בש"פ 2000/10 בת שבע מזרחי נ. מדינת ישראל

ביום 17.1.2010 התפרסם בספר החוקים חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 60), התש"ע-2010 (להלן: תיקון מס' 60 או: התיקון ). במסגרת התיקון האמור, תוקן סעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996, על דרך של הוספת סעיף-קטן (ג). וזו לשון הוראת-החוק האמורה לאחר תיקונה:

53.ערר על החלטת בית המשפט

(א) "עצור, משוחרר בערובה ותובע רשאים לערור על החלטת בית משפט בעניין הנוגע למעצר, לשחרור, להפרת תנאי ערובה או להחלטה בבקשה לעיון חוזר, וכן רשאי ערב לערור בענין ערבותו, בפני בית משפט שלערעור, שידון בערר בשופט יחיד; על החלטת בית המשפט המחוזי בערר, רשאים הם לערעור בפני בית המשפט העליון, שידון בערר בשופט יחיד.

(ב) השופט הדן בערר, רשאי להיזקק לחומר ראיות חדש, שניתוסף מאז הדיון בבית המשפט קמא.

(ג) ערר כאמור בסעיף קטן (א) יוגש בתוך 30 ימים מיום שניתנה החלטת בית המשפט, ואולם בית המשפט רשאי להאריך את המועד האמור מטעמים שיירשמו ".

(ההדגשה אינה במקור-ד.כ.ל)

מהי תכלית הוספתו של סעיף 53(ג) הנ"ל לספר החוקים ומה הן אמות-המידה למתן אורכה להגשת ערר על-פיו? אלה השאלות המונחות לפניי.

התיקון ותכליתו

1.

סעיף 53(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים

או החוק ) קובע זכות לערור בפני בית משפט שלערעור על החלטת בית משפט בעניין הנוגע למעצר, לשחרור, להפרת תנאי ערובה או להחלטה בבקשה לעיון חוזר. יוער כי בנוסחו הנוכחי, קובע סעיף 53(א) הנ"ל זכות ערר כפולה. משמעות הדבר היא כי גם כאשר החלטת המעצר או השחרור הראשונה ניתנה בבית משפט השלום והוגש ערר עליה לבית המשפט המחוזי, קמה זכות לערור על החלטת בית המשפט המחוזי לפני בית המשפט העליון (בעניין קיומה של זכות ערר כפולה, ראו: בש"פ 5668/07 חמדני נ' מדינת ישראל , בפסקה ג(4) (טרם פורסם, 24.9.2007)).

2.

עד לחקיקתו של תיקון מס' 60, לא קבע חוק המעצרים מועד להגשת ערר בעניין מעצר או שחרור. כפועל יוצא מכך, המועד להגשת ערר כאמור – בין ערר ראשון ובין ערר שני - היה בלתי מוגבל (ראו: דברי ההסבר להצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 62), התש"ע-2009, הצ"ח תש"ע 16, 17; להלן: הצעת החוק ). תיקון מס' 60 נועד לשנות מצב דברים זה. במסגרת התיקון נקבע כי ערר בעניין מעצר או שחרור לפי חוק המעצרים, יוגש בתוך 30 ימים מיום שניתנה החלטת בית המשפט.

דברי ההסבר להצעת החוק אינם מפרטים את התכלית לתחימת המועדים כאמור, מלבד אמירה לפיה "...מוצע לקבוע מועד אחיד של 30 ימים להגשת עררים..." (שם, עמ' 17). אף בדברי הכנסת לא נכללה התייחסות לתחימת המועדים בסעיף 53(ג) לחוק (ראו: http://www.knesset.gov.il/plenum/data/00142010.doc ). עם זאת, בדיוני ועדת החוקה חוק ומשפט ניתן למצוא התייחסות קצרה לעניין, במסגרת עבודת ההכנה של הצעת-החוק לקראת הקריאה השנייה והשלישית. במסגרת דיונים אלה, ציינה נציגת משרד המשפטים כי ביסוד התיקון הנדון מונחת השאיפה לקדם את יעילות הדיון בהליכי המעצר ולמנוע את תופעה של בחירת המותב שיישב בדין ("פורום - שופינג")

(ראו: פרוטוקול מס' 96 מישיבת ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת מיום 10.11.2009, עמ' 12-13: http://www.knesset.gov.il/protocols/data/rtf/huka/2009-11-10-01.rtf ).

מהנאמר בדיוני ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת וכן מהגיונם של דברים, נראה כי ביסוד התיקון לתחימת המועד להגשת ערר שעניינו מעצר או שחרור בפלילים, מונחים הטעמים הבאים: ראשית , האינטרס הציבורי בסופיות הדיון ובוודאות משפטית תומך בכך שלא ניתן יהיה לערור על החלטת בית משפט בעניין מעצר או שחרור, במשך תקופת זמן בלתי מוגבלת. הצורך בהצבת גבול להימשכות ההליכים, וכן האינטרס בחיזוק הוודאות המשפטית, מצדדים בכך שבירור ערר בעניין מעצר או שחרור ייערך בסמוך לאחר מתן ההחלטה נשוא הערר. יש לזכור כי הליכי מעצר, על-פי מהותם, נוגעים הן לחשוד או לנאשם אשר בעניינו דנים, והן לציבור בכללותו לרבות הנפגעים בפועל או בכוח ממעשי העבירה בגינם החשוד נחקר או מועמד לדין. שני הצדדים – החשוד והנאשם מן העבר האחד, והציבור המיוצג על-ידי המדינה-המאשימה מן העבר השני - זכאים לסופיות הדיון בהליך המעצר או השחרור (בכפוף לאפשרות להגשת בקשה לעיון חוזר כפי שיפורט בפסקה 6 להלן).

שנית , תחימת המועדים להגשת ערר בעניין מעצר או שחרור עשויה לתרום לייעול הדיון בעררים אלה. בהקשר זה יצוין כי הליך המעצר, מעצם טיבו, עשוי להיות מושפע מאירועים החלים בהליך העיקרי לאחר מתן החלטת המעצר או השחרור. שיהוי ממושך בין מתן ההחלטה לבין הגשת הערר, עלול להוביל לידי כך ששופט הערר יצטרך להידרש לשינוי נסיבות או לחומר ראיות חדש שנתווסף מאז הדיון בהליך המעצר בבית המשפט קמא (ראו: סעיף 53(ב) לחוק המעצרים). תוצאה זו אינה בהכרח יעילה והיא מכרסמת במנגנון של בקשה לעיון חוזר, האמורה להיות מוגשת לפני הערכאה שנתנה את ההחלטה המקורית בעניין המעצר או השחרור (ראו: סעיף 52(א) לחוק המעצרים). תחימת המועד להגשת ערר תוך 30 ימים מעת מתן ההחלטה, עשויה לצמצם מקרים אלה.

לבסוף , נראה כי תכלית חקיקתו של סעיף 53(ג) לחוק היתה להגן גם על הסדר הטוב בעבודת בתי המשפט ועל השוויון בין בעלי-הדין. בהתאם לסעיף 53(א) לחוק המעצרים שנוסחו הובא בראשית הדברים, הדיון בערר על החלטת מעצר או שחרור מתקיים בפני שופט יחיד. בהתאם לפרקטיקה הנוהגת, עררי מעצר או שחרור – הן בבתי המשפט המחוזיים והן בבית המשפט העליון – נדונים על-ידי שופטים תורנים. טרם קבלת תיקון מס' 60, המועד הבלתי מוגבל להגשת ערר בעניין מעצר או שחרור, הוביל לידי כך שמגישי הערר יכלו לבחור את מועד הגשת ההליך, ועל-ידי כך להשפיע על זהות השופט התורן שידון בערר שהוגש על-ידם ("פורום-שופינג"). חקיקתו של סעיף 53(ג) נועדה למנוע מצב בלתי ראוי זה.

3.

הנה כי כן, תיקון מס' 60 הוביל לשינוי מבורך בתחימת המועד להגשת ערר בעניין מעצר או שחרור לפי חוק המעצרים. הכלל הינו כי ערר כאמור צריך להיות מוגש בתוך 30 ימים מעת מתן ההחלטה. כלל זה תורם לוודאות המשפטית ולהצבת גבול להימשכות ההליכים בענייני מעצר ושחרור. הוא תורם ליעילות בירורם של הליכי המעצר, לסדר הטוב ולשוויון בין בעלי הדין. ואולם, האינטרסים האמורים, חשובים ככל שיהיו, אינם מוחלטים. אין הם חזות הכל. בצד כלל 30 הימים להגשת ערר, קובע סעיף 53(ג) לחוק חריג. בהתאם לחריג, "בית המשפט רשאי להאריך את המועדים האמורים מטעמים שיירשמו".

מה הן התכליות המונחות בבסיס קביעת החריג האמור? ראשית , אין כלל משפטי שאין לו חריג. כך בכלל וכך בתחום סדרי הדין. כך במיוחד כאשר עסקינן במועדים שנקבעו בחיקוק אשר מעצם טיבם הם חדים ונוקשים, ולפיכך מתחייב מתן שיקול-דעת לבית המשפט לסטות מהם במקרים מתאימים המצדיקים זאת.

שנית , קיומו של חריג המאפשר הארכת מועד להגשת ערר בעניין מעצר או שחרור, נותן מענה לצרכי המציאות והחיים. לעיתים, האיחור הינו מוצדק ואין לראות במגיש הערר כמי שזלזל במועדים ובסדרי הדין. נוקשות יתרה בהפעלתם של סדרי הדין עלולה להוביל לתוצאה שרירותית. כבר נאמר בפסיקתו של בית משפט זה כי "...דחף היעילות אינו צריך להיהפך לבהילות. לעולם אין לשכוח שסדר הדין אינו אלא אמצעי להשגת המטרה הנעלה של עשיית משפט צדק ואין להפוך את האמצעי למטרה בפני עצמה" (ע"א 89/66 ששון נ' קדמה , פ"ד כ(3) 477, 480 (1966)). עוד נאמר כי "יש לזכור תמיד, כי סדרי הדין הם משרת יעיל, אך אדון מסוכן...דבקות יתר, במקום בו נדרשת התחשבות, עלולה להיתפס כקפריזית ושרירותית" (בש"פ 6292/00 חורי נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(4) 523 (2000)).

שלישית , קיומו של חריג המאפשר הארכת מועד להגשת ערר מתחייב ממהותם של ההליכים בהם עסקינן. ענייננו בהליכי מעצר ושחרור שבטבורם מצויה חירותו של אדם. עוצמתה של זכות זו רבה בהתחשב בכך שבשלב הליכי המעצר, החשוד או הנאשם הם בחזקת חפים מפשע. בהתחשב בכך, הצורך לאפשר בירורו של ערר שהוגש באיחור על-ידי חשוד או נאשם המצויים במעצר, עשוי בנסיבות מתאימות לגבור על האינטרסים לוודאות משפטית וליעילות דיונית. הזכות החוקתית לחירותם של חשודים ונאשמים - בוודאי בשלב בו טרם הורשעו בדין - היא מזכויות האדם הבסיסיות ביותר, והדבר מחייב גמישות במידה מתאימה לעניין המועדים בהגשת עררי מעצר. הצורך בגמישות דיונית עשוי להתקיים גם בנסיבות הפוכות, בהן הערר שהוגש באיחור נוגע להחלטה לשחרר חשוד או נאשם ממעצרו. בנסיבות כאלה, האינטרס הציבורי בשמירה על שלום הציבור ובטחונו ואף במניעת שיבוש הליכי משפט, עשויים להצדיק את בירורו של הערר, על-אף האיחור בהגשת ההליך. הנה כי כן, זכותם החוקתית לחירות של החשוד והנאשם מזה, והאינטרסים הציבוריים לשמירה על שלום הציבור ובטחונו מזה, יצדיקו לא פעם קבלת ערר לרישום על-מנת שיתברר לגופם של דברים, על-אף האיחור במועד הגשתו. גמישות דיונית זו מתחייבת בהתחשב במהותם ובמאפייניהם של הליכי מעצר ושחרור בפלילים (ראו והשוו: ב"ש 230/86 עצמון נ' מדינת ישראל , פ"ד מ(2) 353, פס' 5 (1986); עוד ראו והשוו: גיא שני "רשות לערער על בקשת הרשות לערער ("בגלגול שני"): דין מצוי, דין מוצע ודין רצוי בסוגיית הערעור על 'החלטה אחרת'" עיוני משפט ל(1) 71, 118-119 (2006)).

"טעמים שיירשמו" - אמות-המידה להארכת מועד לפי סעיף 53(ג) לחוק

4.

כאמור, סעיף 53(ג) לחוק המעצרים קובע כי בית המשפט רשאי להאריך את מועד 30 הימים להגשת ערר "מטעמים שיירשמו". מה טיבם של טעמים אלה? מתגובת בא-כוח המדינה בתיק שלפניי עולה כי הוא סבור שנדרשים "נימוקים מיוחדים" לשם הארכת מועד כאמור. אין בידי לקבל עמדה זו המנוגדת ללשונו ולתכליתו של סעיף 53(ג) לחוק. מבחינה לשונית – סעיף 53(ג) קובע במפורש כי נדרשים "טעמים שיירשמו" ולא "טעמים מיוחדים" כנטען על-ידי בא-כוח המדינה. בהקשר זה יצוין כי מבחן "הטעמים המיוחדים" נוהג בנוגע להארכות מועד להגשת הליך אזרחי (ראו: תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984), ואילו עניינו של סעיף 53(ג) לחוק הוא בהליכי מעצר בפלילים. מבחינה תכליתית - כבר עמדתי על כך שתכליתו של החריג הקבוע בסעיף 53(ג) סיפא נגזרת ממהותם וממאפייניהם של הליכי המעצר. זכותם החוקתית לחירות של חשוד ונאשם בפלילים מזה, והאינטרס הציבורי בשמירה על שלום הציבור ועל ביטחונם של נפגעי עבירה אקטואליים או פוטנציאליים מזה, ראוי שישפיעו גם על אופן הפרשנות והיישום של החריג הנדון הלכה למעשה.

בהתחשב בכל אלה, נראה לי כי בדונו בבקשה להארכת מועד להגשת ערר בעניין מעצר או שחרור, יפעיל בית המשפט את אמת-המידה הנהוגה בפלילים. בהתאם לאמת-מידה זו, נדרש טעם ממשי המניח את הדעת לשם מתן אורכה להגשת ערר (ראו והשוו: בש"פ 5988/06 נגר נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 25.7.2006) הדן בפרשנות סעיף 201 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 שעניינו הארכת מועדים להגשת ערעור ובקשת רשות ערעור בפלילים).

בהמשך לדברים אלה יוער כי אין להתעלם מהבדלי המעמד והכוח בין המדינה-המאשימה לבין חשוד או נאשם בפלילים אשר, כאמור, בשלב המעצר הינם בחזקת חפים מפשע. נוכח פערי כוחות אלה, ניתן לומר כי כאשר מדובר בערר שהוגש באיחור מטעם חשוד או נאשם (להבדיל מהמדינה), הנטל שיחול על מבקש האורכה לא יהיה כבד במיוחד (ראו והשוו: בש"פ 6353/02 מדינת ישראל נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח , פ"ד נז(1) 1, פס' 3 (2002)). יחד עם זאת, ראוי להדגיש כי מתן אורכה כאמור לא ייעשה כדבר שבשגרה. הכלל הוא כי יש לקיים את המועדים הקבועים בדין, בעוד שהארכת מועד הינה בגדר היוצא מן הכלל. בהתאם לכך, הנטל הוא על מבקש האורכה להוכיח קיומה של הצדקה להארכת מועד להגשת ערר, וזאת בין אם הבקשה הינה מטעם החשוד או הנאשם, ובין אם היא מטעם המדינה.

5.

לצורך הכרעה בבקשה להארכת מועד להגשת ערר בעניין מעצר או שחרור, יבחן בית המשפט האם הבקשה להארכת מועד הוגשה במסגרת המועד הקבוע בדין להגשת ההליך. עוד ישקול בית המשפט את משך האיחור בהגשת הערר; הטעם לאיחור; וכן סיכוייו הלכאוריים של הליך הערר. יודגש כי אין המדובר ברשימת שיקולים ממצה, וכי שאלת קיומו של טעם ממשי מניח את הדעת לאיחור בהגשת הערר, תיבחן תמיד לפי מכלול נסיבותיו של כל מקרה לגופו.

בנסיבות בהן הבקשה להארכת מועד הוגשה לבית-המשפט בתוך המועד הקבוע בדין להגשת ההליך, יהווה הדבר אינדיקציה לאי זלזול בהליכים המשפטיים ורצון לקיים את סדרי הדין. הגשתה של בקשת האורכה בתוך המועד החוקי, אף מונעת הסתמכות של הצד שכנגד על סופיות הדיון. שיקולים אלה עשויים להוביל לקבלת הבקשה לאורכה.

אשר למשך האיחור ולטעמו - ככל שמשך האיחור בהגשת הליך הערר ארוך יותר; וככל שהטעם לאיחור אינו טעם מהותי אלא בבחינת טענה המועלית בעלמא ללא ביסוס הולם, כך הנטייה תהיה לדחות את בקשת האורכה. בהקשר זה יוער כי בשבועות הראשונים בסמוך לאחר קבלתו של תיקון מס' 60 ופרסומו בספר החוקים, התקבלו בבית משפט זה – בהסכמת המדינה – מספר בקשות להארכות מועד להגשת עררי מעצר, מן הטעם שבאי-כוח העוררים טרם הספיקו להכיר ולהפנים את התיקון האמור. למותר לציין כי כעת, בחלוף חודשיים מפרסום התיקון בספר החוקים, משקלה של טענה בדבר אי ידיעת הדין, עשוי להיחלש במסגרת בחינת הטעמים לאיחור בהגשת עררי מעצר. עם זאת, אין בדבריי האמורים כדי לשלול אפשרות כי בנסיבות מתאימות שלא כאן המקום להגדירן במדויק, אי ידיעת הדין תעלה כדי טעם ממשי להצדקת האיחור.

בכל הנוגע לבחינת סיכוייו הלכאוריים של הליך הערר, רואה אני לציין כי בחינה זו אינה קלה ליישום, במיוחד על רקע מאפייניהם הייחודיים של הליכי המעצר. כידוע, ההכרעה בבקשת מעצר מתקבלת לאור בחינת קיומה של עילת מעצר על-בסיס חומר ראייתי לכאורי, ולאחר בחינת האפשרות לחלופת מעצר בהתחשב במכלול נסיבות העניין. מעל הדיון בהליכי המעצר וההכרעה בהם, מרחפת חזקת החפות של החשוד שטרם הועמד לדין, או הנאשם שטרם הורשע בדינו. בנסיבות אלה, הערכת סיכוייו הלכאוריים של הליך הערר הנוגע להחלטה שיפוטית שהתקבלה, היא עצמה, על-בסיס ראיות לכאוריות, אינה מלאכה פשוטה לביצוע. כך במיוחד בהתחשב בשלב הדיוני המקדמי ובחלקיות החומר המובא לעיון בית המשפט במסגרת בקשה להארכת מועד. יחד עם זאת, ועל-אף הקושי המוזכר, אין לוותר על בחינת סיכוייו הלכאוריים של הליך הערר במסגרת הכרעה בבקשות להארכת מועד לפי סעיף 53(ג) לחוק. במקרים מתאימים, סיכוייו הלכאוריים של ההליך עשויים להוות שיקול בעל-משקל במסגרת ההכרעה בבקשות להארכת מועד. בהקשר זה ניתן להוסיף ולומר כי הערכת סיכוייו הלכאוריים של הליך הערר עשויה להיות מושפעת מן השאלה האם מדובר בערר ב"גלגול" שני או ערר ב"גלגול" שלישי. בנסיבות בהן החלטת המעצר או השחרור כבר נבחנה על-ידי ערכאה ערעורית אחת, סיכוייו הלכאוריים של ערר שני בפני בית-משפט זה עשויים להיות נמוכים יותר, אף כי לא ניתן לשלול קיומם של מקרים בהם "כלל-אצבע" זה לא יתקיים.

6.

בסיום דברים אלה רואה אני להוסיף כי להליכי מעצר ושחרור בפלילים מאפיין נוסף המשליך בעקיפין על הכרעה בבקשות להארכת מועד לפי סעיף 53(ג) לחוק המעצרים. בהתאם לסעיף 52(א) לחוק "עצור, משוחרר בערובה או תובע רשאי לפנות לבית המשפט בבקשה לעיון חוזר , בעניין הנוגע למעצר, לשחרור או להפרת תנאי השחרור בערובה, לרבות בהחלטה לפי סעיף זה, אם נתגלו עובדות חדשות, נשתנו נסיבות או עבר זמן ניכר מעת מתן ההחלטה" (ההדגשה אינה במקור-ד.כ.ל). סעיף 52(א) קובע, אפוא, שלוש עילות חלופיות להגשת בקשה לעיון חוזר בהחלטת מעצר או שחרור: גילוי עובדות חדשות, שינוי נסיבות או חלוף זמן ניכר ממועד מתן ההחלטה (ראו בעניין זה: בג"צ 14/98 מנבר נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(1) 97, פס' 13 (1998); בש"פ 3678/09 אוחנה נ' מדינת ישראל , פס' 23 (לא פורסם, 11.5.2009)). הוראת-חוק זה עומדת ברקע הדיון בבקשות להארכת מועד, במובן זה שדחיית בקשה כאמור לאחר בחינת מכלול השיקולים שהוזכרו לעיל בנסיבותיו של כל מקרה לגופו, אינה סותמת את הגולל לדיון מחודש בנושא המעצר או השחרור בהתקיים העילות המנויות בסעיף 52(א) לחוק.

מן הכלל אל הפרט

7.

כנגד המבקשת הוגש ביום 5.1.2010 כתב אישום המייחס לה עבירה של סחר בסם מסוכן וכן עבירה של ניסיון לסחר בסם מסוכן. עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה למעצר העוררת עד תום ההליכים. בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופטת חיותה כוחן) נענה לבקשה והורה על מעצרה של המבקשת עד לתום ההליכים המשפטיים כנגדה. החלטה זו ניתנה ביום 3.2.2010

במעמד הנוכחים. בהתאם לסעיף 53(ג) לחוק המעצרים, היה על המבקשת להגיש ערר על ההחלטה האמורה עד ליום 7.3.2010 . הבקשה שלפניי הוגשה ביום 11.3.2010 , קרי- באיחור של ארבעה ימים.

לטענת באת-כוח המבקשת, מספר ימים לאחר מתן החלטת המעצר (בימים 4.2.2010 ו- 11.2.2010) הודיעה המשיבה למבקשת כי הועברו לידיה חומרי חקירה נוספים בתיק (הכוללים דיסק ותמלילי האזנות סתר וכן תעודת חיסיון על מידע מודיעיני). לפי הנטען, חומרי חקירה אלה הועברו לידי באת-כוח המבקשת ביום 3.3.2010 וביום 8.3.2010. לטענת באת-כוח המבקשת, מאחר שהיה צפוי להתקבל חומר חקירה נוסף בתיק, ונוכח הרצון להבין את התמונה בכללותה בטרם הגשת הערר, לא הוגש הערר בתקופת 30 הימים שנקבעה בסעיף 53(ג) לחוק.

המשיבה מתנגדת לבקשה להארכת מועד. בטיעוניו הדגיש בא-כוח המשיבה כי עד כה הסכימה המשיבה לפנים משורת הדין, לבקשות למתן אורכה להגשת ערר על החלטות מעצר, וזאת לנוכח החידוש שבתיקון מס' 60. עם זאת, בחלוף למעלה מחודשיים ממועד פרסום התיקון נטען כי "הגיעה העת לקיים את תכלית החקיקה החדשה ולהתנגד למתן אורכות מסוג זה בהעדר נימוקים מיוחדים". לטענת בא-כוח המשיבה, המבקשת לא הציגה "נימוק מיוחד" לאיחור בהגשת ההליך. בהקשר זה ציין בא-כוח המשיבה כי המבקשת הסכימה לקיומן של ראיות לכאורה בהליכי המעצר בבית המשפט המחוזי והדיון התמקד בשאלת חלופת מעצר. בהתחשב בכך, נטען כי העברת חומר החקירה הנוסף לידי המבקשת אינה מהווה הצדקה לאיחור בהגשת ההליך, מה גם שחומר זה הועבר לפי הטענה בטרם חלוף המועד החוקי להגשת הערר.

במענה לטיעוני המשיבה, טענה באת-כוח המבקשת בתגובתה מיום 22.3.2010 ומיום 24.3.2010 כי חומר החקירה הנוסף מהווה חומר חדש אשר עלה מהמשך פעולותיה של היחידה החוקרת. לפי הטענה, ההסכמה שניתנה על-ידי באת-כוח המבקשת לקיומן של ראיות לכאורה בהליכי המעצר בבית המשפט המחוזי, ניתנה אך ביחס לחומר החקירה שהיה בידי המבקשת נכון לאותו מועד, ולא התייחסה לקיומו של חומר החקירה הנוסף אשר לטענת המבקשת הועבר לידיה בשלב מאוחר יותר.

8.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ואת נסיבות העניין, באתי למסקנה כי דין הבקשה להתקבל. מטעמים שפורטו בראשית דבריי (פסקה 4 לעיל), אינני מקבלת את עמדת בא-כוח המדינה לפיה נדרשים "נימוקים מיוחדים" להארכת מועד להגשת ערר מעצר לפי סעיף 53(ג) לחוק. נוכח מהותו ומאפייניו של הליך הנדון, די בקיומו של טעם ממשי מתקבל על הדעת. העברת חומר חקירה נוסף לידי הסנגור לאחר מתן החלטת המעצר, עשויה בנסיבות מתאימות להוות טעם מהותי המצדיק איחור בהגשת הערר (בכפוף לכך שבמקרים מסוימים עשוי הדבר לשמש עילה לעיון חוזר לפי סעיף 52 לחוק המעצרים). עם זאת, יודגש כי אף במקרים כאמור, ראוי שתוגש בקשה להארכת מועד במסגרת התקופה הקבועה בחוק להגשת ההליך, ואין להשתהות עם הגשתה של בקשת האורכה.

בנסיבות המקרה שלפניי, בהתחשב בכך שמדובר באיחור קצר יחסית בהגשת ההליך ונוכח מהות הטעם שהוצג להצדקת האיחור; ראיתי להיענות לבקשת האורכה. זאת, בלא צורך לקבוע מסמרות בדבר סיכוייו הלכאוריים של הערר נשוא הבקשה.

אשר על כן, ניתנת בזאת אורכה להגשת הערר עד למועד הגשתו בפועל. המזכירות תתייק החלטה זו בתיק השופט שיישב בדין.