בש"פ 2775/10 הלאל הנבוזי נ. מדינת ישראל

1.

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט כ' סעב). בהחלטתו קיבל בית המשפט המחוזי את הערר שהגישה המדינה על החלטת בית משפט השלום, והורה על מעצר עד תום ההליכים של המבקש הנאשם בעבירות סמים, זאת חלף שחרורו בתנאים מגבילים כפי שהורה בית משפט השלום.

החלטת בית המשפט המחוזי ניתנה בתאריך 22.2.2010 בנוכחות המבקש ובא-כוחו דאז. הבקשה להארכת מועד הוגשה בתאריך 12.4.2010. לפי הוראת סעיף 53(ג) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ), המועד להגשת ערר הוא תוך 30 ימים מעת מתן ההחלטה. תיחום-זמן זה הוסף לחוק המעצרים לאחרונה, במסגרת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 60), התש"ע-2010. אם כן, הבקשה להארכת מועד הוגשה לאחר שחלפו 19 ימים מהמועד האחרון הקבוע בדין להגשת הערר (24.3.2010).

2.

בבקשת הארכה הוצג נימוק אחד להארכת המועד המבוקשת והוא – חילופי ייצוג. כלשון הבקשה: "הח"מ קיבל את הייצוג בתיק רק לאחרונה, וזאת בשל חילופי סנגורים, ומכאן הבקשה". המשיבה בתגובתה טענה כי מדובר באמירה עמומה, וכי עוד ביום 14.3.2010 הצהיר סנגורו הנוכחי של המבקש לפני בית משפט השלום כי "אנו בהליכים של ערעור לבית המשפט העליון בעניין מעצר הנאשם עד תום ההליכים...". במצב דברים זה סברה המשיבה כי למצער היה על המבקש להגיש בקשה להארכת מועד בתוך פרק הזמן הקבוע בדין להגשת הערר. התנהלות המבקש, כך טענה המשיבה, מעלה חשש ל"פורום שופינג". עוד הטעימה המשיבה כי סוגיית המעצר נדונה כבר בשתי ערכאות, וכי החלטת בית המשפט המחוזי מפורטת ומנומקת כדבעי.

לאור האמור בתגובת המדינה ביקשתי את תגובתו של המבקש אשר בה יפרט את המועד שבו הוחלף הייצוג ואת הטעמים לאיחור בהגשת הבקשה. בתגובתו ציין המבקש כי הייצוג בתיק הפלילי העיקרי הועבר לעורך-הדין הנוכחי ביום 11.3.2010, אולם עניין הייצוג בהליך המעצר הוסדר באופן סופי רק ביום 11.4.2010. בנסיבות אלה, בהתחשב בעמדות הסותרות של בית משפט השלום ושל בית המשפט המחוזי, ולאור חזקת החפות העומדת לזכות המבקש, נטען כי קיים במקרה זה טעם מספק להארכת המועד. לתגובה זו של המבקש צורף תצהיר של עורך-דינו התומך בטיעון לגבי מועדי החלפת הייצוג.

לאחר ששקלתי בדבר באתי למסקנה כי יש לקבל את הבקשה להארכת מועד.

3.

אמות-המידה להכרעה בבקשה להארכת מועד לפי סעיף 53(ג) לחוק המעצרים הותוו בהחלטתה של כבוד הרשמת ד' כהן-לקח בבש"פ 2000/10 מזרחי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.3.2010). כפי שהובהר שם, הארכת המועד להגשת ערר מותנית בקיומו של טעם ממשי המניח את הדעת , וכי בהקשר זה יש לבחון, בין היתר, האם הבקשה להארכת מועד הוגשה במסגרת המועד הקבוע בדין להגשת ההליך; מהו משך האיחור בהגשת הערר; מהו הטעם לאיחור; ומהם סיכוייו הלכאוריים של הליך הערר.

4.

בענייננו, הבקשה להארכת מועד הוגשה לאחר חלוף תקופת שלושים הימים. אף בהנחה שחילופי הייצוג בכל הנוגע להליך המעצר הוסדרו רק בתאריך 11.4.2010, ברור שהיה מקום במקרה זה להגיש ולוּ את הבקשה להארכת מועד בתוך המועד הקבוע בדין. זאת בפרט כשהעברת הייצוג בעניינו של המבקש הייתה בתאריך 11.3.2010, וכשלפי הפרוטוקול שצורף לתגובת המדינה, המתעד דיון בבית משפט השלום, עורך-דינו של המבקש הצהיר כבר ביום 14.3.2010 כי "אנו בהליכים של ערעור לבית המשפט העליון בעניין מעצר הנאשם עד תום ההליכים...". כאמור, בסופו של דבר הוגשה הבקשה ביום 12.4.2010. מדובר באיחור לא מבוטל, אך בה בעת אין לומר כי השיהוי משמעותי ביותר. שיקול נוסף שיש לו חשיבות בענייננו הוא ששתי הערכאות הקודמות הגיעו למסקנות שונות בעניין גורלו של המבקש בהקשר המעצר – בית משפט השלום הורה על שחרור בתנאים מגבילים ואילו בית המשפט המחוזי פסק כי יש מקום למעצר עד תום ההליכים. מסקנות נבדלות אלה נשענו על הערכה שונה של עוצמת התשתית הראייתית. בנסיבות אלה, בהתחשב במשך האיחור ובחילופי הייצוג, וכן בהתחשב בזכות לחירות המונחת על כף המאזניים, אינו רואה לחסום את דרכו של המערער לבית משפט זה, זאת חרף עמדתי כי התנהלות בא-כוח המבקש לא התאפיינה בשקידה הראויה.

אשר על כן, ניתנת בזאת אורכה להגשת הערר. בינתיים הוגש הערר בפועל לבית המשפט, ולכן המזכירות תפתח הליך מתאים ותצרף לתיק גם את החלטתי-זו.