בש"פ 6308/09 מאהר רג'בי נ. מדינת ישראל

זהו ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 13.7.2009 (כב' השופט י' נועם), בה הורה לעצור את העוררים עד תום ההליכים המשפטיים נגדם.

1.

העוררים עומדים לדין בבית המשפט המחוזי בירושלים בעבירה של נשיאת נשק והובלתו שלא כדין. בכתב האישום נטען כי ביום 26.5.2009 נעצרו העוררים לבדיקה שגרתית במחסום משטרתי סמוך לשכונת ואדי ג'וז בירושלים, כשהם נוסעים ברכבו של העורר 1 (להלן: הרכב ). העורר 1 נהג ברכב, העורר 2 ישב לצידו ובמושב האחורי ישב קרוב משפחתם סאמר רג'בי, אותו אספו שעה קודם לכן. בתוך הרכב מתחת למושבו של העורר 2 נתפס אקדח מסוג LLMA

(מס"ד 57728U ) (להלן: האקדח ) ובתוכו מחסנית טעונה בכדורים. בעת תפיסתו, היה האקדח טעון בכדור בקוטר 7.65 מ"מ ופטיש האקדח היה דרוך לאחור. כן נתפסו בצמוד לאקדח 78 כדורים מתאימים. לעוררים אין רישיון להחזקת האקדח, לנשיאתו או להובלתו.

2.

ביום 11.6.2009 קבע בית משפט קמא כי יש בחומר החקירה ראיות לכאורה המקימות סיכוי סביר להרשעת העוררים בעבירה המיוחסת להם וכי קמה נגדם עילת מעצר סטטוטורית לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(2) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים או החוק ). בהחלטתו מיום 13.7.2009 (היא ההחלטה נשוא הערר שבפניי), הוסיף בית המשפט והורה על מעצר העוררים עד תום ההליכים נגדם בקובעו כי הסיכון הנשקף מהם לשלום הציבור וביטחונו מוגבר וממשי וכי אין בחלופת המעצר שהציעו כדי להפיג את החשש ממסוכנותם. בהחלטתו ציין בית משפט קמא כי על-פי התרשמותו של שירות המבחן סובל העורר 1 מבעייתיות בקביעת גבולות פנימיים וחיצוניים של מותר ואסור בהתנהגותו וכן מקושי בהפעלת שיקול דעת ומנטייה להשפעה שלילית מסביבתו. על כן, סבר כי קיימת רמת סיכון בינונית להישנות התנהגותו בנסיבות אלה אף שהעורר 1 נעדר עבר פלילי ומשכך דחה את המלצת שירות המבחן לשחרור העורר 1 למעצר בית בפיקוח אביו. אשר לעורר 2 ציין בית משפט קמא כי על-פי התרשמותו של שירות המבחן מתקשה עורר זה בהפעלת שיקול דעת, בקבלת החלטות ובלקיחת אחריות על מעשיו וכי רמת הסיכון הנשקפת ממנו הינה בינונית-גבוהה. בהינתן התרשמות זו וכן בהינתן הרשעותיו בעבר בעבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה; תקיפת שוטרים בנסיבות מחמירות; והחזקת סכין למטרה לא כשרה, סבר בית משפט קמא כי גם בעניינו אין לאמץ את המלצת שירות המבחן לשחררו לחלופת מעצר בבית משפחתו בסילואן ובפיקוח אחיו.

בית משפט קמא הדגיש בהחלטתו כי עבירות נשק מעצם טיבן כרוכות ברמת סיכון ממשי הנשקף מהן לחיי אדם ולביטחון הציבור, וכי פוטנציאל הסיכון הנשקף מעבירות אלה חל על כל מי שמהווה חולייה בשרשרת העברת כלי הנשק. בית משפט קמא ציין כי הקו המנחה של בית משפט זה הוא לעצור נאשמים בעבירות נשק עד תום ההליכים נגדם למעט במקרים חריגים ולגישתו עניינם של העוררים אינו מקרה חריג המצדיק שחרור למעצר בית, בהדגישו כי העוררים הובילו נשק טעון ודרוך עם כדור בבית הבליעה. לבסוף קבע בית המשפט כי בשל התנהלותם הבעייתית של העוררים אין לתת בהם אמון שלא ישובו לסורם אם ישוחררו לבתיהם.

מכאן הערר שבפניי.

3.

בערר שהגישו ובדיון בפניי הסכימו העוררים כי לצורך שלב המעצר קיימות ראיות לכאורה נגדם אך הם סבורים כי יש לשחררם למעצר בית כהמלצת שירות המבחן. לטענת העוררים עיקרון חירות הנאשם נסוג רק כאשר קיימים חשש וסכנה לשלום הציבור או לשיבוש מהלכי משפט, בהדגישם כי בית המשפט מצווה לבדוק את האפשרות לשחרר את הנאשם בתנאים שפגיעתם בחירותו פחותה וכי המעצר עד תום ההליכים הנו מניעתי ולא הרתעתי או עונשי. לגופו של עניין טענו העוררים כי החנו את הרכב ליד מסעדה, כי כאשר חזרו אליו גילו שהוא פתוח וכי בשלב זה התעורר חשדם שנפרץ. עוד טענו העוררים כי לא נמצא כל קשר בינם לבין האקדח, לרבות טביעות אצבע, סיבים או DNA . אשר לתסקירי שירות המבחן טענו העוררים כי יש בהם אמירות חשובות לטובתם שבית משפט קמא לא הביאן בחשבון. העוררים הוסיפו וטענו כי שגה בית משפט קמא בכך שלא בחן את נסיבותיהם האישיות, המשפחתיות והאחרות בטרם הגיע להחלטתו, בציינם כי חלופת המעצר שהציעו הינה נאותה ומקיימת את תכלית המעצר.

המשיבה מצידה טענה כי בדין החליט בית משפט קמא לעצור את העוררים עד תום ההליכים נגדם, בציינה כי העוררים לא הציגו כל גרסה משכנעת לעניין הימצאות האקדח ברכב, וכי בשל כך גוברת מסוכנותם. עוד ציינה המשיבה כי על-פי תסקירי שירות המבחן רמת מסוכנותו של העורר 1 בינונית ושל העורר 2 בינונית-גבוהה ועל כן צדק בית משפט קמא משהורה על מעצרם.

4.

דין הערר להידחות. עבירת הנשק המיוחסת לעוררים לפי סעיף 144(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 היא עבירת ביטחון כהגדרתה בסעיף 35(ב)(1) לחוק המעצרים, ומשום כך היא מקימה חזקת מסוכנות סטטוטורית לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(2) לחוק. בית משפט זה עמד לא פעם על כך שרק במקרים חריגים ניתן יהיה לשלול חזקה זו ולהצדיק שחרורו של מי הנאשם בעבירות ממין זה לחלופת מעצר (ראו: בש"פ 4997/05 קייסי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.6.2005); בש"פ 8303/07 בדראן נ' מדינת ישראל , פסקה 6 (טרם פורסם, 19.10.2007)). המקרה דנן אינו נמנה עם המקרים החריגים המצדיקים סטייה מן הכלל הרגיל. נהפוך הוא, תסקירי שירות המבחן בעניינם של העוררים מלמדים כי לשניים אישיות בעייתיות ביותר. העורר 1 נוטה להשפעה שלילית מסביבתו הקרובה ונשקפת ממנו רמת סיכון בינונית. רמת מסוכנותו של העורר שלחובתו עבר פלילי, גבוהה עוד יותר. אין על כן תאימות בין התרשמותו זו של שירות המבחן מן העוררים לבין המלצותיו לשחררם למעצר בית. יתר על כן, האקדח שנמצא ברכבו של העורר 1 היה טעון ודרוך ועל-פי הגיונם של דברים ומבחני שכל ישר, יש בכך כדי להצביע לכאורה על כוונה לעשות שימוש מיידי בנשק (ראו והשוו בש"פ 625/82 אבו מוך נ' מדינת ישראל , פ"ד לז(3) 668, 672 (1982)). מסוכנותם של העוררים גוברת עוד יותר בשל העובדה כי אין להם רישיון להחזקת האקדח, נשיאתו או הובלתו (ראו והשוו בש"פ 9126/04 חוסייני נ' מדינת ישראל , פסקה 8 (לא פורסם, 7.11.2004)), וכן בשל העובדה שלא היה בפיהם כל הסבר ממשי להימצאות האקדח הטעון ברכב בו נסעו.

אשר על כן, הערר נדחה.