בש"פ 3161/10 מדינת ישראל נ. חיים מהרבנד

לפניי ערר המדינה על החלטות בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 28.2.10 (כב' השופטת מ' י' הכהן) (להלן: ההחלטה הראשונה ) ומיום 25.4.10 (כב' השופט מ' דרורי ) (להלן: ההחלטה השנייה ). בגדר ההחלטה השנייה, התקבל הערר שהגיש המשיב על החלטת בית משפט השלום (כב' הנשיאה ש' דותן ) לעצרו עד תום ההליכים, ובית המשפט הורה על שחרורו לחלופת מעצר בדרך של מעצר בית בביתו, בתוספת תנאים מגבילים שונים.

העובדות וההליכים

1.

נגד המשיב הוגש כתב אישום המחזיק 16 אישומים, ומייחס לו מספר רב של עבירות של ניסיון לקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות; הונאה בכרטיסי חיוב; קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות; והתחזות לפי סעיפים 415, 415 בצירוף 25, ו-441 לחוק העונשין, תשל"ז-1977; וסעיף 17 לחוק כרטיסי חיוב, התשמ"ו-1986. כתב האישום סוקר שורה ארוכה של מקרים שבהם התקשר המשיב – על פי המיוחס לו – לבתי עסק שונים באמצעות טלפון סלולארי, הזדהה כנציג חברת אשראי, וקיבל במרמה מספר כרטיס אשראי ופרטים אישיים של בעל הכרטיס. על-פי הנטען, בסמוך לאחר מכן, התקשר המשיב לבתי עסק שונים, הזדהה כבעל כרטיס האשראי או כקרוב משפחתו, וביצע או ניסה לבצע רכישות של מוצרים שונים באמצעות מספר כרטיס האשראי שקיבל במרמה. בדרך זו, מייחס כתב האישום למשיב, בין היתר, רכישה של מחשבים, מזגנים, מסכי טלוויזיה ומשקאות חריפים בשווי כולל של עשרות אלפי שקלים, וכן ניסיונות לבצע רכישות נוספות.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המדינה בקשה למעצרו של המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. בית משפט השלום (כב' הנשיאה ש' דותן ) נעתר לבקשה והורה ביום 21.2.10 על המעצר כמבוקש. בהחלטתו קבע בית המשפט כי קיימות בידי התביעה ראיות לכאורה להוכחות אשמתו של המשיב בעבירות המיוחסות לו. בין ראיות אלה מנה בית המשפט את העובדה שמרבית העבירות בוצעו תוך שימוש בחלק בטלפון הסלולארי המכונה "ברזל" שעליו מותקנים כרטיסי ה"סים" של הטלפון, וחלק זה, שבאמצעותו בוצעה העבירה, נתפס בביתו של המשיב. עוד ביסס בית המשפט את החלטתו בדבר קיומן של ראיות לכאורה על גרסתו של המשיב, שבה, לפי קביעת בית המשפט, נעשה ניסיון להתחמק ממתן תשובה; על הגרסאות של אשתו של המשיב וגיסו, שסתרו את הגרסה שמסר המשיב; על קיומה של שיטה "די אחידה" שבה ביצע המשיב את העבירות המיוחסות לו; ועל שתי חוות דעת המשוות בין קולו של המשיב בחקירתו לבין הקול שנשמע בשיחות עם נציגי חברת האשראי. בהמשך, קבע בית המשפט כי קיימת עילה למעצרו של המשיב, וכי אין בחלופת המעצר שהוצעה כדי לאיין את המסוכנות הגלומה בו.

3.

המשיב ערר על ההחלטה לעצרו עד תום ההליכים בפני בית המשפט המחוזי, אשר קיבל את הערר והורה להחזיר את התיק לבית משפט השלום כדי שיבחן

אפשרות לקיומה של חלופת מעצר בעניינו. בהחלטתו, קבע בית המשפט המחוזי כי בידי המדינה ראיות לכאורה רק בנוגע לארבעה מבין האישומים המיוחסים לו. לפי קביעת בית המשפט, לא ניתן לקשור במישרין בין השיחות שבוצעו במסגרת העבירות המיוחסות לבין ה"ברזל" שנתפס בביתו של המשיב, מה גם ש"הברזל" שנמצא בבית אינו משמש את המשיב באופן בלעדי. עוד מצא בית המשפט כי אף אחד מכרטיסי ה"סים" שבאמצעותם בוצעו העבירות לא נתפס ברשות המשיב, כי "שיטת הביצוע האחידה" שיוחסה למשיב, לא נתמכה בחומר הראיות וכי חוות הדעת המשוות בין קולו של המשיב בחקירותיו לבין קולו בשיחות עם נציגי חברות האשראי, קושרות את המשיב רק לאישומים 6 ו- 14. מאידך גיסא, דחה בית המשפט המחוזי את טענת המשיב בנוגע למהימנות זיהוי קולו על-ידי מומחי התביעה וקבע כי בסירובו של המשיב למסור דגימת קול יש משום חיזוק לראיות התביעה. עוד דחה בית המשפט את טענת המשיב שלפיה אין לקשור את הקבלה נושא האישום השני ואת עדותו המפלילה של נהג המונית בני כרמי (להלן: כרמי ) – גיסו של המשיב – נושא האישום החמישי, וקבע כי אין בגרסת המשיב ואשתו כדי לכרסם בגרסתו של כרמי. נוכח ממצאיו בשאלת הראיות לכאורה, ונוכח כך שאופיין ומהותן של העבירות המיוחסות למשיב אינן מקימות באופן אוטומטי חזקת מסוכנות – כך לפי קביעת בית המשפט, קבע, כאמור, בית המשפט כי על בית משפט השלום לבחון אפשרות לשחרור המשיב לחלופת מעצר.

4.

במצוות בית משפט המחוזי, שב בית משפט השלום ובחן אפשרות לשחרר את המשיב לחלופת מעצר. לשם כך הוגש לבית משפט השלום תסקיר מטעם שירות המבחן, שבחן את התנהגות המשיב ואת החלופות המוצעות וראה שלא להמליץ על שחרורו לחלופת מעצר. נוכח התסקיר, כמו גם העבירות המיוחסות למשיב ועברו הפלילי, הורה בית משפט השלום על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים.

5.

המשיב שב וערר על ההחלטה לפני בית המשפט המחוזי, שקיבל, כאמור, את הערר. בהחלטתו קבע בית המשפט המחוזי כי העבירה שעל הפרק אינה כזו המוגדרת כמסוכנת מעצם טיבה, וכי נוכח חולשת הראיות והאפשרות להפיג את מסוכנותו של המשיב בדרך של חלופת מעצר, יש להורות על שחרורו למעצר בית מלא בביתו, בתנאים הבאים: בעת מעצר הבית יהיה בדירה, יחד עם המשיב, אחד מבין הערבים; לדירה לא ייכנס אף אחד זולת הערבים ומספר בני משפחה ספציפיים; יותקן איזוק אלקטרוני; בהסכמת המשיב ואשתו רשאית משטרת ישראל להתקין האזנה על השיחות בטלפון הבזק בבית המשיב; הימצאות טלפון סלולארי בדירה תיחשב להפרת תנאי מעצר הבית; המשטרה רשאית להיכנס לדירה בעל עת כדי לוודא קיומם של התנאים; כל אחד מן הערבים יחתום על ערבות בסך 50,000 ₪ ויפקיד סך של 10,000 ₪; כן יוצא צו עיכוב יציאה מן הארץ נגד המשיב.

להחלטה זו מופנה ערר המדינה שלפניי.

טענות הצדדים

6.

במסגרת הערר, טוענת המדינה כי נגד המשיב קיימות ראיות לכאורה בכל אחת מן העבירות שיוחסו לו. כך, טוענת היא כי כרטיסי הסים שבהם נעשה שימוש לצורך ביצוע העבירות בכמעט כל אחד מן האישומים שיוחסו למשיב, הונחו במועד סמוך לביצוע העבירות על "הברזל" שנתפס בביתו. המדינה מוסיפה וטוענת כי יש לדחות את טענת המשיב כי הברזל שנתפס בביתו הוא בבעלות חמיו, וכי בביתו מתגוררים אנשים נוספים אשר אפשר ששעשו שימוש בברזל. לטענתה, חמיו של המשיב אינו מתגורר בדירה; גיסו של המשיב אמנם נהג ללון בבית אך העיד שלא עשה כן בחודשים האחרונים וכי אין לו חפצים במקום; ובאשר לאשתו של המשיב – הרי שבעלי העסקים שאליהם התקשר מבצע העבירה דיווחו על שיחות שהתקבלו מגבר ולא מאישה. לצד זה, על מכשיר הטלפון הסלולארי נמצאו תמונות רקע מסך מנישואי המשיב ואשתו. ראיות נוספות שעליהן מצביעה המדינה הן קבלות המלמדות על הרכישה המתוארת באישום השני; חוות דעת שזיהו את קולו של המשיב; עדותו של כרמי המפלילה את המשיב; והשימוש החוזר שעשה המשיב בשם הכיסוי "דניאל" או "דניאל לוין".

המבקשת צירפה לבקשתה מסמך המספק, לטענתה, הסבר פרטני בנוגע לראיות הנוגעות לכל אחד מן האישומים המיוחסים למשיב.

7.

לצד קיומן של ראיות לכאורה, טוענת המדינה לקיומה של עילת מעצר, נוכח עמדתה כי מדובר במעשי מרמה שיטתיים שבוצעו בהיקף נרחב, ונוכח עברו הפלילי המכביד של המשיב, המעידים על מסוכנתו. לטענת המדינה, לא ניתן לשחרר את המשיב לחלופת מעצר, זאת – בין היתר – נוכח ההמלצה השלילית שבתסקיר שירות המבחן, ונוכח טענתה כי החלופה המוצעת אינה מאיינת את מסוכנותו.

8.

המשיב טוען מצדו כי ערר המדינה, המתייחס, בין היתר, לשאלת קיומן של ראיות לכאורה בכל האישומים המיוחסים לו, מופנה למעשה להחלטה הראשונה, אשר בה הוכרעה השאלה הראייתית, ולא להחלטה השנייה, אשר בחנה אך את שאלת קיומה של חלופת מעצר בעניינו. לפיכך, גורס המשיב, ככל שהערר מתייחס לשאלה הראייתית הרי שהוא לא הוגש במועד הקבוע בסעיף 53(ג) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ), ומשלא הוגשה כל בקשה להארכת מועד, אין מקום כי בית משפט זה ידון בו. לגופו של עניין, טוען המשיב כי לא קיימות ראיות לכאורה הקושרות אותו לאישומים המיוחסים לו. לדבריו, הבית שבו נמצא "הברזל" הוא בבעלות חמיו שכלל לא נחקר, שוכרת הבית הינה אשתו, ולא קיימת כל ראיה הקושרת אותו אל הברזל. בהתייחס לחוות הדעת המזהה את קולו כמי שביצע את שיחות הטלפון עם בעלי העסק השונים, טוען המשיב כי אחוזי הזיהוי אינם מספיקים לצורך הרשעתו בדין ומשכך לא ניתן להסתמך עליהם. בהתייחס לחשבונית שנמצאה בבית, טוען המשיב כי דבר לא קושר אותו אליה. לצד זה טוען המשיב כי עדותו של כרמי נסתרת על-ידי עדותו שלו, עדות אשתו ועדות בעל החנות שממנו נרכש מכשיר הטלוויזיה, ומשכך גם עליה לא ניתן לסמוך את המעצר.

9.

בהתייחס לחלופת מעצר, טוען המשיב כי מדובר בחלופה מוקפדת ביותר שיש בה כדי לאיין את המסוכנות המיוחסת לו, וכי יש לדחות את הטענה כי יוכל לבצע את העבירה כשהוא נתון במעצר בית.

דיון והכרעה

(א) האם רשאית היתה המדינה להגיש את הערר במועד שבו הוגש

10.

ביום 17.1.10 התפרסם חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 60), התש"ע-2010, שבמסגרתו תוקן סעיף 53 לחוק המעצרים, והוסף לו סעיף קטן ג' שקבע לראשונה מגבלת ימים להגשת ערר. בנוסחו הנוכחי, קובע הסעיף בזו הלשון:

53.ערר על החלטת בית המשפט

(א) "עצור, משוחרר בערובה ותובע רשאים לערור על החלטת בית משפט בעניין הנוגע למעצר, לשחרור, להפרת תנאי ערובה או להחלטה בבקשה לעיון חוזר, וכן רשאי ערב לערור בעניין ערבותו, בפני בית משפט שלערעור, שידון בערר בשופט יחיד; על החלטת בית המשפט המחוזי בערר, רשאים הם לערור בפני בית המשפט העליון, שידון בערר בשופט יחיד.

(ב) השופט הדן בערר, רשאי להיזקק לחומר ראיות חדש, שנתווסף מאז הדיון בבית המשפט קמא.

(ג) ערר כאמור בסעיף קטן (א) יוגש בתוך 30 ימים מי ום שניתנה החלטת בית המשפט, ואולם בית המשפט רשאי להאריך את המועד האמור מטעמים שיירשמו".

בבסיס התיקון עמד האינטרס הציבורי בסופיות הדיון ובוודאות משפטית; הרצון להביא לייעול הדיון בעררים והשאיפה להגן על הסדר הטוב בעבודת בתי המשפט ועל השוויון בין בעלי הדין (ראו בש"פ 2000/10 מזרחי נ' מדינת ישראל , סעיף 2 שניתן על-ידי כב' הרשמת בבית משפט זה, השופטת ד' כהן-לקח (לא פורסם, 25.3.10)). כפי שעולה מן הסעיף, למגבלת הימים נקבע סייג המאפשר לבית המשפט להאריך את המועד "מטעמים שיירשמו". על טיבם של טעמים אלה עמדה הרשמת כהן-לקח בעניין מזרחי

וקבע כי נדרש "טעם ממשי המניח את הדעת" וכי במסגרת הבקשה יבחן בית המשפט, בין היתר, האם הבקשה להארכת מועד הוגשה במסגרת המועד הקבוע בדין להגשת ההליך; את משך האיחור בהגשת הערר וטעמו; ואת סיכויי הערר להתקבל ( שם , סעיפים 5-4).

11.

בענייננו, טוען, כאמור, המשיב כי ערר המדינה הכולל טענות בנוגע לקיומן של ראיות לכאורה, מופנה להחלטה הראשונה, ומשכך – באין בקשה להארכת מועד – אין מקום כי הערר יידון על-ידי בית משפט זה. דעתי שונה. אמנם, שאלת קיומן של ראיות לכאורה נידונה על-ידי בית המשפט המחוזי בהחלטה הראשונה, שמן המועד שבו ניתנה עברו מעל ל-30 ימים. משכך, אילו היתה החלטה זו היחידה שעליה ביקשה המדינה לערור, היה עליה להגיש בקשה להארכת מועד שהיתה נידונה על-ידי בית המשפט, לפי סעיף 53(ג) לחוק המעצרים, בהתאם לאמות המידה שצוינו. אלא, שההחלטה הראשונה של בית המשפט המחוזי היתה החלטה חלקית, שנגעה אך לשאלת קיומן של ראיות לכאורה ולקיומה של עילת מעצר, בעוד אפשרות שחרורו של המשיב לחלופת מעצר הותרה להכרעתו של בית משפט השלום. בית משפט השלום – לאחר שבחן את הסוגיה – ראה שלא לשחרר את המשיב לחלופה שהוצעה. אילו נמנע המשיב באותו שלב מלהגיש ערר לבית המשפט המחוזי והחלטתו של בית השלום להותיר את המשיב במעצר היתה נותרת בעינה, אפשר שמנקודת מבטה של המדינה, היה מתייתר הצורך בהגשת הערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בשאלת הראיות. החלטה הבוחנת אפשרות למעצרו של נאשם מורכבת משלושה חלקים: קיומן של ראיות לכאורה, קיומה של עילת מעצר, וקיומה של חלופת מעצר. אף אם בנסיבות מסוימות עשויה המדינה משיקוליה להגיש ערר על החלטה חלקית בשאלת הראיות, גם אם זו אינה גוררת אחריה את שחרור הנאשם ממעצר – וברי כי אין בדין דבר אשר ימנע זאת ממנה – הרי שבמרבית המקרים, אך סביר הוא כי המדינה תבקש להמתין להחלטה סופית הנושאת בצידה תוצאות אופרטיביות בכל הנוגע לשאלת המעצר. החלטה סופית זו, אף אם פוצלה היא למספר החלטות משנה מטעמים דיוניים, היא ההחלטה נושא הערר. בהיותה מורכבת ממספר נדבכים, נטמעים אלה בתוכה והופכים לחלק אינטגראלי ממנה. לפיכך, אינני סבור כי יש לחייב את המדינה – כמו גם, בנסיבות שונות, את הנאשם – להגיש בקשה להארכת מועד אם מבקשת היא לערור על ההחלטה הסופית, ולכלול בגדרו של ערר זה גם ערר על ההחלטות שניתנו בהחלטות המשנה החלקיות. זאת, גם אם מאז שנתקבלו חלף פרק זמן העולה על 30 ימים. הערר המוגש על-ידי בעל הדין – מכוון הוא להחלטה הסופית, הטומנת בחובה כאמור את ההחלטות החלקיות – ו-30 הימים המוקצים לצורך הגשתו מתחילים להימנות מיום מתן החלטה זו.

12.

תוצאה זו מקיימת, לטעמי, את הרציונאלים העומדים ביסוד תיקון מס' 60 לחוק המעצרים באופן מיטבי. אכן, חיוב בעל דין בהגשת בקשה להארכת מועד כל אימת שהוא מבקש לערור על החלטה שפוצלה למספר החלטות משנה כבמקרה שלפנינו, עשויה להביאו לבכר הגשת ערר מיד עם מתן ההחלטה החלקית בשאלה הראייתית – זאת על מנת להבטיח את זכות הערר שלו בשאלה זו. מצב דברים זה עלול להביא לאוויר העולם עררים שאפשר שהגשתם תתייתר בסופו של יום נוכח ההחלטה הסופית בשאלת המעצר. הדבר יגרום לסרבול ההליך באופן הנוגד את מגמות היעילות שתיקון מס' 60 נועד לשרת (ראו עניין מזרחי , סעיף 3). במקרה אחר שבו ימתין בעל הדין להחלטה הסופית בטרם יערור, הרי שלפי אותה שיטה, חיובו בהגשת בקשה להארכת מועד (שהייתה מועברת לתגובתו של בעל הדין שכנגד) יביא לדחיית הדיון במספר ימים, כל זאת – פעמים רבות – כשהנאשם נתון במעצר, בטרם הורשע. מצב זה ייגרם הן כשהערר מוגש על-ידי הנאשם, הן כשהוא מוגש על-ידי המדינה. בכך יהיה כדי לסכל את תכליתו של ההסדר הכולל הקבוע בתיקון מספר 60, אשר ביקש לצמצם ככל הניתן את הפגיעה בזכותו של הנאשם לחירות (עניין מזרחי , סעיף 3).

13.

הנה כי כן, הגשת ערר הכולל התייחסות גם להחלטה חלקית שניתנה למעלה מ-30 ימים קודם להגשתו, אינה מחייבת את בעל הדין העורר להגיש בקשה להארכת מועד, כל עוד יגיש את הוא את עררו בתוך 30 הימים המוקצים לו לצורך הגשת ערר על ההחלטה הסופית. משכך, יש לדחות את טענת המשיב כי המדינה לא היתה רשאית לערור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בלא שהקדימה והגישה בקשה להארכת מועד.

(ב) הערר גופו – קיומן של ראיות לכאורה

14.

לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים, ובחנתי את חומר הראיות לכאורה וכן את ההחלטות השונות שניתנו על-ידי הערכאות הקודמות, מסקנתי היא כי דין הערר להתקבל. עיקר הערר מופנה לשאלת קיומן של ראיות לכאורה לאשמתו של העורר בעבירות שיוחסו לו. הכלל הוא כי בשלב שבו נבחנת אפשרות מעצרו של נאשם עד תום ההליכים, אין בית המשפט נדרש לבסס את הכרעתו בהתאם לרף הראייתי שיידרש במשפט עצמו, קרי הוכחה מעבר לספק סביר. תחת זאת, די בשלב זה כי יוצגו על-ידי התביעה ראיות שיש בהן פוטנציאל סביר להביא להרשעת הנאשם בתום ההליך המשפטי, לאחר שהראיות ה"אילמות" יעברו את כור ההיתוך של ההליך המשפטי, ובכלל זה חקירות נגדיות וטיעונים מפורטים לגופו של עניין, ו"יספרו" את האמת המשפטית (ראו למשל בש"פ 6503/09

אבו קמיר נ' מדינת ישראל , סעיף 5 (לא פורסם, 30.8.09); בש"פ 2934/10 קוראען נ' מדינת ישראל, סעיף 7 (לא פורסם, 26.4.10)). בחינת מצבור הראיות בתיק זה מצביעה כי קיימות ראיות לכאורה לאישומים המיוחסים למשיב. אעמוד עתה על כמה מן הראיות המרכזיות שהוצגו על-ידי התביעה.

"הברזל"

15.

אין חולק כי בית משפט השלום נתפס לכלל טעות בקובעו כי מרבית העבירות שיוחסו למשיב בוצעו דרך ה"ברזל" שנתפס בביתו. ואולם, אין חולק גם על כך שכרטיסי סים שבהם נעשה שימוש לשם ביצוע 13 מבין העבירות הוכנסו בסמוך לכך למכשיר שנתפס בבית המשיב. הדבר נלמד באמצעות מספר "הברזל" המשויך לגוף המכשיר הסלולארי ומאפשר ללמוד על כרטיסי הסים שהוטענו עליו. האפשרות כי זהות כרטיסי הסים וסמיכות הזמנים הינה מקרית נראית בלתי סבירה על פניה. ואולם בכך לא די. כדי שניתן יהיה להסיק מן האמור מסקנות ראייתיות לחובת המשיב, על התביעה להוכיח קשר לכאורי בין מציאת ה"ברזל" בביתו של המשיב, לבין המשיב עצמו, זאת נוכח טענת המשיב כי אפשר שחמיו – שהדירה בבעלותו – הוא שעשה שימוש בכרטיסי הסים, וכמוהו אפשר שגיסו או אשתו הם שהשתמשו בו. ואולם, גיסו של המשיב, מתן דוגה, טען במשטרה כי הגם שהוא לעיתים רחוקות לן בבית אחותו, הוא לא עשה כן "איזה חודשיים שלושה" (עמ' 1, שורות 16-15). יצוין כי כל העבירות המיוחסות למשיב נעברו בפרק הזמן האמור. עוד טען הגיס כי אין לו חפצים בבית המשיב (עמ' 2 שורה 22-21), הגם שציין כי הטלפון הסלולארי שנמצא בבית הוא שלו, והוא משמש את "מי שמתקלקל לו טלפון בית" (עמ' 2, שורות 36-35). לדבריו, הוא עשה שימוש במכשיר חמישה חודשים קודם לכן, כשמכשירו התקלקל, ולאחר מכן המכשיר "שכב, באוטו, בחדר, אין לי מושג" (עמ' 2, שורה 45). באשר לאביה של אשת המשיב, הוא בעל הבית, הרי שמעדות האישה עולה כי הוא אינו גר עם בני הזוג (עמ' 3 לעדותה במשטרה, שורות 34-33). בצד האמור, יוזכר שעל צג מכשיר הטלפון הסלולארי שנמצא מוצגת תמונתם של המשיב ואשתו, דבר המחזק אף הוא את הקשר בין המשיב לבין ה"ברזל" ומחליש את טענתו כי אפשר שאחרים עשו שימוש בטלפון הסלולארי לצורך ביצוע העבירות. באשר לאפשרות שעליה הצביע המשיב כי אשתו היא שקיימה שיחות באמצעות המכשיר שנמצא בבית, הרי שזו נשללת נוכח עדויות של עובדים בבתי עסק שונים שמהם "נשאבו" מספריהם של כרטיסי האשראי, ושל עובדים בבתי עסק שמהם נרכשו מוצרים תוך שימוש בכרטיסי האשראי האמורים, כי הדובר בשיחות נושא כתב האישום היה גבר (ראו למשל עדותה של אורית יהל העובדת במסעדת "אחלה" בעיר אילת, עמ' 1, שורות 4-3; עדותו של דניאל נגר העובד בבית העסק "דואיט פרמיום" בראשל"צ, עמ' 1, שורות 16-15; עדותו של רועי יזדי, שהינו בעל פיצריה בתל אביב, עמ' 1, שורות 11-9; עדותו של אופיר יריב העובד בחנות "צ'יפר מחשבים" בירושלים, עמ' 1, שורות 6-2; ועדותו של אברהם דניאל, עובד בחנות המזגנים "סלרו", עמ' 1 שורות 4-2). הקשר שבין ה"ברזלים" וכרטיסי הסים, והראיות המצביעות על כך שלא היה אדם אחר בבית המשיב אשר עשה שימוש במכשיר הטלפון הסלולארי, מספקים ראיות נסיבתיות לכאוריות לאחריותו של המשיב לביצוע העבירות המיוחסות לו.

הזיהוי הקולי

16.

במסגרת החקירה נערכו על-ידי מומחים שתי חוות דעת שבמסגרתן בוצעה השוואה בין קולו של המשיב בחקירתו המוקלטת לבין קולו של מבצע השיחות עם נציגי חברות האשראי, נושא כתב האישום, אשר הוקלטו על-ידי חברות אלה. שיחות אלה מתייחסות – לפי טענת המבקשת – לשלושה מן האישומים, הם אישומים 3, 6 ו-14. חוות הדעת הראשונה השוותה בין הקולות בהסתברות של 65%, זאת נוכח מספר המילים הקטן שאמר הדובר בשיחות המוקלטות ורעשי הרקע שהתלוו להן. חוות הדעת השנייה השוותה בין הקולות בהסתברות של 90% לאחר שנקבע כי "אם ההקלטות אינם נערכים בתנאים שווים לא תהיה אף פעם התאמה מוחלטת, כלומר 100% התאמה" (ראו חוות דעת מומחה מס' 205, עמ' 5). בשתי חוות הדעת נקבע כי "אכן זהו אותו אדם ללא ספק קל שבקלים", הגם שהוצע כי ייערך למשיב מבחן קול על-פי מילים שיידרשו ממנו. המשיב סירב לעריכתו של מבחן הקול האמור. בכך ראה בית המשפט המחוזי חיזוק לראיות נגד המשיב. בצד האמור, ראה בית המשפט המחוזי להעניק משקל מלא לזיהוי הקולי שנערך על-ידי המומחים. לדברי המשיב, משקלו של הזיהוי הוא כ"משקל נוצה" באשר הוא מזהה את קולו, לכל היותר, אך בגובה של 90%, ועל יסוד הסתברות זו לא ניתן לקבוע את אחריותו למעשים שיוחסו לו. השאלה אם ניתן יהיה להרשיע את המשיב על יסוד הזיהוי האמור, אין מקומה להתברר במסגרת הליך זה של ערר על שחרורו ממעצר, והיא תיבחן במסגרת הדיון באחריות בתיק העיקרי. כל שנבחן בשלב זה הוא, כאמור, הפוטנציאל הגלום בראיות שבידי התביעה להביא להרשעתו של הנאשם בתום ההליך המשפטי נגדו. התרשמותי הינה כי הראיות שלפנינו עומדות ברף זה, כך במיוחד כשהן באות לצד הראיות הנוספות הקושרות את המשיב למעשים שיוחסו לו.

עדותו של כרמי

17.

לטענת המשיב המתייחסת לאישום מס' 5 בכתב האישום, כרמי פנה אליו מיוזמתו והציע למכור לו מסכי טלוויזיה. לדבריו, הוא רכש את המסכים מכרמי תמורת סכום של 6,500 ₪. כרמי שנחשד אף הוא בביצוע עבירות של הונאה בכרטיסי חיוב וקבלת דבר במרמה, נחקר על כך במשטרה וסיפק גרסה סותרת שיש בה כדי להפליל את המשיב. לדבריו, המשיב התקשר אליו והציע לו כי יעשה עבורו משלוח מאבו גוש, והוא נענה להצעה, נסע לאבו-גוש, והעביר למשיב שלושה ארגזים שהוא לא ידע מה תוכנם בתמורה לסכום של 350 ₪. כשהוצגה לכרמי גרסתו של המשיב, הוא ענה: "נראה לך? מה אני אגיד לך זה הדבר הכי שקרי בעולם. פעם ראשונה שאני שומע דבר כזה, אני לא חושב שאני התקשרתי אליו בחיים, אין לי את המספר הטלפון הזה. הוא נכנס אלי הביתה אחרי שהוא התחתן ואשתי אמרה לי בוא נקרב אותו הוא התחתן" (עמ' 3 לחקירתו במשטרה, שורות 64-60). בית המשפט המחוזי מצא אף הוא כי יש בעדותו של כרמי כדי לקשור את המשיב לעבירות המיוחסות לו, וקבע כי "הגרסה הנוגדת של המשיב ואשתו לגבי עדות כרמי, אין בה כדי לכרסם בגרסתו של האחרון באופן שיש בו כדי לאיין את משקלה" (סעיף ז' להחלטה). בדיון שלפניי טען, כאמור, המשיב כי גרסתו של כרמי עומדת בסתירה לגרסתו, לגרסת אשתו וכן לגרסתו של בעל עסק מסכי הטלוויזיה באבו גוש, וכי בבחינת אמיתות גרסתו של כרמי, יש לתת את הדעת לכך שהוא עצמו נחשד בביצוע העבירה.

אכן, בחינת עדותו של כרמי לצד עדותו של בעל חנות החשמל באבו גוש שממנה נרכשו המסכים, נדאל גית, מעלה מספר סתירות בין העדויות. כך, בניגוד לדבריו של כרמי, שטען כי מעולם לא הובא לאוזניו השם "דניאל רוזן" וכי לא ידע על אודות תכולת הארגזים שנשא עימו ברכבו עבור המשיב (עמ' 3 לחקירתו, שורות 55-53; עמ' 2, שורות 45-44), אמר המוכר כי כרמי בא לחנותו ואמר לו כי הוא "בא לקחת את הטלוויזיות של דניאל רוזן" (עמ' 2, שורות 28-27). עם זאת, על מנת לכרסם כרסום של ממש בפוטנציאל הראייתי הגלום בראיות בשלב הלכאורי, אין די בהצבעה על סתירות בדברי העדים, וצריך שהגורם המכרסם יציג את הראייה המפלילה כמשוללת יסוד (ראו יעקב קדמי

על סדר הדין הפלילי 282 (2008) והאסמכתאות שם). אינני סבור כי הסתירות שעליהן מצביע העורר הן מהסוג האמור, ועל כל פנים, שאלת מהימנותו של כרמי, אין מקומה להתברר בשלב זה של הדיון במעצר, והיא תיבחן בגדריו של המשפט עצמו (ראו בש"פ 7175/09 אלגבור נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.9.09); בש"פ 975/08

קבתי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.2.2008); בש"פ 3673/08 גילקרוב נ'

מדינת ישראל (לא פורסם, 25.5.08); בש"פ 3818/08 עבד אל ראזק נ' מדינת

ישראל (לא פורסם, 13.7.2008); בש"פ 10410/08 אבו עראר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.12.08) בש"פ 2565/98 מסיקה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.6.98)). בשלב הנוכחי, סבור אני כי ניתן לראות בעדותו של כרמי משום ראיה לכאורה למעשים המיוחסים למשיב באישום החמישי בכתב האישום.

החשבוניות

18.

חשבוניות בגין רכישת מחשבים מחנות "לנדאו מחשבים" נמצאו בבית המשיב. גם במקרה זה טוען המשיב כי אין ראיה הקושרת אותו לחשבוניות. ואולם, בדומה לטענות בעניין ה"ברזל", גם במקרה זה מצביעות הראיות כי היה זה המשיב, ולא גיסו או אשתו, אשר ביצע את הרכישה. זו גם היתה מסקנתו של בית המשפט המחוזי. ראיה זו מצביעה על אחריותו של המשיב למעשים המיוחסים לו באישום השני.

מסקנה בשאלת הראיות

19.

המסכת הראייתית שהציגה התביעה מגבשת בעיניי תשתית ראייתית לכאורית הקושרת את המשיב למצער ל-13 מבין העבירות שיוחסו לו. כל ראייה מוסיפה חלק ב"פאזל", ובהצטרפן יחד באופן מצטבר הן מחזקות זו את זו, והן בעלות פוטנציאל להרכיב תמונה ראייתית ברורה שעשויה לבסס את אחריותו של המשיב בפלילים בתום המשפט.

(ג) עילת מעצר

20.

בהחלטה השנייה של בית המשפט המחוזי שבה הוחלט על שחרור המשיב לחלופת מעצר, ציין בית המשפט כי "יש ספק משפטי לא קטן האם בכלל יש עילה למעצר כאשר מדובר בעבירות כלכליות של תרמית, אך לעניין זה מוכן אני להניח כי התשתית הנורמטיבית היא שיש אפשרות לעצור גם בעבירות כאלה (...)" (סעיף 8 להחלטה). בסופו של יום, אם-כן, קבע בית המשפט כי קיימת עילת מעצר בעניינו של המשיב. ואולם נוכח דבריו של בית המשפט, ולשם הבהרת התמונה, אציין כי בית משפט זה כבר קבע כי "עבירות רכוש המבוצעות באורח שיטתי או בהיקף ניכר, או תוך התארגנות של מספר עבריינים, או תוך שימוש באמצעים מיוחדים ומתוחכמים, עלולות לפי מהותן ונסיבות ביצוען לסכן את ביטחון האדם ואת ביטחון הציבור" (ראו בש"פ 5341/98 פרנקל נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(4) 268 (1998); בש"פ 581/03 גדה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.1.03); בש"פ 6440/09 אבו רידה נ' מדינת ישראל , סעיף 7 (לא פורסם, 18.8.09)). העבירות נושא כתב האישום נגד העורר פורסות מערכת מתוחכמת ושיטתית של הונאה. טיב העבירות ושיטת ביצוען, כמו גם עברו המכביד של המשיב הכולל ביצוע של אותן עבירות עצמן, שבגינן ריצה עונש מאסר ממושך שממנו שוחרר אך לאחרונה, מצביעים על כך שלמשיב קיימת נטייה לביצוע עבירות המסכנות את רכושו של הציבור וביטחונו, באופן המגבש עילת מעצר נגדו, לפי סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים.

(ד) חלופת מעצר

21.

כאמור, בהחלטה הראשונה, הורה בית המשפט המחוזי – בין היתר – לאחר שמצא כי נגד המשיב קיימות ראיות לכאורה רק בנוגע לארבעה מן האישומים שיוחסו לו, כי בית משפט השלום יבחן אפשרות לשחרורו של המשיב לחלופת מעצר. בהוראת בית משפט השלום, הוגש לבית המשפט תסקיר על אודות המשיב מטעם שירות המבחן. שירות המבחן העריך כי קיים סיכון ל"התנהלות בעייתית ועבריינית" אצל המשיב. עוד התרשם השירות כי המשיב פועל בדפוסי עבריינות ומרמה מגובשים, וכי לאורך השנים הוא התקשה לעמוד בגבולות חיצוניים ולא גילה מוטיבציה ממשית להשתלב בהליך שיקומי. שירות המבחן נפגש עם שתיים מבין 6 המפקחות שהוצעו – אשתו של המשיב ובת דודתה – ומצא כי השתיים נעדרות יכולת להתייחס לסיכון במצבו של המשיב, וכי לא יהיה ביכולתן לשמש כמסגרת מפקחת ומציבת גבולות עבורו. על רקע זה, כמו גם על רקע עברו הפלילי של המשיב וטיב העבירות שיוחסו לו, הורה בית המשפט על מעצרו של המשיב. כאמור, בית המשפט המחוזי קיבל את הערר שהגיש המשיב על ההחלטה, וקבע כי יש לשחרר את המשיב למעצר בית בבית בו הוא גר עם אשתו, בכפוף לתנאים. עמדתי שונה.

22.

הגם שכפי שנקבע פעמים רבות, בית משפט זה אינו מחויב באימוץ מסקנתו של שירות המבחן בתסקיר מטעמו, המהווה אך כלי עזר סטאטוטורי לגיבוש ההחלטה בשאלת אפשרות שחרורו של נאשם לחלופת מעצר (ראו למשל בש"פ 3830/09 ידאעי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.5.09)), הרי שנדרשים טעמים נכבדים על מנת לסטות מהמלצות שליליות הקבועות בתסקיר (ראו 9537/09 גדבאן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.12.09)). אכן, משנקבעה מסוכנותו של נאשם, הרי שעל מנת לשחררו לחלופת מעצר יש להבטיח כי ניתן לאיין את המסוכנות באמצעות החלופה המוצעת. משעורכי התסקיר, שהינם אנשי מקצוע הנהנים ממומחיות בבחינת התנהגותו של הנאשם המובא בפניהם, סביבתו, משפחתו והאינטראקציה ביניהם, ומחזיקים במיומנות בנוגע להערכת תפקודם העתידי, אינם סבורים כי יהיה בחלופת המעצר כדי לספק מענה למסוכנותו של נאשם, יש ליתן לעמדה זו משקל של ממש. במקרה דנן, סבור אני כי בית המשפט המחוזי לא נתן משקל מספיק לעמדת שירות המבחן לעניין התאמתו של המשיב לחלופת מעצר.

בצד האמור יש להזכיר כי היסוד המרכזי שנבחן לעניין שחרור לחלופת מעצר הינו מידת האמון שאפשר לתת בנאשם, כי אכן ימלא אחר התנאים שהוטלו עליו (ראו בש"פ 9595/09 קורס נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.12.09)). עברו הפלילי של המשיב, שלחובתו 18 הרשעות קודמות בגין עבירות של מרמה, הונאה, זיוף, איומים, תקיפה ובריחה ממשמורת חוקית, שבגינן ריצה עונש של כ-13 שנות מאסר, שממנו השתחרר אך לא מכבר; עונש המאסר על תנאי בן 12 החודשים שתלוי ועומד נגדו בגין הרשעתו בת"פ (כפר-סבא) 2096/06; וכן אופיין השיטתי של העבירות המיוחסות לו, אינו מאפשר, לטעמי, ליתן במשיב את האמון הנדרש. כל אלה – בנפרד ובמצטבר – מורים כי לא ניתן לשחרר את המשיב לחלופת המעצר המוצעת.

על יסוד כל האמור, סבור אני, איפוא, כי יש לקבל את ערר המדינה ולעצור את המשיב עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.