בש"פ 979/11 שמואל אסרף נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מיום 5.1.2011, לעצור את המבקש עד לתום ההליכים המשפטיים כנגדו. לפי סעיף 53(ג) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, המועד האחרון להגשת הערר הוא 6.2.2011. ביום 6.2.2011 הוגשה הבקשה להארכת מועד, ובה נטען כי עורך-דינו של המבקש לא ייצג אותו עד כה, ונטל על עצמו את הייצוג רק בשבוע שקדם להגשת הבקשה. עוד נכתב בבקשה כי בא-כוח המבקש שוקל להגיש ערר, אולם לאור היקף החומר ופרק הזמן הקצר שנותר, לא יהא סיפק בידו להשלים את המלאכה בתוך המועד הקבוע בדין. לפיכך נתבקשה הארכת מועד עד ליום 28.2.2011.

ביקשתי את תגובת המדינה. המדינה הודיעה כי "אינה יכולה להגיב לבקשה בשלב זה שכן לדברי המבקש עצמו הוא טרם החליט אם יש מקום להגשת הערר ומהם הנימוקים לכך". המדינה הודיעה אפוא כי "תגיב ככל שתתבקש לכך לאחר שתוגש בקשה בצירוף ערר מנומק".

אין בידי לקבל את עמדת המדינה כי אין באפשרותה להגיש תגובה לגוף הבקשה בשלב זה, כפי שהוריתי בהחלטתי מיום 7.2.2011. לעיתים מוגשות בקשות להארכת מועד על-ידי בעלי-דין השוקלים את האפשרות לנקוט בהליך ערעורי. אף המדינה נוהגת כך מעת לעת. מובן כי לא תמיד יש הצדקה להיעתר לבקשה, אולם עצם העובדה שבעל הדין טרם גמר אומר להגיש הליך ערעורי, אין משמעותה כי לא ניתן להתייחס לבקשה להארכת מועד שהוא מגיש עובר לחלוף המועד הקבוע בדין. זאת ועוד, לעיתים תכופות בקשות להארכת מועד מוגשות עובר לחלוף הזמן מבלי שמצורף להן ההליך הערעורי עצמו (שהכנתו טרם הושלמה), ואין בכך כדי לשלול את עצם האפשרות להידרש לבקשה.

בהיעדר תגובה מטעם המדינה לגוף הבקשה; ובשים לב לנימוקי הבקשה, למועד הגשתה ולמהות העניין שעל הפרק (ראו גם בש"פ 2000/10 מזרחי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.3.2010)), החלטתי להיעתר לבקשה אולם באופן חלקי בלבד. איני סבור כי הונח בבקשה טעם המצדיק הארכת מועד עד ליום 28.2.2011. לפיכך, על המבקש להגיש את הערר – ככל שיחפוץ בכך – עד ליום 17.2.2011. לערר תצורף החלטתי-זו.