בש"פ 3830/09 שי ידאעי נ. מדינת ישראל

1.

נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977. לפי עובדות כתב האישום ביום 12.3.09 ערך העורר מסיבה במועדון בקרית עקרון (להלן: המועדון ). בשלב כלשהו הגיע אחד, שניר אברהם (להלן: המתלונן ) למועדון ועמד בחניה המצויה על שטח כורכר הצמוד לו, בסמוך לרכבו. בסביבות השעה 01:30 אחר חצות, או בסמוך לכך, התפתחה קטטה באזור החניה במהלכה הלם העורר באמצעות פטיש בראשו של המתלונן, שהתמוטט ונפל ארצה. העורר נמנע מלהושיט כל עזרה למתלונן, וכשהבחין שניידת משטרה הגיעה, עזב מייד את המקום. כתוצאה מן המכה נגרם למתלונן שבר דחוס בגולגולת, והוא נזקק בדחיפות לניתוח בראשו.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המדינה בקשה למעצר העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. בית המשפט הפנה את העורר לקבלת תסקיר שירות מבחן לעניין מעצרו. שירות המבחן בחן חלופת מעצר בבית הוריו של העורר, ולאחר שהתרשם שאביו מסוגל להיות גורם סמכותי מציב גבולות עבור העורר, המליץ על חלופה זו. חרף כך מצא בית משפט המחוזי מרכז (כב' השופטת ז' בוסתן) להורות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. בהחלטתו ציין בית המשפט כי אף שאין הוא בודק את מהימנות הראיות בשלב זה, לא ניתן להתעלם מכך שהעורר הסתלק ממקום האירוע כשהגיעה אליו המשטרה ומן העובדה שהעורר הכחיש בתחילה כל מעורבות בקטטה ורק בהודעתו השלישית ראה למסור מידע בדבר חלקו באירוע. בית המשפט הוסיף וציין כי טענת ההגנה עצמית שהעלה העורר ונתמכה בעדות חבריו, שבאו מיוזמתם להעיד במשטרה, לא נטענה במסגרת הודעתו של העורר אודות חלקו באירוע, והיא אינה עולה בקנה אחד עם דבריו לפיהם המתלונן הכה אותו תחילה וכי הוא רצה להשיב לו. לאור זאת מצא בית המשפט כי קיימות ראיות לכאורה לאשמתו של העורר בעבירות שיוחסו לו, וכי גרסת ההגנה העצמית שטען הינה גרסה כבושה שאינה נתמכת בעדויות נוספות והיא תיבחן במסגרת ההליך העיקרי.

באשר לאפשרות שחרורו של העורר לחלופת מעצר, ציין בית המשפט כי דברי ההורים לשירות המבחן, לפיהם תפקודו של העורר יציב וכי בידיהם לפקח עליו, אינם מתיישבים עם כתב האישום הנוסף שהוגש נגדו לאחר הגשת כתב האישום נשוא תיק זה, המייחס לעורר עבירות של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, איומים, התנגדות למעצר, החזקת סם לצריכה עצמית, תקיפת שוטר והפרת הוראה חוקית. לדברי בית המשפט, מכתב האישום הנוסף שהוגש נגד העורר עולה כי אבי העורר היה מודע לאירוע שהתרחש בביתו, במהלכו נשמעו צעקות ונשברו כלים, ולאלימות שהפגין העורר כלפי השוטרים שהוזעקו למקום. עוד עולה מכתב האישום כי אבי העורר הוא שאפשר לשוטרים לערוך חיפוש בביתו ובחדרו של העורר, שם, על פי הנטען, נמצאו סמים לצריכה עצמית. עוד ציין בית המשפט כי בעת קרות האירועים נשוא כתב האישום הנוסף, היה העורר משוחרר למעצר בית מלא, ולא יכול להיות ספק שהוריו ידעו אודות מעצר הבית. חרף כך, הפר העורר פעמיים את ההוראה שניתנה לו.

בנסיבות אלה סבר בית המשפט כי קיים חשש להישנות עבירות מצד העורר, ועל רקע חוסר היכולת של הוריו להוות מסגרת מפקחת הולמת, הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. מכאן הערר שבפניי.

3.

במסגרת עררו, טוען העורר, כי טעה בית משפט קמא כשלא זיהה את חוסר הסבירות וחוסר ההיגיון שבגרסת המתלונן, לפיה הגיע למסיבה לבדו, יצא מרכבו ונעמד על ידו ואז קיבל מכה בראש ממקור לא ידוע בלא שפגש בעורר קודם לכן במהלך האירוע. עוד טוען העורר כי שגגה יצאה מלפני בית המשפט גם בכך שלא ראה בגרסתם של עדי התביעה, נדב תעשי וברק אביב, גרסה מיתממת, מתחמקת ולא הגיונית. כן שגה בית המשפט, לדעת העורר, בכך שלא נתן די משקל לגרסתם של 9 עדים שונים שתמכו בגרסתו לפיה המתלונן הוא שתקף אותו ראשון, בעוד הוא עצמו הכה את המתלונן, שהחזיק באלה, מכה אחת תוך כדי המאבק ביניהם. העורר מוסיף וגורס כי שגה בית המשפט בקביעתו כי גרסתו בנוגע להגנה עצמית הינה גרסה כבושה שכן גרסה זו נתמכה בעדויות נוספת שניתנו על ידו ועל ידי העדים מטעם ההגנה.

באשר לחלופת מעצר, טוען העורר כי בית המשפט לא נתן משקל לכך שהוא לא החל בקטטה; התחנן שלא יריבו כדי שלא יקלקלו לו את מסיבת יום ההולדת; וכי הוא עצמו קיבל מכות ונחבל. עוד טוען הוא כי טעה בית המשפט כשלא ראה לאמץ את תסקיר שירות המבחן, אשר המליץ על שחרורו תוך קביעה שחלופת המעצר בבית הוריו הינה הולמת וראויה, וכי הוא מצוי בסיכון להידרדרות. לדבריו, בית המשפט דחה את חלופת המעצר בלא שבחן אותה לעומקה, בלא ששמע את הוריו של העורר, בלא שבדק חלופות נוספות ותוך הסתמכות בלעדית על מסמכים כתובים. עוד טוען העורר כי בית המשפט לא נתן כל משקל לכך שהוא אך בן 19, כי זהו לו מעצרו הראשון, וכי ניתן להוסיף איזוק אלקטרוני לחלופת מעצר. לבסוף טוען העורר, כי טעה בית המשפט בקובעו כי ההורים אינם מסוגלים להוות מסגרת מפקחת הולמת עבורו, על רקע העובדה שבעת מעצר הבית בו שהה בעבר לא הוטלה על הוריו חובת פיקוח; אין בנמצא ראיה שהאב היה מודע לכך שהעורר אמור להיות במעצר בית; והאב אפשר את החיפוש בבית רק לאחר שכל האירוע הסתיים זה מכבר והעורר היה בתחנת המשטרה.

4.

בתגובה לטענות אלה, טוענת המדינה כי תיאור ההתרחשויות בהודעותיו של העורר מעלה כי העורר הכה את המתלונן ללא כל סיבה נראית לעין, תוך שימוש בכלי מסוכן, וכשם שעולה מעדות הרופאה שטיפלה בו, תוך גרימת שבר בגולגולת והעמדתו בסכנת חיים. עוד מצביעה המדינה על כוונת הזדון של העורר, הנלמדת ממעשיו ומדבריו במסגרת הודעתו לפיהם הכה את המתלונן גם לאחר שחדלו להתקוטט ביניהם, ובחלוף "דקה, שתיים", במטרה "להחזיר". לדבריה, מידת הנזק שנגרמה למתלונן הייתה בגדרי צפיותו של העורר, שהכה, לטענתה, את המתלונן באמצעות פטיש, עובדה אותה העורר מכחיש.

כדי לבסס את טענתה בדבר מסוכנותו של העורר ולשלול את אפשרות שחרורו לחלופת מעצר, מצביעה המשיבה על הסתבכותו הקודמת של העורר עם רשויות החוק ועל הסתבכות נוספת בגינה הוגש נגד העורר לאחרונה כתב אישום. כך, עמדה המדינה על הרשעתו של העורר בשנת 2005 על-ידי בית המשפט לנוער, בעבירה של חבלה כשהעבריין מזוין ופציעה, במסגרתה פצע העורר אדם בגילו באמצעות סכין והסב לו נזק. בגין הרשעה זו הטיל בית המשפט לנוער על העורר מבחן למשך שנה וחייבו במתן פיצוי כספי לקורבן. לאחר הרשעתו זו סירב העורר לחתום על טופס ויתור על סודיות, ומשכך לא היה בידי שירות המבחן מידע על הטיפול שעבר בתקופת המבחן. עוד הפנתה המדינה, כאמור, לכתב האישום שהוגש לאחרונה נגד העורר, המייחס לו שורה של מעשים הכוללת פגיעה בשוטרים ואיומים עליהם, והפרה כפולה של הוראות חוקיות שאסרו עליו לצאת את פתח ביתו. לדברי המדינה, הגם שיש קושי מסוים במעצרו של

אדם צעיר שלא שהה במעצר מעודו, המעשים השונים המיוחסים לעורר והיעדר שיתוף הפעולה שלו עם הרשויות, מעידים על דפוס התנהגות שאינו מאפשר לתת בו אמון ועל פרקטיקה קבועה של התנהגות אלימה.

5.

לאחר עיון בחומרי החקירה השונים שצירפה התביעה ובעדויות שנגבו בתיק, ולאחר בחינת התנהגותו של העורר בתיק זה ובאירועים נוספים, לא מצאתי להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי לעצור את העורר עד תום ההליכים. המסכת הראייתית שהובאה בתיק ושכללה עדים מספר המבססים בדבריהם את האישומים המיוחסים לעורר, מציבה תמונה ראייתית ברורה המקימה סיכוי סביר להרשעתו בעבירה שיוחסה לו. גרסתו של העורר, שלבשה ופשטה צורה בין הודעה להודעה, לא הצליחה בשלב גולמי זה, בטרם בחינת שאלות מהימנות וקיום חקירות נגדיות, לכרסם בטענות התביעה ולגרוע מהפוטנציאל הטמון בראיותיה להביא להרשעה (ראו בש"פ 9878/01 מדינת ישראל נ' עמרם (לא פורסם, 31.12.01)). יתרה מכך, נראה כי די בתיאור האירועים על-ידי העורר עצמו ולשיטתו כדי לקיים את הסטנדרט הראייתי הנדרש לצורך מעצר.

6.

איני מקלה בערכה של חוות הדעת שניתנה מטעם שירות המבחן והמליצה על חלופת מעצר בבית הוריו. אכן, עורכי התסקיר מטעם שירות המבחן הם אנשי מקצוע הנהנים ממומחיות בבחינת התנהגותו של הנאשם המובא בפניהם, סביבתו, משפחתו והאינטראקציה ביניהם, ומחזיקים במיומנות בנוגע להערכת תפקודם העתידי. ואולם, ברי כי הגורם בעל שיקול הדעת בשאלת המעצר הינו בית המשפט, והוא אינו מחויב לאמץ את המלצותיו של שירות המבחן, המשמשים אך ככלי עזר סטאטוטורי, גם אם בעל משקל, בבחינת מסוכנותו של נאשם והאפשרות לשחררו לחלופת מעצר (ראו למשל בש"פ 5309/05 צמח נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.6.05); בש"פ 8902/02 נבולסי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 30.10.02) ).

העבירה המיוחסת לעורר, שבוצעה באלימות חמורה ותוך שימוש בנשק קר, היא מן העבירות המקימות חזקת מסוכנות לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996. נכון הוא כי גם בעבירות מעין אלה מחויב בית המשפט לבחון האם קיימת חלופת מעצר שתפיג את המסוכנות הנלמדת ממעשיו, כך בפרט כשמדובר בעורר צעיר שטרם טעם טעמו של מעצר. עם זאת, בחינת החלופה במקרה דנן אינה נושאת בשורות לעורר. לעורר ניתנו בעבר הזדמנויות שונות מטעם הרשויות, במסגרתן הוטל עליו מבחן (בגין הרשעתו בשנת 2005) ונאסר עליו לצאת מביתו לימים ספורים (בהוראת הקצין הממונה במסגרת חקירתו בעבירות בגינן הוגש נגדו כתב אישום בתקופה האחרונה). במקרה הראשון נמנע העורר מלחתום על טופס ויתור על סודיות שיאפשר לשירות המבחן לקבל מידע על הטיפול שעבר. שירות המבחן ראה בכך, כאמור בהחלטתו של בית משפט קמא, "אלמנט המצביע על ילדותיות והיעדר שיקול דעת מספיק". גם אם תאמר כי אין ליתן משקל רב למקרה ראשון זה לבדו, הרי שבמקרה השני הפר העורר את ההוראה החוקית שהוטלה עליו בשתי הזדמנויות שונות, דבר שלא ניתן להקל בו ראש. זאת ועוד. כשם שציין בית המשפט המחוזי, חרף המלצתו סבר שירות המבחן כי העורר מתאפיין בהיעדר בשלות; כי דרך מחשבתו והתנהגותו מתאפיינים בהיעדר בקרה מספקת, בתוקפנות ובקושי בשליטה ובריסון עצמי; וכי קיים סיכון להישנות התנהגות חסרת גבולות ואלימה בעתיד. במצב דברים זה ולאור כל האמור, אני סבורה כי בעת הנוכחית לא יהיה בחלופת המעצר שהוצעה על-ידי שירות המבחן כדי לאיין את המסוכנות המשתקפת ממעשיו של העורר.

הערר נדחה איפוא.