בש"פ 3354/10 ציון בן עמי נ. מדינת ישראל

1.

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערר על החלטה של בית המשפט המחוזי מרכז (כבוד השופטת ק' רג'יאנו) מיום 10.3.2010, בדבר מעצרו של המבקש עד לתום ההליכים נגדו.

2.

המבקש הוא הנאשם 7 בכתב אישום רחב היקף, ושמו נכלל באישום השני בכתב האישום. כתב האישום מייחס לו עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, ניסיון לייבוא סם מסוכן, זיוף מסמך וקשירת קשר לעוון. כל זאת במסגרת פרשה רבת משתתפים וחוצה גבולות שעניינה ניסיון לייבא סם מסוכן (במשקל של 108.2 ק"ג נטו) מפנמה לישראל ולמדינות נוספות. בהחלטת המעצר קבע בית המשפט המחוזי כי קיימות ראיות לכאורה בעניינו של המבקש, וכי עבירות הסמים המיוחסות לו מקימות חזקת מסוכנות מן-החוק. בית המשפט הוסיף ובחן את נסיבותיו של המבקש ואת נסיבות המקרה, ובא למסקנה כי מתייתר הצורך לבחון חלופת מעצר קונקרטית; לפיכך הורה בית המשפט, כאמור, על מעצרו של המבקש.

3.

כאמור, החלטת בית המשפט המחוזי ניתנה ביום 10.3.2010, וזאת במעמד בא-כוח המבקש. לפי הוראת סעיף 53(ג) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן:

חוק המעצרים ), המועד להגשת ערר על החלטה בעניין מעצר הוא תוך 30 ימים מעת מתן ההחלטה. תיחום-זמן זה הוסף לחוק המעצרים לאחרונה, במסגרת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 60), התש"ע-2010. המבקש הגיש את הערר ביום 28.4.2010, אולם בשל מגבלת-המועד הקבועה בדין הגיש ביום 2.5.2010 את הבקשה שלפניי. הוו אומרים: ההליך הוגש באיחור של קרוב לשלושה שבועות.

4.

מהן אמות המידה להכרעה בבקשה להארכת מועד להגשת ערר? אלה הותוו בבש"פ 2000/10 מזרחי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.3.2010). כפי שהובהר שם, הארכת המועד מותנית בקיומו של טעם ממשי המניח את הדעת, ובהקשר זה יש לבחון, בין היתר, האם הבקשה להארכת מועד הוגשה במסגרת המועד הקבוע בדין להגשת ההליך; מהו משך האיחור בהגשת הערר; מהו הטעם לאיחור; ומהם סיכוייו הלכאוריים של הליך הערר.

5.

כיצד מסביר המבקש את האיחור? ובכן, בבקשה נטען כי מדובר בפרשה רחבת היקף הכוללת חומר חקירה רב. כמו-כן צוין כי לא היה סיפק בידי בא-כוח המבקש להכין את הערר בשל עומס עבודה במשרדו. המבקש לא הסביר בבקשתו-זו מדוע הוגשה הבקשה להארכת מועד לאחר

שחלף המועד הקבוע בדין להגשת הערר. עניין זה הועלה על-ידי המדינה בתגובתה, ועוד ציינה המדינה כי חומר החקירה היה מוכר לסנגוריה ולכן היה באפשרותה להגיש את הערר בתוך פרק הזמן של 30 ימים הקבוע בדין. המדינה הוסיפה כי דחיית הבקשה להארכת מועד לא סותמת את ה גול ל על שאלת המעצר, שכן ניתן לקיים דיון מחודש לפי העילות הקבועות בסעיף 52(א) לחוק המעצרים.

לאור החסר בבקשה המקורית להארכת מועד, ובהתחשב במהות העניין, אפשרתי למבקש להגיב לתגובת המשיבה, ולהסביר את פשר העיכוב בהגשת ההליך. הוריתי למבקש להתייחס בין היתר לשאלה מדוע לא הוגשה ולוּ הבקשה להארכת מועד בתוך פרק הזמן הקבוע בדין להגשת הערר.

6.

ביום 12.5.2010 הגיש המבקש את תגובתו המשלימה, ושב וטען כי היקף החומר שבתיק הצריך עבודה רבה בהכנת הערר. המבקש הוסיף כי מדובר בתיק מורכב שצפוי להתברר במשך זמן רב, ועל כן אין מקום למנוע ליבון של סוגיית המעצר בערכאת הערעור אך בשל איחור לא גדול בהגשת הערר. המבקש חלק על טענת המדינה כי ניתן יהיה לקיים דיון מחודש בסוגיית קיומן של ראיות לכאורה במסלול של סעיף 52 לחוק המעצרים. אשר לאי-הגשת הבקשה להארכת מועד בתוך המועד הקבוע בדין, ציין בא-כוח המבקש כי מדובר בטעות. עם זאת, כך הוסיף, תיקון חוק המעצרים בעניין המועד להגשת ערר חוקק רק לפני חודשים מספר, ובנסיבות המקרה אין למנוע מהמבקש את האפשרות להביא לפני בית המשפט את עררו אך בשל טעות זו – שלא תישנה.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים החלטתי לקבל את הבקשה להארכת מועד.

7.

התיקון לחוק המעצרים – בעניין המועד להגשת ערר – אכן אינו ותיק בשנים. עם זאת, ברי כי ככל שחולף הזמן מפרסום התיקון בספר החוקים, הולך ופוחת משקלה של טענה בדבר אי ידיעת הדין או בדבר מחדלים דיוניים הנובעים מחבלי ההטמעה של ההוראה החדשה. הגישה הליברלית יחסית ההולמת את תחילת הדרך עשויה לפנות את מקומה לציפייה כי עורכי-הדין יפנימו את הדין החדש ויפעלו בהתאם לו.

8.

אין ספק כי בענייננו היה על בא-כוח המבקש להגיש את הבקשה להארכת מועד בתוך המועד הקבוע בחוק להגשת הערר. בא-כוח המבקש אינו חולק על כך ומסביר את המחדל הדיוני בטעות שנפלה במשרדו. האם טעות זו צריכה להביא למניעת בירורו של הערר במקרה זה? תשובתי לכך היא בשלילה. ענייננו בהליכי מעצר הנוגעים לחירותו הבסיסית של המבקש, כשבשלב זה עומדת לזכותו חזקת החפות. האיחור במקרה זה אינו מבוטל או זניח, אך גם אינו מבטא זלזול בוטה בחוק. הרושם הוא שאכן מדובר בתיק כבד משקל וגדל מימדים, ואף בכך יש כדי להוות שיקול רלבנטי בבקשה שלפניי. לא למותר להדגיש גם כי מדובר בערר ראשון על החלטת מעצר, ולא ב"גל גול

שלישי". במכלול הנסיבות האלה, איני סבור כי יש מקום למנוע את בירור הערר בשל מחדל דיוני מצדו של בא-כוח המבקש (ראו גם בש"פ 1943/10 רקיבי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.3.2010)).

9.

התוצאה היא שהבקשה להארכת מועד מתקבלת. הערר יתקבל לרישום. המזכירות תתייק את החלטתי-זו בתיק השופט שיישב בדין.