בש"פ 188/11 מדינת ישראל נ. עימאד דארי

1.

נגד המשיב בבש"פ 188/11 (להלן: המשיב ) הוגש כתב אישום שבו מיוחסות לו עבירות של אינוס (שני מקרים), מעשה מגונה בכוח (ריבוי עבירות) וכליאת שווא. לפי הנטען בכתב האישום, בשעת ערב של יום 10.8.10, הבחין המשיב בנערה בת 17 (להלן: הקטינה ) יושבת בטיילת חוף הים, והצטרף אליה כשבאמתחתו בקבוק משקה אלכוהולי. המשיב אמר לקטינה כי בכוונתו להתאבד, והיא ניסתה להניא אותו מכך. במהלך המפגש ביניהם, הציע המשיב לקטינה לשתות מהמשקה שהביא, והיא נענתה להצעתו. בהמשך, ציינה הקטינה כי היא אינה חשה בטוב. בסמוך לחצות הליל, הציע המשיב לקטינה להצטרף אליו על מנת לרכוש משקאות נוספים, והבטיח לקחת אותה לביתה מייד לאחר מכן. השניים עזבו את הטיילת, כשהם שתויים, והמשיב נהג ברכבו ולקח את הקטינה למלון בקרבת מקום. המשיב ניגש לפקיד הקבלה וניסה להזמין חדר, אך המלון היה בתפוסה מלאה. למרות זאת, הוביל המשיב את הקטינה לאחד מחדרי המלון (להלן: הסוויטה ), ללא קבלת היתר מעובדי המלון. לאחר שהשניים נכנסו לסוויטה, נעל המשיב את הדלת. בהמשך, דחף המשיב את הקטינה על המיטה, למרות התנגדותה הקולנית והפיזית. המשיב הורה לה להיות בשקט וסכר את פיה בכף ידו. בהמשך, הסיר המשיב את בגדיה של הקטינה, בניגוד לרצונה, ופשט את בגדיו הוא. כל אותה עת, זעקה הקטינה כי היא בתולה ואינה מעוניינת לשכב עימו. המשיב לא חדל ממעשיו, ובעל אותה – שלא בהסכמתה – באמצעות החדרת אצבעותיו ואיבר מינו לאיבר מינה. הקטינה התחננה שהמשיב יחדל ממעשיו, וכן אמרה לו כי הוא מכאיב לה. בשלב מסוים, הוציא המשיב את איבר מינו מאיבר מינה של הקטינה, והמשיך לגעת באיבר מינו עד שהגיע לסיפוק. בסמוך לכך, לשמע צעקותיה של הקטינה, הגיע פקיד הקבלה של המלון (להלן: פקיד הקבלה ) לסוויטה, והזעיק את בעלי המלון. אלה הזעיקו משטרה ואמבולנס, שפינה את הקטינה לבית החולים. המשיב נמלט מהמקום על אתר.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, ביקשה המדינה לעצור את המשיב עד תום ההליכים. בית המשפט המחוזי (כב' השופט צ' קאפח ) קבע כי קיימות ראיות לכאורה לעבירות המיוחסות למשיב בכתב האישום, וביניהן הודעת הקטינה, הודעותיהם של עדים נוספים ותצלומים ממצלמות האבטחה של בית המלון. בין היתר, נמצא ביסוס לכאורי לטענת הקטינה כי המשיב אמר לה שברצונו להתאבד, ובשל כך היא ליוותה אותו לחדר במלון. עוד נמצא כי האמירה המיוחסת לקטינה שלפיה היא מורגלת בשתיית משקאות חריפים, כמו גם אמירתה לחוקר המשטרה בבית החולים ש"לא יעשו לו (=למשיב) כלום" אינה מעלה ואינה מורידה בשלב זה. בית המשפט סבר כי ניתן לייחס אמירה אחרונה זו למצבה הנפשי הנסער של הקטינה בסמוך לאירוע. מנגד, בחן בית המשפט את הודעות המשיב ומצא – תוך השוואה להודעות שמסרו "עדי המעטפת", ובהם פקיד הקבלה ועוברת אורח – כי גרסתו היא בבחינת הגנת בדים. בין היתר, טען המשיב – אשר אמר

בתחילה כי אינו זוכר דבר מההתרחשויות – כי השניים קיימו יחסי מין בהסכמה, ללא התנגדות מצד הקטינה, תוך כדי המעשה או לאחריו. כמו-כן, הוא הכחיש שאמר לקטינה שהוא רוצה להתאבד.

3.

בהמשך, הורה בית המשפט המחוזי על קבלת תסקיר מעצר בעניינו של המשיב. בגדר התסקיר, המליץ שירות המבחן על שחרור המשיב לחלופת מעצר בתנאי מעצר בית מלא בפיקוח הוריו. שירות המבחן התרשם כי המשיב הוא בעל יכולת תפקוד תקינה. אמנם, נמצא כי קיים סיכון להישנות מקרים של התנהגות מניפולטיבית מצד המשיב, כלפי נשים בעלות מאפיינים של חולשה ומצוקה, לשם השגת מטרות מיניות, אך נכתב, כי ניתן להפחית את רמת הסיכון האמורה אם תימצא חלופת מעצר אפקטיבית. הוריו של המשיב נמצאו על- ידי שירות המבחן מפקחים ראויים לצורך כך. בריאיון שערך עימם שירות המבחן, טענו ההורים כי הם לא היו מודעים להרגלי השתייה של בנם, וכי הם נכונים להתגייס על-מנת להציב לו גבולות. המדינה התנגדה לשחרור המשיב לחלופת מעצר על רקע המסוכנות הנשקפת מהמעשים המיוחסים לו, וכן משום שלא הגיע לחקירה למרות שזומן טלפונית, ונדרשו שלושה חודשים לשם איתורו ומעצרו.

4.

לאחר שבחן את טענות הצדדים, קבע בית המשפט המחוזי כי המסוכנות הנשקפת מהמשיב ניתנת להפגה באמצעות שחרור לחלופת מעצר בבית הוריו, היות שהמעשים המיוחסים לו בוצעו "ברחובה של עיר". אשר לחשש להימלטות מהדין, נקבע כי המשיב היה יכול בנקל לברוח לשטחי הרשות הפלסטינית הסמוכים למקום מגוריו, אך לא עשה כן. בית המשפט התרשם בחיוב מהוריו של המשיב, והחליט לאמץ את המלצת שירות המבחן ולהורות על שחרור המשיב בתנאים מגבילים לחלופת מעצר בבית הוריו.

מכאן העררים שלפניי.

ערר המשיב (בש"פ 189/11)

5.

המשיב משיג על קביעת בית המשפט קמא כי קיימות ראיות לכאורה לביצוע העבירות המיוחסות לו בכתב האישום. לטענתו, יש בחומר הראיות תימוכין לגרסתו כי הוא והקטינה קיימו יחסי מין בהסכמה. בין היתר, הוא מצביע על הסרט שצולם על-ידי מצלמת האבטחה שבו ניתן לראות אותו ואת הקטינה מתגפפים ומתלטפים באזור דלפק הקבלה של המלון, כשהיא נועלת את נעליו. לטענתו, היחסים היו בהסכמה מלאה, ומרגע שהבחין כי הקטינה סובלת מכאבים במהלך קיום יחסי המין, עצר את האקט המיני עימה והגיע לסיפוק לבדו. לדבריו, זעקותיה של הקטינה לאחר מעשה , והפנייה למשטרה, נובעות מהבנתה כי איבדה את בתוליה לפני נישואיה, בניגוד למקובל בעדתהּ; ומכאן שאין בהן להעיד על העדר הסכמה בזמן קיום יחסי המין. לחילופין, מבקש המשיב להקל בתנאי החלופה שאליה ישוחרר. בהתייחס לטענות המועלות בערר המדינה, מכחיש המשיב כי התחמק מהתייצבות בתחנת המשטרה. לדבריו לא נמסר להוריו כי הוא מבוקש לחקירה, ואף לא היה בידו לוודא כי איש המשטרה שהזמינוֹ לחקירה בשיחה טלפונית אינו מתחזה.

ערר המדינה (בש"פ 188/11)

6.

המדינה סומכת את ידיה על הכרעת בית המשפט קמא בשאלת קיומן של ראיות לכאורה. עם זאת, היא עוררת על החלטתו לשחרר את המשיב לחלופת מעצר. לדבריה, המסוכנות הנשקפת מהעבירות המיוחסות למשיב ונסיבות ביצוען, כמו גם החשש להימלטות המשיב מהדין, הנלמד מהתחמקותו להגיע לחקירה במשטרה במשך חודשים על אף שנעשו ניסיונות רבים לזמנו – מחייבים את מעצרו עד תום ההליכים. עוד נטען כי הוריו של המשיב – שנקבעו כמפקחים על-ידי בית המשפט קמא – לא היו מודעים לאורח חייו, לדפוסי צריכת האלכוהול ולקשריו המיניים. בכך, לשיטתה, יש כדי ללמד על יכולתם המוגבלת להציב למשיב גבולות ולפקח עליו באופן אפקטיבי. המדינה מוסיפה ומצביעה על ההתייחסות בתסקיר שירות המבחן לחשש מפני הישנות מופעי ההתנהגות המניפולטיבית של המשיב.

דיון והכרעה

לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים, ובחנתי את חומר הראיות לכאורה, תסקיר המבחן וכן את ההחלטות השונות שניתנו על-ידי הערכאה הדיונית, מסקנתי היא כי דין עררו של המשיב להידחות, ועררה של המדינה – להתקבל.

ראיות לכאורה

7.

עיקר עררו של המשיב נסב על שאלת קיומן של ראיות לכאורה. הכלל הוא כי בשלב שבו נבחנת אפשרות מעצרו של נאשם עד תום ההליכים, אין בית המשפט נדרש לבסס את הכרעתו בהתאם לרף הראייתי שיידרש במשפט עצמו, קרי: הוכחה מעבר לספק סביר, אלא די כי יוצגו על-ידי התביעה ראיות שיש בהן פוטנציאל סביר להביא להרשעת הנאשם בתום ההליך המשפטי (ראו: בש"פ 3161/10 מהרבנד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.5.10); בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 149-148 (1996), להלן: עניין זאדה ). בחינת מכלול הראיות בתיק זה מצביעה על קיום תשתית ראייתית לכאורית לכך שהמשיב ביצע את העבירות המיוחסות לו בכתב האישום. אעמוד על עיקרן.

(א) הודעות הקטינה

8.

ראיות לכאורה מרכזיות, אשר עומדות בבסיס כתב האישום נגד המשיב, הן הודעותיה של הקטינה שבהן שטחה את גרסתה בנוגע לאירועים. בין היתר, מספרת הקטינה שהיא פגשה את המשיב בטיילת בסביבות השעה 21:00, והוא סיפר לה על כוונתו להתאבד בשל מריבה עם חברתו, ששמה ע'. לדבריה, היא ביקשה לעזור לו ונשארה עימו גם בהמשך אותו ערב – בשל החשש שמא יוציא כוונה זו לפועל. בשעות שבילו יחדיו בטיילת, הוא נתן לה לשתות, עוד ועוד, למרות שאמרה לו כי אינה מרגישה בטוב. בסביבות חצות, התלוותה אליו לנסיעה במוניתו, לאחר שהבטיח לה שייקח אותה לביתה אחרי שיקנה בקבוק שתייה. עד מהרה, הגיעו השניים לבית המלון. בהתייחס לסרט מצלמת האבטחה של המלון, שבו היא נראית מתנדנדת ומתגפפת עם המשיב, היא מסבירה שהמשיב נתן לה לשתות משקאות אלכוהוליים ( שם , ש' 43, ש' 84-83), אך היא אינה יודעת להסביר מה בדיוק אירע בדקות שבהן המתינו ליד דלפק הקבלה בבית המלון. לדבריה, לאחר מספר דקות, היא יצאה מבית המלון, אך חזרה לשם, בשל החשש שמא המשיב ישלח יד בנפשו (הודעה מיום 15.8.10, ש' 20-17). לטענתה, רק כשהוביל אותה המשיב לסוויטה שבה מיטה וג'קוזי, הבינה לראשונה את כוונותיו וביקשה לצאת משם, אך הוא נעל את הדלת ודחף אותה אל עבר המיטה (הודעה מיום 15.8.10, ש' 22). בהמשך, הוא הוריד לה את הבגדים בכוח, והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה ( שם , ש' 24-23, ש' 64). לאחר מכן, הוציא המשיב את איבר מינו מאיבר מינה והמשיך לגעת באיבר מינו עד ששפך את זרעו על המיטה ( שם , ש' 65). הקטינה אינה זוכרת מדוע ביקשה מהחוקר המשטרתי בבית החולים "שלא יעשו לו כלום" (הודעה מיום 25.11.10, ש' 126-125).

(ב) הודעות פקיד הקבלה ועדת התביעה מ'

9.

בצד הודעת הקטינה, מצויות בחומר החקירה ראיות חיצוניות להתרחשויות שאירעו בתוך הסוויטה. כך למשל, סיפר פקיד הקבלה במלון, בהודעתו מיום 12.8.10, על אודות צעקות ובכי ששמע מכיוון הסוויטה. בהודעתו, סיפר הפקיד כי ראה את המשיב והקטינה מגיעים למלון כשהם שתויים בסביבות חצות הליל. כחצי שעה לאחר מכן, שמע קולות של רעש, שבירת חפצים וצעקות של גבר ואישה מהסוויטה. כשהתקרב, שמע את קול בכייה של הקטינה. פקיד הקבלה דפק על הדלת, במספר הזדמנויות, וניסה לשאול את המשיב לפשר המתרחש. זה האחרון ניסה להפיס את דעתו והסביר לו ש"היא משוגעת, מסטולית" (ש' 38). בהמשך, שמע הפקיד את הקטינה אומרת למשיב "מה עשית לי? [...] אבא שלי יהרוג אותך" (ש' 47-46). משלא חדלו הצעקות, שב הפקיד לכיוון הסוויטה כשבאמתחתו גז מדמיע. אז שמע את הקטינה אומרת למשיב "אני רק ילדה, אני לא מאמינה שזה קרה לי, למה עשית לי את זה?" (ש' 64), ובהמשך "אתה אנסת אותי, הרסת לי את החיים" (ש' 66). פקיד הקבלה דפק שוב על הדלת, ודרש מהמשיב לצאת מהסוויטה. דקות לאחר מכן, ברח המשיב מהמקום. כשנכנס לסוויטה, ראה פקיד הקבלה את הקטינה כשהיא מדממת, רועדת ובמצב נפשי נסער. בזמן שניסה להרגיעה, המשיכה הקטינה לשבור חפצים בחדר.

10.

חיזוק לדברים נמצא בהודעותיה של מ', עוברת אורח שישבה על ספסל בקרבת המלון, שלפיה היא שמעה צעקות חזקות של בחורה ושמעה אותה אומרת: "די, זה כואב, תעזוב אותי... רק רציתי לעזור לך" (בהודעתה מיום 11.8.10 בשעות הבוקר, ש' 4-3). בהודעתה השנייה, שנמסרה בצהרי אותו יום, היא חוזרת ומפרטת את אשר שמעה: "די, בבקשה, תעזוב אותי, כואב לי, אני בתולה, די כבר, הצילו" (ש' 4-3). בתוך כך, לדבריה, היא שמעה שבירת חפצים. בהמשך, הבחינה מ' במשיב כשהוא יוצא מהמלון במהירות, ולאחר מכן נכנסה למלון וסייעה בהרגעת הקטינה הנסערת.

(ג) סרט מצלמת האבטחה

11.

בסרט שצולם על-ידי מצלמת האבטחה, נראים המשיב והקטינה כשהם מגיעים לדלפק הקבלה של מלון, מחזיקים ידיים, והקטינה מתנדנדת ונשענת על המשיב (דקה 8 לסרט). מספר דקות לאחר מכן, נצפית הקטינה כשהיא יורדת במדרגות לבדה, ומיד לאחר מכן נצפה המשיב בא לדלפק הקבלה ומתלונן באוזני הפקיד שהקטינה ברחה. בחלוף חצי שעה נוספת, נראה פקיד הקבלה יורד במהירות לכיוון הסוויטה, ועולה בחזרה לקבלה כשהוא מדווח בטלפון למעסיקו: "הוא אונס מישהי בסוויטה", "היא בוכה שם", "מפוצץ אותה מכות" (סביבות דקה 40 לסרט). מאוחר יותר, נראה הפקיד כשהוא יורד בשנית לסוויטה וחוזר לקבלה – שוב כדי לדווח בטלפון על המתרחש: "הבחורה בוכה". אחריו עולה המשיב, כשהוא לבוש בגופיה ותחתונים בלבד, אומר לפקיד "אל תדבר יותר מדי", ומתייחס לקטינה "היא מסטולית". דקה לאחר מכן, ממשיך הפקיד לדווח למעסיקיו בטלפון: "שומע צרחות ובחורה בוכה, צועקת ומקללת.. תעזוב אותי וזה... עד עכשיו אני שומע אותה בוכה" (סביבות דקה 44 לסרט).

(ד) הודעות המשיב

12.

לאחר מעצרו, מסר המשיב שלוש הודעות במסגרת חקירתו , הראשונה ביום 24.11.10 (להלן: ההודעה הראשונה ) ושתי הודעות נוספות למחרת (להלן: ההודעה השנייה ו ההודעה השלישית ).

בתחילה, ציין המשיב כי הוא לא זוכר את פרטי האירוע, אך לאחר שזכרונו רוענן, טען כי פגש בקטינה כשהיא שתויה, ולאחר שהתגפפו על חוף הים, הלכו למלון וקיימו שם יחסי מין בהסכמה. בין היתר, הוא הכחיש כי הקטינה הביעה התנגדות כלשהי במהלך המעשה או לאחריו – "הכל היה בסדר גמור" ( ההודעה הראשונה , ש' 59); "שום דבר לא נשבר בסוויטה עד שיצאתי" ( ההודעה השנייה , ש' 71; ההודעה השלישית , ש' 8); "לא היה צעקות או דברים כאלה" ( ההודעה השלישית , ש' 23); "לא קיללה אותי, לא היה דבר כזה" ( ההודעה השלישית , ש' 25). כמו-כן, הוא הכחיש שאמר לקטינה כי בכוונתו להתאבד ( ההודעה השנייה, ש' 51), וכן הכחיש כי מזג לה שתייה חריפה ( שם , ש' 45).

(ה) ראיות לכאורה – סיכום

13.

על בסיס חומר הראיות שסקרנו, סבורני כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית הקושרת את המשיב למעשים שיוחסו לו בכתב האישום ומקימה פוטנציאל להביא להרשעתו בתום ההליך העיקרי. גרסת הקטינה הינה מפורטת וסדורה, ותואמת את הודעותיהם של פקיד הקבלה ושל מ'. תיאור האירועים בהודעתו של פקיד הקבלה, נתמך גם בסרט מצלמת האבטחה שבו הוא נשמע מתאר את המתרחש "בזמן אמת". גרסתו של המשיב, שלפיה לא התעוררה מחלוקת כלשהי בינו לבין הקטינה – גם לאחר קיום יחסי המין – אינה תואמת אף אחת מההודעות האחרות בתיק.

14.

בנוסף, קו הטיעון העיקרי שבו נוקט המשיב הינו כי הקטינה משקרת על מנת להסתיר את העובדה שקיימה יחסי מין בהסכמה, בניגוד למקובל בעדתה. גדר המחלוקת בין הצדדים, נסב, אפוא, על שאלות של מהימנות. כידוע, בשלב של מעצר עד לתום ההליכים שבו אנו מצויים עתה, בית המשפט אינו נדרש לטענות בדבר מהימנות. אלו הם עניינים המסורים, על דרך הכלל, לערכאה הדיונית, הרואה את העדים השונים, וביכולתה להתרשם מהם ומעדותם (ראו: בש"פ 8227/07 אבו סבית' נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.10.07); בש"פ 6595/07 ליאשנקו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 15.8.07); עניין זאדה , בעמ' 145).

עילת מעצר וחלופה

15.

על רקע המעשים המיוחסים למשיב, שבעניינם קבענו כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית, והמסוכנות הנלמדת מהם, ברי כי קמה נגדו עילת מעצר על פי סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ). בנסיבות אלה, על בית המשפט לבחון אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה וקביעת חלופת מעצר. בעניין זה, מסקנתי שונה מזו של בית המשפט קמא, שמצא כי ניתן להפיג את המסוכנות הנשקפת מהמשיב בדרך של שחרורו למעצר בית מלא בפיקוח הוריו, תוך הפקדת ערבויות כספיות.

16.

לטעמי, נוכח אופי העבירות המיוחסות למשיב ונסיבות ביצוען, כמו גם הערכת שירות המבחן ביחס לחשש מפני הישנות המקרים – אין מנוס מלהורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים נגדו. כאמור, קיימת תשתית ראייתית לכאורית לכך שהמשיב ביצע מעשה אונס בנערה צעירה שזה עתה פגש, תוך ניצול פגיעותה. המעשים המיוחסים למשיב ונסיבות ביצועם, כמו גם הערכת שירות המבחן, מעידים על המסוכנות הנשקפת ממנו. אמנם, שירות המבחן המליץ בתסקיר המעצר על החלופה שהוצעה על-ידי המשיב, עם זאת, כבר נפסק לא אחת כי תסקיר שירות המבחן מהווה המלצה בלבד ואין הוא כובל את שיקול דעתו של בית המשפט (ראו למשל: בש"פ 4400/09 וקס נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.5.09)). בנסיבות העניין, לא מצאתי כי מדובר בחלופה ראויה למעצר, הן על רקע אופי המעשים המיוחסים למשיב, הן בשל ההיבטים בהתנהגותו המניפולטיבית שעליהם עומד שירות המבחן בתסקירו. לזאת יש להוסיף את החשש להימלטות מפני הדין, שמתחזק על רקע התחמקותו של המשיב מהגעה לחקירה עד שנעצר כשלושה חודשים לאחר האירוע נושא כתב האישום. העובדה שהמשיב לא נמלט לשטחי הרשות הפלסטינית בתקופה זו, אין בה כדי להוסיף או לגרוע מעוצמת חשש זה.

נוכח האמור, נדחה עררו של המשיב ומתקבל ערר המדינה. המשיב ייעצר עד תום ההליכים נגדו.