בש"פ 4400/09 בנימין וקס נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 3.5.09 בב"ש 20810/09 (כבוד השופטת מ' ברנט ) בו נדחה ערר על החלטתו של בית משפט השלום באשדוד מיום 6.4.09 בב"ש 1587/09 (כבוד השופטת ר' לביא ) אשר הורה על מעצרו של העורר עד לתום הליכים המשפטיים נגדו.

העובדות על פי כתב האישום

1.

ביום 3.6.2008 בשעה 07:00 או בסמוך לכך, התפרץ העורר לבית מגורים בעיר אשקלון ונטל משם אקדח ושתי מחסניות כדורים תואמות לאקדח. בהמשך, נשא העורר את האקדח אל הפרדס בפארק הלאומי באשקלון והשתמש בו כשירה כדור אחד באוויר. כחודש וחצי קודם לאירוע הנ"ל, החזיק העורר ברשותו את אביזרי התחמושת שלהלן: שלוש מחסניות לנשק מסוג M16 , 21 כדורי תחמושת מסוג 7.62 מ"מ , 12 כדורי מקלע מסוג 0.5 מ"מ

ו–89 כדורים מסוג 5.56 מ"מ .

בגין מעשים אלו יוחסו לעורר התפרצות למגורים לבצע עבירה, עבירה על סעיף 406(ב) ל חוק העונשין , התשל"ז-1977 ושתי עבירות של החזקת נשק שלא כדין, עבירות על סעיף 144(א) סיפא לחוק זה.

הליכים קודמים

2.

במקביל להגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה לעצור את העורר עד לתום ההליכים המשפטיים כנגדו. בא כוח העורר הסכים לקיומן של ראיות לכאורה, אולם טען כי מדובר בעבירות במדרג מסוכנות נמוך ולפיכך עתר לשחרר את העורר לחלופת מעצר. בית משפט השלום הורה על עריכתו של תסקיר מעצר לעורר, ממנו עלה כי בילדותו ובנערותו עבר העורר מספר מסגרות חינוכיות על רקע של קשיי לימוד ובעיות משמעת; שולב בבית הספר "אורט" באשקלון שם תיפקודו היה תקין וחיובי ובהיותו בן 17 הופנה לשירות המבחן לנוער, לאחר שהיה מעורב בתגרה במהלכה נפצע באורח קשה, כאשר שירות המבחן לנוער התרשם כי מאז פציעתו העורר למד את הלקח ונזהר מכניסה לעימותים. עוד עולה מתסקיר המעצר כי הגם שלעורר גרעין תפקודי חיובי, הרי שחלה פגיעה בתיפקודו המתבטאת בהתחברותו לחברה שולית באזור מגוריו, כאשר העורר מתקשה לשים גבולות להתנהגותו, הוא אימפולסיבי במצבי לחץ, נגרר ונתון להשפעות חברתיות שליליות. אף ששירות המבחן סבר כי כל אלו מצביעים על סיכון במידה והעורר ישוחרר ממעצרו, הטעים כי על רקע האפקטיביות של המעצר הנוכחי והגרעין החיובי בתפקודו של העורר, כאמור לעיל, יש לשקול חלופת מעצר בעניינו. בהקשר זה, שירות המבחן התרשם כי נכון יהא להרחיק את העורר מסביבת המגורים בה הוא מתקשה לעמוד בפיתויים ונתון להשפעות שליליות, אולם מאחר והחלופה היחידה שהוצעה על ידו היתה בעיר אשקלון, ובשים לב לגילו הצעיר ולסיכון בהמשך מעצרו בחשיפתו לאוכלוסייה עבריינית, סבר כי יש מקום לשקול את שחרורו של העורר למעצר בית מלא בבית הוריו, בתנאי איזוק אלקטרוני.

3.

בית משפט השלום קבע בהחלטתו כי העבירות המיוחסות לעורר הינן במדרג גבוה של מסוכנות וכי הוריו, אשר לא הצליחו לרסנו עד היום ולא הבחינו במתרחש בביתם, לא יוכלו לרסנו גם בעתיד. עוד נקבע כי לעורר נגישות לנשק ולמחזיקים בו כך שאין בחלופת המעצר המוצעת כדי לאיין את מסוכנותו וכי אין בעובדה שלא קיימת לעורר חלופת מעצר אחרת כדי לחייב את בית המשפט לשחררו לחלופה שאינה חלופה של ממש, כאשר אף שירות המבחן סבור שיש להרחיקו ממקום מגוריו ומן החברה העבריינית אליה חבר. משכך, הורה בית משפט השלום על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

4.

בערר שהגיש על החלטה זו לבית המשפט המחוזי, טען העורר כי שגה בית משפט השלום כשנמנע מלאמץ את המלצות שירות המבחן בדבר שליחתו לחלופת מעצר בבית הוריו. בית המשפט המחוזי ציין בהחלטתו כי בית משפט השלום לא פסל את האפשרות כי העורר ישוחרר לחלופת מעצר, אלא שסבר, ובצדק, כי חלופת המעצר שהוצעה אינה חלופה נאותה ואין בה כדי להשיג את מטרת המעצר. בית המשפט המחוזי המשיך וקבע כי "לא יעלה על הדעת כי במקרים בהם אין בידי עצור להציע חלופת מעצר נאותה, ישוחרר הוא כברירת מחדל לחלופת מעצר אשר לא תשיג את מטרותיו של המעצר". נוכח האמור לעיל, דחה בית המשפט המחוזי את הערר, תוך שציין כי אין בכך כדי למנוע מן העורר להציע חלופת מעצר נאותה, אשר תיבחן על ידי בית משפט השלום לכשתוצע.

טענות העורר

5.

לטענת העורר - באמצעות בא כוחו, עו"ד יורם פאור – גם במקרים חמורים וקשים יותר מן המקרה דנן, הורה בית משפט זה על שחרור עצורים לחלופת מעצר ושגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי החלופה עליה המליץ שירות המבחן אינה הולמת בנסיבות העניין, וזאת מבלי לשמוע את המפקחים המוצעים באופן ישיר ומבלי לבחון את רצינותם, אלא על פי המסמכים הכתובים שהוגשו לפניו בלבד. מכל מקום, כך לשיטת העורר, גם אם חלופת המעצר שהוצעה על ידו איננה אופטימאלית, היה מקום, בשים לב לנסיבותיו של המקרה דנן, לרבות לגילו הצעיר של העורר, שהינו בן 19 שנים, ולהיעדר עבר פלילי אצלו (למעט רישום קודם בבית משפט השלום לנוער), לשחרר את העורר לחלופת מעצר. בנוסף, טוען העורר כי כאשר התפרץ לדירה באשקלון לא ידע כי מצוי בה נשק, ומשכך אין ליחס להתפרצות זו חומרה יתרה, קל וחומר כאשר העורר הודה למעשה בעובדות כתב האישום ושיתף פעולה באופן מלא עם גורמי האכיפה, דבר המעיד על כך שאין מדובר בעבריין מתוחכם, אלא בנער קל דעת אשר נגרר אחר אחרים.

טענות המשיבה

6.

לטענת המשיבה – באמצעות באת כוחה, עו"ד ירין שגב – הגם שהעורר הינו אדם צעיר ללא עבר פלילי משמעותי, מיוחסות לו עבירות חמורות, כאשר אין להתעלם גם מן ההודאה של העורר בפני מדובב שהוכנס לתאו בביצוען של עבירות נוספות על אלו המיוחסות לו בכתב האישום, לרבות מספר רב של התפרצויות במהלכן נטל כלי נשק וכן סחר בסמים, מה שמעיד על מסוכנותו. כן, טוענת המשיבה כי המלצתו של שירות המבחן בדבר שחרורו של העורר לחלופה המוצעת על ידו הינה מהוססת, כאשר שרות המבחן אף מציין כי נכון יהיה להרחיק את העורר מן הסביבה בה הוא מצוי כעת. נוכח האמור לעיל, סבורה המשיבה כי אין לשחרר את העורר לחלופת המעצר המוצעת על ידו.

דיון והכרעה

7.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר על צרופותיה ושמעתי את טענות הצדדים בדיון שהתקיים לפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות. עבירות הנשק המיוחסות לעורר מקימות עילת מעצר עצמאית מכוחו של סעיף 21(א)(1)(ג)(2) יחד עם סעיף 35(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן – חוק המעצרים ). יתר על כן, ככלל, רואים מי שעבר עבירות כאמור כמי שמסכן את הציבור, כך שביצוען מקים גם עילה של מסוכנות בהתאם לסעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים. עילות אלה, בהצטרפן זו לזו, מצדיקות מעצר עד תום ההליכים של הנאשם ורק במקרים חריגים ומיוחדים ניתן להשיג את מטרת המעצר על דרך של חלופת מעצר [ראו: בש"פ 10083/03 אלקריף נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(2) 577 (2003) ; בש"פ 4920/02 פדרמן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.6.02)]. על פי המיוחס לו, העורר החזיק ברשותו כמות לא מבוטלת של אמצעי לחימה, כאשר לפחות אחד מהם הושג אגב התפרצות לדירה והעורר אף עשה בו שימוש בשטח ציבורי. התנהגות זו מעידה על הסיכון הרב שנשקף מצידו לציבור. יש לציין בהקשר זה גם את הודאתו של העורר בפני המדובב בביצוען של התפרצויות רבות נוספות, כמו גם בכך שסחר בסמים ובאמצעי לחימה שונים. הגם שאין ליחס להודאה זו משקל ניכר, דבר הבא לידי ביטוי גם בכך שהמשיבה לא ייחסה לעורר בכתב האישום אלא חלק קטן מן הנאמר במסגרתה, הרי שאין הצדקה להתעלם ממנה לחלוטין בשלב זה של ההליכים.

בנסיבות אלה, גם אם אין לפסול לחלוטין, נוכח גילו הצעיר של העורר והיותו נעדר עבר פלילי (למעט רישום קודם בבית משפט השלום לנוער), את אפשרות שחרורו לחלופת מעצר, איני סבור כי יש בשחרורו של העורר למעצר בית בבית הוריו, כאשר המעשים המיוחסים לו בוצעו עת שהה שם ומבלי שהוריו מנעו את ביצועם, כדי להשיג את מטרות המעצר ולאיין את מסוכנותו. גם שירות המבחן סבר כי מן הראוי להרחיק את העורר מסביבת המגורים בה הוא מתקשה לעמוד בפיתויים ונתון להשפעות שליליות, וכל שהמליץ הוא כי "יש מקום לשקול שחרורו" של העורר לחלופה המוצעת. כפי שניתן להתרשם מתסקיר שירות המבחן, אין המדובר בהמלצה נחרצת. מכל מקום, כבר נפסק לא אחת כי תסקיר שירות המבחן מהווה המלצה בלבד ואין הוא כובל את שיקול דעתו של בית המשפט [ראו למשל: ע"פ 2235/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.11.08); ע"פ 4383/07 אבו פנה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.9.07), פסקה 6; ע"פ 344/81 מדינת ישראל נ' סגל , פ"ד לה (4) 313, 318 (1981) ].

8.

אשר על כן, דין הערר להידחות. יחד עם זאת, אין באמור לעיל כדי למנוע מן העורר להציג בפני בית משפט השלום חלופת מעצר אחרת או להוסיף תנאים מגבילים לחלופה שהוצעה, לרבות הפקדת ערבויות אישיות של הוריו. משוכנע אני כי בית משפט השלום ישקול הצעות אלה, ככל שתוגשנה על ידי העורר, בכובד ראש.