בש"פ 6595/07 יבגני ליאשנקו נ. מדינת ישראל

ערר לפי סעיף 53(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו – 1996, על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב – יפו מיום 23.7.07 (כבוד השופטת ע' קפלן-הגלר ), בגדרה נדחה ערר על החלטת בית משפט השלום בפתח-תקווה שהורה על מעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

1.

בכתב אישום שהוגש לבית משפט השלום בפתח-תקווה נטען, כי ביום 31.5.07 בשעה 21:00 לערך, הגיעו העורר ואדם נוסף (להלן: "אלכסנדר") לפאב בפתח-תקווה בו בילה אותה שעה גם יורי קריסקו, חייל בשירות סדיר (להלן: "המתלונן"). השניים ביקשו מן המתלונן לצאת עימם אל מחוץ לפאב, שם ניסה אלכסנדר לתקוף את המתלונן באמצעות מוט ברזל או עץ. על פי הנטען, העורר מנע זאת ממנו בכך שאמר לו "עזוב את זה בלי זה". בהמשך, סטר העורר למתלונן והכה אותו באפו. כתוצאה מכך, גרם למתלונן דימום. לאחר מכן, הכה אלכסנדר את המתלונן באגרופו, ואילו העורר החזיק בידו מקדחה והצמידה לרגלו של המתלונן, תוך שהוא מתרה בו כי עליו לעזוב את הצבא ולהתחיל לעבוד היכן שהשניים יאמרו לו. בסמוך לכך, הורה העורר למתלונן לפגוש אותו ביום 3.6.07 בסמוך לעירייה בשעה 09:00, על מנת שילכו לחפש יחדיו "עבודה". כן אמר העורר למתלונן, כי עליו לשלם לו ולאלכסנדר 10,000 ש"ח בתוך חודשיים, ואף איים עליו כי במידה ויתלונן במשטרה, הוא ייפגע. המתלונן לא התייצב ל"פגישה" עם העורר, ובעקבות זאת, ביום 4.6.07 בשעה 01:00 או בסמוך לכך הגיע העורר לפאב, ושאל את המתלונן מדוע לא הגיע לפגישה. המתלונן השיב כי היה חולה, והעורר בתגובה איים עליו באומרו "אנחנו נדבר אתך אחר כך", בכוונה להפחידו.

בגין כל אלה, יוחסו לעורר ולאלכסנדר, כמבצעים בצוותא, עבירות של סחיטה באיומים; תקיפה בנסיבות מחמירות; הדחה בחקירה; ניסיון לתקיפה ואיומים לפי סעיפים 28(ב), 29, 380, 382(א), 245(ב), 379, 25 ו-192 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה למעצרם של העורר ואלכסנדר עד תום ההליכים המשפטיים נגדם. בבקשה נטען, כי קיימות ראיות לכאורה לביסוס הרשעתם; כי העבירות המיוחסות להם מעידות על מסוכנות לביטחון הציבור, אשר לא ניתן לאיינה באמצעות חלופת מעצר; כי לשניהם עבר פלילי וכי העבירות הנטענות בוצעו שעה שמאסרים על תנאי תלויים ועומדים נגד שניהם. השניים חלקו על קיומן של ראיות לכאורה ועל קיומה של עילת מעצר, והוסיפו כי מכל מקום ניתן לשחררם לחלופת מעצר. ביום 21.6.07 קיבל בית משפט השלום את הבקשה, והורה על מעצרם של השניים עד תום ההליכים המשפטיים, בקובעו כי חומר החקירה מגלה תשתית לכאורית מספקת וכי קיימת עילת מעצר מכוח המסוכנות הנשקפת מהשניים לציבור בכלל ולמתלונן בפרט, אשר לא ניתן לאיינה באמצעות חלופת מעצר.

ביום 23.7.07, דחה בית המשפט המחוזי בתל-אביב – יפו ערר שהוגש על החלטה זו, בקובעו כי העורר לא הצביע על כרסום בראיות לכאורה, וכי נוכח מסוכנותו של העורר, לא ניתן לשחררו לחלופת מעצר.

2.

מכאן הערר שלפני, בגדרו משיג העורר על החלטתו של בית המשפט המחוזי. העורר טוען, כי אין

בראיות לכאורה הקיימות, כדי להצביע עליו כמי שהשתתף באירוע נושא כתב האישום; כי קיימות סתירות ופירכות עובדתיות בגרסתו של המתלונן, אשר מכרסמות במהימנותו; כי בית המשפט קמא שגה כאשר לא בחן חלופות מעצר בעניינו; כי עברו הפלילי נובע רובו ככולו מהתמכרותו לסמים, וכי במהלך מאסרו האחרון הוא נגמל מהתמכרות זו ושליחתו למעצר עשויה לסכל התקדמותו. המשיבה מתנגדת לערר. לשיטתה, קיימת תשתית ראייתית לכאורית להוכחת אשמתו של העורר, ומסוכנותו הינה גבוהה, במידה שלא ניתן לאיינה בדרך של חלופת מעצר.

3.

לאחר שעיינתי בחומר הראיות ושמעתי את הצדדים לפני, מסקנתי היא כי דין הערר להידחות. צירו המרכזי של הערר הינו שאלת קיומן של ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות לעורר. העורר מתמקד בעיקר בשתי סוגיות: האחת, זיהויו כמבצע העבירה; השנייה, מהימנות גרסתו של המתלונן.

העורר טוען, כי זיהויו כמבצע העבירה אינו מהווה זיהוי כהלכתו, שכן לא נערך

לו מסדר זיהוי. אין בידי להסכים לטענה זו. כאשר קיימת בין עד ונאשם "היכרות מוקדמת" ללא קשר לאירוע נושא האישום, העד אינו נדרש "לזהות" את הנאשם כמבצע העבירה, כי אם רק "להצביע עליו" ככזה (יעקב קדמי על הראיות , חלק שני 1018 (2003) (להלן: "קדמי"); ע"פ 9613/04 בן סימון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.9.06)). באשר לטיבה של ההיכרות המוקדמת הנדרשת, די בהיכרות חזותית חד-צדדית ובלתי פורמאלית מצידו של העד המזהה (קדמי, עמ' 1031). על פי גרסתו של המתלונן, קיימת בינו ובין העורר היכרות מוקדמת. כך, בהודעתו הראשונה מיום 4.6.07, זיהה המתלונן את העורר בתור "רוסי, נמוך, כבן 20 בערך, הוא גר ברח' נחלת צבי פינת רמב"ם", והוסיף "לא יודע איך קוראים לו, אני יכול לזהות אותו". בהודעתו השנייה מיום 4.6.07 חזר המתלונן על תיאורו את העורר בזו הלשון: "הבחור הרוסי הנמוך שגר ברחוב רמב"ם שאותו אני מכיר מהעיר אני נפגשתי אתו כמה פעמים גם בפאבים וגם בפאב שאני עובד". בנקודה זו אציין, כי כתובתו של העורר היא אכן הכתובת בה נקב המתלונן. בעימות שנערך בין העורר והמתלונן ביום 7.6.07, נשאל המתלונן אם הוא מזהה את האדם היושב מולו, והמתלונן השיב "כן אני מכיר אותו זה הבחור הנמוך שאני התכוונתי אליו בתלונה ועכשיו אני מבין ממך שזה יבגני ליאשנקו [העורר – ע' פ'], זה הבחור שהרביץ לי". בעובדה שהמתלונן לא ידע לנקוב בשמו של העורר – וזה נודע לו רק בשלב העימות – אין כל רבותא לעת הזו, משום שדרישת ההיכרות המוקדמת מכוונת גם למקרים בהם ההיכרות הינה שטחית, וכאמור – אפילו חד צדדית. המתלונן ידע לתאר את חזותו של העורר, ואף לנקוב בכתובת מגוריו המדויקת, ובכך יש לכאורה כדי לענות על דרישה זו.

העורר בהודעותיו, הכחיש את דבר קיומה של היכרות מוקדמת בינו לבין המתלונן. אמנם, במקרים בהם מכחיש הנאשם את עצם ההיכרות המוקדמת – הגם שעל פי גרסת העד אין חובה לערוך מסדר זיהוי – עלולה אי-עריכת מסדר להיות לרועץ לתביעה, אם ההתרשמות מעדותו של העד לא תהיה חיובית לחלוטין (קדמי, 1033-1031). עם זאת, אין בכך כדי לסייע לעורר בעת זו, משום שמהימנות עד הינה ככלל עניין לבית המשפט הדן בהליך העיקרי לענות בו (ראו, למשל, בש"פ 2182/95 מדינת ישראל נ' מהאג'נה , פ"ד מט (2) 227, 232 (1995); בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(2) 133, 145 (1996) (להלן: עניין זאדה )). הלכה היא, כי בשלב זה של ההליך, המבחן לקיומן של "ראיות לכאורה" הוא בשאלה אם בחומר החקירה שבידי התביעה מצוי פוטנציאל ראייתי אשר בסיום המשפט יהיה בכוחו להוכיח את אשמתו של הנאשם כנדרש במשפט הפלילי (עניין זאדה , עמ' 148). על פי אמת מידה זו, קיימות ראיות לכאורה להוכחת האישומים המיוחסים לעורר, על אף שהינו מכחיש את ההיכרות עם המתלונן.

עוד משיג העורר על מהימנותה של גרסת המתלונן. גם בטענה זו לא מצאתי ממש. כאמור, ההליך הנוכחי אינו המסגרת הראויה לבחינת מהימנותם של עדים, כפי שציינה השופטת א' חיות :

"בדונו בבקשה למעצרו של נאשם עד תום ההליכים אין בית המשפט בוחן שאלות של מהימנות עדים, וכן אין הוא נדרש באופן פרטני למשקלן של העדויות, אלא אם כן מדובר בפירכות מהותיות וגלויות לעין בחומר הראיות, עד כי יש בהן כדי להצביע על כרסום ממשי בקיומן של הראיות לכאורה כבר בשלב זה" (בש"פ 8660/05 אבו גאנם נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.9.05)).

האם הוכחו לפנינו פירכות מהותיות כאמור?

העורר מצביע על מספר סתירות הקיימות להשקפתו בגרסתו של המתלונן. כך, לדוגמא, בהודעתו הראשונה מסר האחרון כי העורר ואלכסנדר חיכו לו יחדיו מחוץ לפאב, ובהודעתו השנייה סיפר שהעורר חיכה לבד, ורק אחר כך הצטרף אלכסנדר. כמו כן, בהודעתו הראשונה לא מסר המתלונן דבר על שימוש שעשה העורר במקדחה על מנת להפחידו, ועובדה זו עלתה רק בהודעתו השניה. כבית משפט קמא, אף אני סבור כי באי התאמות אלה אין כדי לפגום – בשלב זה – באמינות גרסתו של המתלונן, הנתמכת אף בהודעתה של דודתו מיום 7.6.07 לפיה המתלונן התוודה בפניה כי הוא נסחט על ידי שני עבריינים. להבדיל מכך, גרסתו של העורר בנוגע להתרחשויות אותו לילה – המבוססת על הכחשה גורפת של עובדות כתב האישום – לא זכתה לתמיכה חיצונית כלשהי. יתרה מכך, גרסה זו אינה עולה בקנה אחד עם ראיות אחרות. כך, למשל, בהודעתו מיום 6.6.07 טען העורר כי הוא אמנם מכיר את אלכסנדר, אך לא נפגש עמו מזה כשלוש שנים, אולם אלכסנדר, בהודעתו מיום 7.6.07, מסר כי נפגש עם העורר מוקדם יותר באותו שבוע. דוגמא נוספת הינה הסתירה בין הודעתו של העורר לפיה הגיע לעבודתו ביום נושא כתב האישום, לבין הודעתה של חברתו, לפיה לא עבד כלל באותו היום. חברתו של העורר הוסיפה, כי היא זוכרת בבירור את מעשי העורר ביום האמור, משום שהיה זה יום הולדתו. עולה מן המקובץ, כי הוכח קיומן של ראיות לכאורה בעצמה הנדרשת, ודין טענות העורר בהקשר זה להדחות.

4.

לבסוף טוען העורר, כי שגה בית המשפט כאשר לא בחן את אפשרות שחרורו לחלופת מעצר. גם בטענה זו לא מצאתי ממש. העבירות המיוחסות לעורר הינן עבירות חמורות – בפרט נוכח העובדה שבוצעו תוך הפעלת אלימות – ומעידות כי נשקפת ממנו מסוכנות גבוהה (באשר למסוכנות הנובעת מאישום בעבירה של סחיטה באיומים, ראו, למשל, בש"פ 7464/00 רחים נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.10.00)). עברו הפלילי של העורר הינו עשיר, וכולל אף הרשעות בעבירות תקיפה, בגינן ריצה העורר עונשי מאסר. לא זו אף זו, העבירות המיוחסות לעורר בוצעו אך מספר חודשים לאחר שחרורו ממאסר, ובשעה שמאסר על תנאי תלוי ועומד נגדו. נוכח כל האמור, כבית משפט קמא, אף אני סבור כי לא ניתן ליתן בעורר האמון הנדרש לצורך שחרורו לחלופת מעצר. אציין, כי לא נעלמה מעיני טענתו של העורר לפיה עבר הליך גמילה מהתמכרותו לסמים, אולם אין בטענה זו כדי לשנות ממסקנתי, לפיה – לעת זו – אין בנמצא חלופה אשר יש בה כדי לאיין את מסוכנותו.

אשר על כן, הערר נדחה.