שיש בה כדי להקים חשד סביר, כמו כן לטענתו לא מתקיימת עילת מעצר, לאור חלוף הזמן מיום האירוע השלישי ועד היום. בנוסף, לטענתו לא נבחנה במקרה דנן חלופת מעצר בהתאם למצוות החוק.

באת כוח המשיבה טענה בדיון שנערך בפני כי במקרה דנן יש לבצע עוד פעולות חקירה ונכון להיום לא ניתן לשחרר את העורר ממעצר, ועל כן יש לדחות את הערר, בייחוד מקום שבית המשפט המחוזי בחן את כל התנאים הנדרשים למעצרו של אדם על פי החוק, וקבע כי הם מתקיימים במקרה דנן.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר, שמעתי את טיעוני הצדדים ועיינתי בחומר החקירה שהוגש לעיוני על ידי המשיבה, הגעתי למסקנה כי אין מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי.

לאחר עיון בחומר החקירה נראה כי החלטתו של בית המחוזי נכונה ואין כל מקום להתערב בה. אכן, על פי החומר שהוגש לעיוני, נראה כי קיימת תשתית ראייתית המצדיקה, בשלב זה, את מעצרו של העורר. כמו כן, מקובלת עלי החלטתו של בית המשפט המחוזי כי מתקיימות במקרה דנן עילות מעצר. בכל הנוגע לטענות של בא כוח העורר בעניין המחדל בבחינת חלופת מעצר במקרה דנן, ראוי להדגיש כי החובה לבחינת חלופת מעצר בהתאם לסעיף 13(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 איננה בהכרח מובילה בכל מקרה ומקרה לבדיקה קונקרטית של חלופת מעצר על ידי שירות המבחן או על ידי בית המשפט עצמו. בראש ובראשונה הבחינה היא עקרונית, האם במקרה הנדון קיימת אפשרות עקרונית להשיג את מטרת המעצר בדרך של קביעת ערובה ותנאי ערובה, שפגיעתם בחירותו של החשוד פחותה. במקרים בהם לא קיימת אפשרות עקרונית זו, אזי אין מקום לעבור לבחינה הקונקרטית (השוו בש"פ 9118/09 טארק ניג'ם נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 22.11.2009)). במקרה דנן עולה כי בחינה עקרונית זו בוצעה ובית המשפט המחוזי מציין מפורשות כי "בנסיבות העניין, לאור חומרת המעשים שבהם מדובר והעובדה שהחקירה עודנה בראשיתה, ולנוכח החשש לשיבוש הליכי חקירה, בצדק לא ראה בית המשפט קמא על שחרורו של העורר בחלופה " (הדגשה שלי ס' ג''). כלומר ברור הוא שהוראות חוק המעצרים היו לנגד עיניו של בית המשפט במקרה דנן, וכאמור איני מוצא מקום להתערב בהחלטה זו.

לאור האמור לעיל הערר נדחה.