בש"פ 9416/09 פלוני נ. מדינת ישראל

ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופטת ח' כוחן) אשר הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

1.

נגד העורר ואחר הוגש כתב אישום המייחס לעורר בשני אישומים, בין היתר, עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע; סחר בנשק, נשיאת נשק וחבלה ופציעה בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 499 בצירוף עם סעיף 144(ב2); 144(ב2) ו-333 בצירוף עם סעיף 335 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין )). יצוין, כי במהלך הדיון בבית המשפט המחוזי צינה המדינה כי האישום בעבירה של פציעה בנסיבות מחמירות מיוחס לאחר. לפי עובדות האישום השני (והראשון נגד העורר), קשרו העורר ואחד, לואיס מסקוטה (להלן: לואיס ), המשרת כמאבטח מתקנים במחנה "רבין" בתל אביב (להלן: הקריה ) קשר לסחור בכלי נשק אשר ייגנבו או יישדדו על-ידי לואיס מחיילי צה"ל. במסגרת זאת, רכש העורר מלואיס בתמורה לסכום של 4,000 ₪, אקדח שמצא זה האחרון בתוך ארון באחת מלשכות המטכ"ל. את הכסף קיבל העורר מאחד, נאשף סדיר (להלן: נאשף ). לאחר הרכישה, העביר העורר את האקדח לנאשף. בחלוף יומיים, התקשר העורר ללואיס וטען כי האקדח אינו בר שימוש וכי הוא דורש את כספו בחזרה, ונתן ללואיס ארכה של שבוע לעשות כן.

לפי עובדות האישום השלישי (והשני נגד העורר), קשרו האחר ולואיס אחיו קשר לשדוד כלי נשק מחיילי צה"ל המשרתים בקריה, על מנת שלואיס יפרע את חובו האמור באמצעות מכירת הנשק. בשעת לילה מאוחרת, חדרו לואיס והאחר למתחם הקריה והתחבאו בסמוך למכולה כשהם חובשים כובעי גרב על ראשיהם. בחלוף מספר דקות, הבחינו השניים בחייל ששמר במקום כשהוא חמוש ברובה M16 . החייל הבחין בלואיס, כיוון כלפיו את נשקו ושאל לזהותו, ולואיס השיב כי הוא חייל. החייל הורה ללואיס שלא להתקרב אליו, ובתגובה לכך קפץ לואיס על החייל ונטל ממנו את הרובה, תוך שהוא חוסם את פי החייל ששכב על הרצפה והאחר מכה אותו בחוזקה באמצעות אבן עד שאיבד את הכרתו. לאחר הדברים האלה, נפגשו הצדדים במקום מפגש שנקבע בפרדס, ולואיס מכר לעורר ולנאשף את הרובה הגנוב, כשהתמורה משמשת בחלקה לקיזוז חובו של לואיס.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המדינה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בית המשפט המחוזי קיבל, כאמור, את בקשת המדינה והורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. בהחלטתו, קבע בית המשפט כי העבירות המיוחסות לעורר אינן מותירות ספק באשר למסוכנותו. לפי קביעתו, על העורר היה לדעת שהנשק שקיבל הושג בדרך לא חוקית, ועל כל פנים הוא נטל חלק פעיל בסחר בנשק ובהעברתו מיד ליד. עוד עמד בית המשפט על שני תסקירים שהוגשו בעניינו של העורר מטעם שירות המבחן, אשר קבעו כי חלופת מעצר בבית ההורים תפחית את מסוכנותו, הגם שזו גבוהה, בין היתר נוכח הפער שבין האופן שבו תופש העורר את עצמו ואת מעשיו לבין חומרת העבירות שביצע. בסופו של יום, חרף המלצת שירות המבחן, מצא בית המשפט כי טיב העבירות והמסוכנות הנובעת מהן מחייבים את מעצר העורר עד תום הליכים, וכך הורה.

על החלטה זו הוגש ערר זה שבפניי.

3.

העורר טוען כי בית המשפט קמא הפריז בתיאור חלקו במעשים, שלא חרג מתיווך בין מוכר הנשק לבין רוכשו, ונפל משמעותית מזה של המעורבים האחרים. לדבריו, כפי שהוסכם בין הצדדים, אין בנמצא תשתית ראייתית להוכחת הטענה כי היה בידיו מידע אודות מקור הנשק שהוא שימש מתווך ברכישתו, כמו גם להיותו צד לקשר לגניבת הנשק מן הצבא עוד טוען הוא בהתייחס להאשמתו בעבירה של נשיאת נשק, כי הוא כלל לא החזיק בנשק ולא נשא אותו פיסית בשום שלב, וכי הרובה נשוא האישום נותר לאורך כל האירועים בתוך תיקו של לואיס, ומשם הועבר ישירות לנאשף. עוד גורס העורר כי על בית המשפט היה ליתן משקל רב יותר לתסקיר שירות המבחן שנערך בעניינו ולעובדה שלא קיבל כל תמורה בגין מעשיו, וחותם בהצביעו על כך שאין הוא אלא צעיר נטול עבר פלילי. לפיכך ניתן לקבל את חלופת המעצר שהומלצה בתסקיר שירות המבחן, שדי בה כדי לנטרל את מסוכנותו.

4.

המדינה טוענת מנגד כי העורר שימש חוליה מרכזית באירועים וכי לא ניתן להגדיר את חלקו כשולי, כך, בין היתר, בשים לב לעובדה שהייתה לו הזדמנות לסגת מהמשך הפעילות העבריינית, והוא בחר להוסיף וליטול חלק במעשים המיוחסים לו. לטענתה, כדי שנאשם בעבירות נשק ישוחרר לחלופה צריכות להתקיים נסיבות חריגות המצדיקות זאת, ונסיבות מעין אלה לא נתקיימו במקרה דנן.

5.

דין הערר להידחות. עיון בפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי מיום 6.9.09 מלמד כי, בכפוף להבהרת המדינה כי העורר לא ידע שלואיס והאחר חברו לשדוד את רובה ה 16 M , הסכים ב"כ העורר לקיומן של ראיות לכאורה, ועל עמדתו זו חזר גם לפניי.

6.

העבירה של סחר בנשק הינה עבירת ביטחון וככזו היא מקימה חזקת מסוכנות סטאטוטורית לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(2) וסעיף 35(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים), התשנ"ו-1996, ולא בכדי. כשם שצוין לא פעם, במי שסוחר בנשק טמונה סכנה לשלום הציבור, שהרי אנשים מן הישוב אינם נוהגים לרכוש נשק שמקורו עלום, הואיל ובאפשרותם להשיג אותו בדרכים שאותם התווה המחוקק (ראו בש"פ 4777/09 גרימברג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.6.09)). חומרתן הרבה של עבירות הסחר בנשק ורמת המסוכנות הגבוהה הטמונה בהן לשלום הציבור וביטחונו, מכתיבים כי בהיעדר נסיבות חריגות, יורה בית המשפט על מעצרם של המעורבים בהם, ואפילו אין להם עבר פלילי (ראו למשל בש"פ 6538/08 אזערי-רז נ' מדינת ישראל (לא פורסםמה, 7.8.08); בש"פ 6707/09 קגדי נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 13.9.09); בש"פ 6308/09 רגבי נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 13.8.09)). נסיבות השגתו של הנשק הנסחר בענייננו מלמדות כי ככל שניתן להצביע על נסיבות חריגות במקרה שלפנינו, הרי שהן לחומרה. העורר נטל חלק בשני אירועים נפרדים של סחר בנשק שנגנב מן הצבא. באירועים נטלו חלק מספר מעורבים בכל צד תוך שהצדדים מנצלים את הגישה החופשית של אחד מהם לנשק צה"לי ואת האמון שניתן בו. התיאום, התחכום והנחישות הנלמדת מן הביצוע החוזר של המעשים, מספקים אינדיקציה למסוכנות הנובעת מן העורר. נכון הוא כי התסקיר המליץ על שחרור העורר לחלופת מעצר, ואולם גם המלצה זו של שירות המבחן באה בלא להתעלם מן המסוכנות הקיימת ולאחר התלבטות. כך או כך, הגם שמן הראוי להעניק משקל לחוות דעת הנערכת על-ידי שירות המבחן, שאנשיו, אנשי מקצוע הם, אשר צברו ידע וניסיון בהערכת תפקודם העתידי של נאשמים המובאים בפניהם, שיקול זה אינו אלא שיקול אחד, גם אם משמעותי, בהחלטה אם לשחרר נאשם לחלופת מעצר, וההחלטה הסופית בעניין זה רובצת לפתחו של בית המשפט, לפי שיקול דעתו (ראו למשל בש"פ 9361/09 דואני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.11.09)); בש"פ 9189/09 ימיני נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 20.11.09); בש"פ 3830/09 ידאעי נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 17.5.09)).

בסופו של יום, סבור אף אני, כמו בית המשפט המחוזי, כי נוכח עצמת מעורבותו של העורר בשני מקרים של סחר בנשק המקרה דנן אינו נמנה עם המקרים החריגים המצדיקים סטייה מן הכלל הרגיל המחייב מעצר מעורבים בסחר בנשק עד תום ההליכים. אשר על כן, ראיתי לדחות את הערר.