בש"פ 3678/09 רפי אוחנה נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט ג' נויטל ) מיום 26.4.2009 בב"ש 9767/09 (תפ"ח 1120/04) אשר דחה את בקשתו של העורר לעיון חוזר בהחלטתו של בית משפט זה (כבוד השופטת א' חיות ) מיום 25.2.2009 בבש"פ 1397/09, אשר במסגרתה התקבלה בקשתה של המשיבה להאריך את מעצרו של העורר בתשעים ימים נוספים על פי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן – חוק המעצרים ).

רקע עובדתי

1.

ביום 23.6.2004 הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בתפ"ח 1120/04 הנ"ל כנגד העורר ונאשמים אחרים (להלן בהתאמה – העורר ו הנאשמים ). כתב האישום ייחס לעורר עבירות של רצח – עבירה לפי סעיף 300(א)(2) יחד עם סעיף 29(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – חוק העונשין ); הריגה – עבירה לפי סעיף 298 יחד עם סעיפים 29(ב) לחוק העונשין; ניסיון לרצח – עבירה לפי סעיף 305(1) יחד עם סעיף 29(ב) לחוק העונשין, ניסיון לחבול בחומר נפיץ – עבירה לפי סעיף 330 יחד עם סעיפים 25, 29(ב) ו-34ד לחוק העונשין; פציעה בנסיבות מחמירות – עבירה לפי סעיף 334 יחד עם סעיפים 335(א)(2), 29(ב) ו-34א(א)(1) לחוק העונשין; קשירת קשר לביצוע פשע - עבירה לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין ונשיאת או הובלת נשק – עבירה לפי סעיף 144(ב) יחד עם סעיף 29(ב) לחוק העונשין. כתב האישום הכיל חמישה אישומים, כאשר ארבעה מתוכם יוחסו לעורר. כתב האישום נסוב על קשר שקשרו העורר ואחיו, משה אוחנה, עם הנאשמים וירון סנקר (להלן – סנקר ), על מנת לפגוע בדמויות שחשדו בהן כי היו מעורבות ברצח אחיהם, חנניה אוחנה ז"ל. לפי האישום הראשון, חברו העורר, הנאשמים וסנקר אל הקשר האמור ובמסגרתו קבעו הם פגישה עם שמעון זריהן (להלן – זריהן ). לבסוף, כשהתרחשה הפגישה ירו הם בזריהן מספר פעמים מאקדח שהחזיק סנקר וכתוצאה מכך זריהן נפצע; לפי האישום השני, קשר העורר יחד עם הנאשמים, מעורבים נוספים וסנקר קשר להמתתו של שלום דומרני היות שהביע שביעות רצון על רציחתו של חנניה אוחנה ז"ל; לפי האישום השלישי, העורר נתן הנחיה להטמין מטען ברכבו של יעקב אלפרון על מנת להביא למותם של האחרון ושל אחיו, ניסים אלפרון; האישום הרביעי לא יוחס לעורר. לפי האישום החמישי, הנחה העורר את סנקר לרצוח את חיים שאבי (להלן – שאבי ), שנחשד על ידי העורר כמי שסיפק מידע לרוצחיו של חנניה אוחנה ז"ל. במהלך יישום הנחייתו של העורר, גרם סנקר לפציעתו החמורה של שאבי ולמותו של אדם נוסף, תומר שבת, היות שסנקר סבר כי תווי פניו היו דומים לאלו של שאבי.

ההליכים המשפטיים עד כה

2.

לאחר שהוגש כתב האישום בבית המשפט המחוזי, עתרה המשיבה למעצרם של העורר והנאשמים האחרים עד תום ההליכים ובית המשפט נעתר לה. משפטו של העורר לא הסתיים בתום תשעה חודשים מיום הגשת כתב האישום ובית משפט זה נעתר בהזדמנויות שונות לבקשות שהגישה המשיבה להארכת מעצרו. העיכוב בשמיעת משפטו של העורר נבע בעיקרו מהתמשכות משפטו של עד התביעה המרכזי במשפט, סנקר, אשר הפליל את העורר ואחרים בהודעות מפורטות שמסר במשטרה והועמד לדין בנפרד, שכן על פי הלכת קינזי, לא ניתן היה להעיד את סנקר במשפטו של העורר כל עוד לא הסתיים משפטו שלו. ביטולה של הלכת קינזי בחודש אוקטובר 2006 איפשר את המשך ניהול משפטו של העורר.

3.

בחודש ינואר 2007, במסגרת הבקשה העשירית להארכת מעצרו של העורר, הורה בית משפט זה ( כבוד השופט א'

לוי ) ביום 24.1.2007 במסגרת בש"פ 59/07 על שחרורו של העורר לחלופת מעצר, ככל שתימצא חלופה הולמת על ידי בית המשפט המחוזי. בית משפט זה נימק את החלטתו בכך שהעורר שהה למעלה משנתיים וחצי במעצר עת ניתנה החלטתו, וכי השתכנע שמשפטו של העורר צפוי להימשך לפחות שנה נוספת. לאחר שנבחנה חלופת מעצר על ידי בית המשפט המחוזי, שוחרר העורר בחודש נובמבר 2007 לחלופת מעצר במסגרתה הוסכם כי העורר ישהה במעצר בית מוחלט תחת פיקוח של אחד מבין חמישה ערבים, לסירוגין, וכי כל אחד מהערבים יפקיד ערבות על סך של 100,000 ש"ח. כמו כן, נקבע במסגרת תנאיה המגבילים של חלופת המעצר כי העורר לא ייצור קשר ישיר או עקיף עם מי מהמעורבים בפרשה בגינה הוגש כתב האישום לבית המשפט המחוזי ויסכים לאיזוק אלקטרוני.

4.

ואולם, בחודש ספטמבר 2008 נעצר העורר שוב בעילה של הפרת תנאיה המגבילים של חלופת המעצר והוגש נגדו כתב אישום בבית משפט השלום בכפר-סבא (ת.פ. 2226/08). כתב האישום האמור ייחס לעורר במסגרת אישומים 1-6 כי ביקש מבית המשפט, במספר מועדים שונים, לצאת ממעצר הבית בו שהה לשם ביצוע בדיקת EMG

על סמך אישורים כוזבים שהנפיקה לו אורית פצברגר, שעובדת כמזכירה רפואית במכון לממוגרפיה בעיר רעננה (להלן – אורית ), ולפיכך הואשם העורר בבידוי ראיה – עבירה לפי סעיף 238 לחוק העונשין; בקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות – עבירה לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין ובהפרת הוראה חוקית – עבירה לפי סעיף 287(א) לחוק העונשין. במסגרת האישום השביעי נטען כי העורר איים על מירב יפרח (להלן – מירב ), שלבעלה היה סכסוך כספי עם העורר, במטרה לגבות את החוב שלטענת העורר חב לו בעלה של מירב, ולפיכך הואשם באיומים – עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין ובהפרת הוראה חוקית – עבירה לפי סעיף 287(א) לחוק העונשין. כן, במסגרת אישומים 7-13 נטען כי העורר שב לבית בו שהה בחלופת המעצר לאחר השעה שהותרה לו, ולפיכך הואשם בהפרת הוראה חוקית – עבירה לפי סעיף 287(א) לחוק העונשין.

5.

לאור שינוי נסיבות זה, עתרה המשיבה לעיון חוזר בהחלטתו של בית המשפט המחוזי לשחרר את העורר לחלופת מעצר וביקשה לעצרו מחדש. בית משפט זה (כבוד השופט ס' ג'ובראן ) נעתר ביום 28.9.2008 במסגרת בש"פ 7678/08 לבקשה האמורה, לאחר שעיין בחומר גלוי וחסוי שהוצג בפניו, בציינו כי מן החומר שהוצג לו עולה כי העורר הפר את תנאי שחרורו וכי די בכך כדי "להטות את הכף ולקבוע כי לא ניתן לומר עוד כי גובר בעניינו של משיב זה הרצון להגן על אינטרס החירות שלו על הפגיעה המשתקפת משחרורו לאינטרס הציבורי".

6.

משפטו של העורר לא הסתיים ועל כן המדינה שבה ועתרה להארכת מעצרו של העורר. ביום 4.12.2008 נעתר בית משפט זה (כבוד השופט א' לוי )

במסגרת בש"פ 9892/08 לבקשה האמורה בציינו כי לאחר שעיין בתיק החקירה הנוגע להפרת התנאים המגבילים כאמור, מצא הוא כי קיימות ראיות המצביעות לכאורה "על הפרות חוזרות של תנאי השחרור, אליהן נלווה חשד לביצוען של עבירות נוספות שאינן פשוטות כלל ועיקר". השופט לוי הוסיף וקבע כי העורר מעל, לכאורה, באמון שנתן בו בית המשפט ולכן הורה על הארכת מעצרו כמבוקש.

7.

ביום 25.2.2009 נעתר בית משפט זה (כבוד השופטת א' חיות ) במסגרת בש"פ 1397/09 הנ"ל לבקשת המשיבה להאריך את מעצרו של העורר בתשעים ימים נוספים בשל התמשכות משפטו. בית המשפט נימק את החלטתו בכך שיש, לכאורה, בסיס מוצק לטענת המשיבה כי העורר מעל באמון שניתן בו בעבר, עת שוחרר לחלופת מעצר, ואף ביצע, לכאורה, תוך כדי כך עבירה של ניסיון לגביית חוב באיומים. נוסף על כן, ציין בית משפט זה כי הוא נעתר לבקשת הארכת המעצר בשל מסוכנותו המופלגת של העורר ובעיקר בהתחשב בכך שהמשפט בעניינו עומד בפני סיום.

ההליכים בבית המשפט המחוזי

8.

בא כוח העורר טען בפני בית המשפט המחוזי כי לאור דיון ההוכחות האחרון שהתנהל בבית המשפט השלום בכפר-סבא, הרי שחל כרסום ממשי בחומר הראיות בקשר להפרותיו הלכאוריות של העורר את התנאים המגבילים כאמור.

כך, בא כוח העורר טען כי הגשת כתב האישום בבית משפט השלום בכפר-סבא התבססה על הודעתה של אורית במשטרה אשר הוגשה בהסכמת הצדדים לבית המשפט. לטענתה של אורית היא הנפיקה לעורר רק שלושה עד ארבעה אישורים ולא שישה כנטען בכתב האישום. למעלה מכך, לטענת בא כוח העורר הודעתה של אורית מעלה כי מתוך ארבעת האישורים האמורים רק שניים היו כוזבים. עוד טען בא כוח העורר כי לאור העובדה שהודעתה של אורית הוגשה בהסכמה, הרי שהמשיבה לא תוכל להוכיח באמצעות אורית את הנפקתם של שישה אישורים כוזבים כנטען בכתב האישום.

לבסוף, טען בא כוח העורר כי משלא תוכל המשיבה להוכיח את הנטען בכתב האישום יש לשחרר את העורר ממעצר.

9.

בא כוח המשיבה טען כי לא חל כל שינוי בנסיבותיו של העורר ודיון ההוכחות בבית משפט השלום לא שינה דבר בראיות לכאורה העומדות לחובתו, ולפיכך יש לדחות את בקשת העורר. בהמשך לכך, טען בא כוח המשיבה שלא חל כל שינוי בחומר הראיות לכאורה שהוצג לשלושה שופטים שונים בבית משפט זה, ואשר מבסס את האישומים 1-6 שיוחסו לעורר בכתב האישום שהוגש כנגדו בגין הפרת התנאים המגבילים כאמור. עוד הוסיף בא כוח המשיבה כי במסגרת כתב האישום האמור יוחסה לעורר גם הפרת הוראה חוקית היות שהיה צריך לשוב לבית בו שהה בחלופת המעצר עד השעה 15:00, ואולם חזר הוא רק בשעה מאוחרת יותר. למעלה מכך, טען בא כוח המשיבה כי כתב האישום ייחס לעורר גם עבירה של גביית חוב באיומים על מירב יפרח, שלבעלה היה סכסוך כספי עם העורר. בא כוח המשיבה טען בהקשר זה כי עדותה של מירב בבית משפט השלום רק החלה והופסקה לשם רענון זיכרונה, ולכן בשלב זה, בו לא ניתן לבחון את עדותה, אין בסיס לטענותיו של העורר כנגד עדות זו.

10.

בתגובה, טען בא כוח העורר כי מירב הגישה שתי תלונות כנגד העורר. התלונה הראשונה הוגשה על ידה בחודש אוגוסט 2008 שם טענה כי העורר הגיע לביתה ואיים עליה.

התלונה השנייה הוגשה על ידי מירב בחודש נובמבר 2008 ובמסגרתה טענה היא כי העורר הגיע שוב לביתה, אולם טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם המציאות היות שבמועד זה העורר היה עצור, מה גם שכשמירב העידה בבית משפט השלום בכפר-סבא היא טענה שהעורר הוא אינו מי שבא לביתה במועד הנטען, התפתחות שהובילה להפסקת עדותה לשם רענון זיכרון.

החלטתו של בית המשפט המחוזי

11.

בית המשפט המחוזי דחה את בקשתו של העורר לעיון חוזר. בית המשפט המחוזי נימק את החלטתו בשני טעמים. ראשית, קבע בית המשפט המחוזי כי מלבד עדותה של מירב לא נשמעו עדים נוספים בבית משפט השלום. קרי, חומר החקירה שעיין בו בית משפט זה בהזדמנויות קודמות בקשר להפרת התנאים המגבילים כאמור, הוא אותו חומר חקירה שהובא בפני בית משפט השלום ולכן לא חל כל שינוי נסיבות שמכרסם בעוצמת הראיות לכאורה בקשר לאישומים 1-6. שנית, בית המשפט המחוזי קבע כי אינו יכול להכריע האם חל כרסום בעוצמת הראיות לכאורה בקשר לאישום השביעי, היות שעדותה של מירב, שהעידה בבית משפט השלום כי העורר הוא אינו האדם שהגיע לביתה ואיים עליה, הופסקה על ידי בית משפט השלום לשם רענון זיכרונה על ידי התביעה ונדחתה למועד מאוחר יותר. משטרם סיימה מרב את עדותה הראשית, וכל שיש בנמצא הוא פתיח לעדותה, הרי שאין אפשרות לקבוע בנקודה זו האם חל כרסום בראיות לכאורה אם לאו.

נימוקי הערר

12.

ראשית, טוען העורר – באמצעות באת כוחו, עו"ד ש' פרג'ון – כי שגה בית המשפט המחוזי עת קבע כי בהארכות המעצר על ידי בית משפט זה בעניינו (כבוד השופט א' לוי בבש"פ 9892/08

וכבוד השופטת א' חיות בבש"פ 1397/09) התייחס הוא למידעים המודיעיניים כנדבך מרכזי, שכן המידעים הנ"ל לא היוו כל בסיס להחלטות הנ"ל. כך טוען העורר כי המידעים המודיעיניים הוגשו לבית משפט זה אך ורק במסגרת בש"פ 7678/08 (כבוד השופט ס' ג'ובראן ) ואשר במסגרתו נקבע על ידי בית המשפט כי היות שהחומר החסוי לא הועבר לעיון בא כוחו של העורר הרי שיש לייחס לו משקל מוגבל.

13.

שנית, טוען העורר כי הגם שעדותה של מירב בבית משפט השלום לא הסתיימה, הרי ששגה בית המשפט המחוזי בקביעתו כי אין בעדותה עד כה להביא לכרסום בראיות לכאורה, שכן בעדותה בחקירה הראשית חזרה היא על גרסתה במשטרה, שם טענה במסגרת תלונתה השנייה כי העורר הגיע לביתה הגם שבמועד זה היה עצור. נוסף לעדותה של מירב, הונחה בפני בית המשפט המחוזי גם עדותו של סוכן שהשתתף במעקב אחרי העורר אשר הייתה אמורה לתמוך בעדותה של מירב, שכן הסוכן העיד כי זיהה את העורר ביישוב בו מתגוררת מירב במועד הנטען על ידה בתלונתה הראשונה במשטרה. ואולם, כפי שעלה מעדותו של הסוכן בבית משפט השלום, הרי שקיים ספק באשר לרמת הדיוק של הדו"ח שערך וכן ליכולת הזיהוי שלו, מה גם שהמעקב לא בוצע באופן רציף. מעבר לכך, טוענת בא כוח העורר כי הדו"ח שכתב הסוכן לא נכתב בזמן אמת אלא רק בסוף היום וכי אז גם עשה הסוכן השלמות והסיק מסקנות. כמו כן, טוענת באת כוח העורר כי הדו"ח האמור נמצא בסתירה מהותית לעדותו של סוכן אחר שגם הוא היה במקום, ללא שניתן הסבר שמיישב בין הסתירות.

14.

שלישית, טוען העורר כי המשיבה ניסתה להוכיח כי העורר הפר את שעת חזרתו לבית בו שהה בחלופת המעצר, וזאת באמצעות דו"ח של מוקד 99. ואולם, הדו"ח לא הוגש עקב התנגדותו של העורר, היות שהדו"ח הינו פלט מחשב שאינו עומד בתנאי הסף של סעיף 36 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971. לטענת העורר בית משפט השלום סירב לקבל את הדו"ח האמור היות שלא צורפה לו חוות דעת מומחה באשר ליישום בפועל ובאשר לאבטחת המידע. לפיכך, טוען בא כוח העורר כי חל כרסום בראיות לכאורה שתמכו, לטענת המשיבה, באישומים 7-13 לכתב האישום האמור.

15.

רביעית, טוען העורר כי המשיבה לא תוכל להוכיח את האישומים 1-6 היות שאישומים אלו מסתמכים על גרסתה של אורית, אשר הודתה במשטרה כי הנפיקה לכל היותר ארבעה אישורים ומתוכם רק שניים כוזבים. למעלה מכך, בדיון שנערך לפניי הבהירה באת כוח העורר בטענותיה שבעל פה כי לא ניתן יהיה להוכיח אף אחד מהאישומים 1-6 באמצעות גרסתה של אורית, שכן אורית הנפיקה לעורר זימונים בדיעבד המאשרים את דבר הגעתו לביקור במכון ההדמיה, לאחר שהעורר כבר קיבל מראש אישור מבית המשפט לצאת ממעצר הבית לצורך ביצוע הבדיקה. קרי, טוען העורר כי כאשר בית המשפט אישר לו מראש לצאת ממעצר הבית לצורך ביצוע הבדיקות לא היו בפניו אישוריה של אורית.

16.

לבסוף, טוען המערער כי שוהה הוא שמונה חודשים במעצר רק בגין תיק הפרות התנאים המגבילים (להלן – תיק ההפרות ) ואם לא ישוחרר לחלופת מעצר הרי שעד מועד דיון ההוכחות הבא בתיק ההפרות ישהה הוא במעצר כארבע עשר חודשים וזאת בנוסף על תקופת המעצר הממושכת בה שהה במסגרת התיק העיקרי שתלוי ועומד כנגדו.

תגובת המשיבה

17.

באת כוח המשיבה – עו"ד ת' פרוש, טוענת כי המסגרת הדיונית בה אנו נמצאים הינה ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבקשה לעיון חוזר. לטענתה, במסגרת דיונית זו אין מקום לאפשר לעורר להעלות טענות כנגד עצם קיומן של ראיות לכאורה בתיק ההפרות. כך, טוענת המשיבה כי במסגרת דיונית זו כל שמוטל על בית המשפט הוא לבחון האם חל כרסום באותן ראיות לכאורה אשר בית משפט זה אישר את דבר קיומן במסגרת שלוש הזדמנויות שונות בעבר: כבוד השופט ס' ג'ובראן ב בש"פ 7678/08 , כבוד השופט א' לוי בבש"פ 9892/08 וכבוד השופטת א' חיות בבש"פ 1397/09.

18.

טוענת המשיבה כי כבוד השופט ג'ובראן עיין במידעים המודיעיניים ובחומרי חקירה גלויים וחסויים ואף שכבוד השופט לוי לא עיין במידעים המודיעיניים הרי שהוא עיין בתיק החקירה המלא וקבע כי קיימות ראיות לכאורה. במסגרת חומר החקירה הועברו לשופטי בית משפט זה הודעתה של אורית במשטרה, דו"ח ההפרות של מוקד 99, דו"חות הסוכנים שעקבו אחרי העורר וחומרי חקירה נוספים. בהמשך לכך טוענת המשיבה כי הודעתה של אורית, אשר הוגשה בעבר לבית משפט זה במסגרת חומר החקירה בתיק ההפרות, הוגשה בהסכמת הצדדים לבית משפט השלום ומעבר לכך לא העידו עדים נוספים בהתייחס לאישומים 1-6. משכך, טוענת המשיבה כי לא היה אפילו פוטנציאל לכרסום בראיות לכאורה בקשר לאישומים 1-6, היות שחומר החקירה שהיה בפני בית משפט השלום הוא אותו חומר חקירה שהיה בפני בית משפט זה בקובעו כי אכן קיימות ראיות לכאורה בתיק ההפרות.

19.

בנוסף לכך, טוענת המשיבה כי לא חל כל כרסום בראיות לכאורה לגבי האישום השביעי היות שמירב לא הספיקה למסור את עדותה המלאה בבית משפט השלום משום שעדותה הופסקה לשם רענון זיכרון. משבנמצא ישנו רק הפתיח לעדותה, טוענת המשיבה כי טרם ניתן לומר האם אכן חל כרסום בראיות לכאורה כתוצאה מעדותה. בהקשר זה טוענת המשיבה כי יש להמתין עד שמירב תשלים את עדותה על מנת לדעת האם חל כרסום כאמור בראיות לכאורה.

20.

עוד טוענת המשיבה כי אין כל רלוונטיות לטענותיו של העורר בדבר הליקויים שנפלו בדו"ח המעקב של הסוכן אשר אף העיד בבית משפט השלום בכפר-סבא, היות ונבצר ממנו להשיב על רבות משאלותיו של העורר מטעמי חיסיון וכי הדרך בסוגיה זו פתוחה בפני העורר לנקוט בהליכים המתאימים להסרת החיסיון. מעבר לכך, טוענת המשיבה כי דו"ח המעקב של הסוכן היה חלק מהחומר המודיעיני וחומר החקירה שהועבר לכבוד השופט ג'ובראן ולכבוד השופט לוי וכי אם היה דובק בו רבב כי אז בית משפט זה לא היה קובע כי קיימות ראיות לכאורה. כמו כן טוענת המשיבה כי גם הדו"ח של הסוכן השני שעקב אחרי העורר הונח בפני שופטי בית משפט זה, ולמרות הסתירות בין הדו"חות הנטענות על ידי העורר, בית משפט זה אישר את דבר קיומן של ראיות לכאורה.

21.

נוסף על כך טוענת המשיבה כי אומנם היא לא הצליחה להגיש לבית משפט השלום את דו"ח ההפרות מטעם מוקד 99, אולם היא מתכוונת לנסות ולהגישו בשנית באמצעות העדים המתאימים. לכן, סבורה המשיבה כי אין לומר בשלב זה שנסתם הגולל על יכולתה להוכיח את האישומים 7-13.

22.

לבסוף, טוענת המשיבה כי גם אם העורר נמצא זמן ממושך במעצר, הרי שאין זו המסגרת הדיונית המתאימה לתת את הדעת על כך, ובכל מקרה אין מקום לשחרר את העורר לחלופת מעצר בשל הפרותיו הקודמות את התנאים המגבילים כאמור, המלמדות שלא ניתן לתת בו אמון.

דיון והכרעה

23.

כאמור, נמצאים אנו במסגרת דיונית של ערר על החלטה בבקשה לעיון חוזר. סעיף 52(א) לחוק המעצרים קובע שלושה תנאים חלופיים להגשת בקשה לעיון חוזר: גילוי עובדות חדשות , שינוי נסיבות או חלוף זמן ניכר מעת מתן ההחלטה. בקשתו של העורר נסמכת למעשה על שינוי נסיבות, במובן זה שנטען בה כי ישיבת ההוכחות הראשונה שהתקיימה בבית משפט השלום בכפר-סבא הביאה לכרסום בראיות לכאורה שנמצאו כנגדו בתיק ההפרות. לפיכך, מקובלת עליי עמדת המשיבה לפיה במסגרת דיונית זו אין אנו נדרשים לבחון מחדש האם קיימות ראיות לכאורה לשם מעצרו של העורר עד תום ההליכים בתיק ההפרות, אלא כל שעלינו לברר הוא האם חל כרסום בראיות לכאורה אשר הביא לשינוי נסיבות בעניינו.

24.

מעיון בהחלטתו של חברי השופט ג'ובראן בבש"פ 7678/08, עולה כי הוא עיין במידעים המודיעיניים ובחומר החקירה החסוי של תיק ההפרות, וכלשונו:

"בעניינו של המשיב 1 עולה הן מהחומר הגלוי והן מן החומר החסוי, אותו מטבע הדברים לא אפרט, כי הלה הפר שוב ושוב את תנאי השחרור שנקבעו בהחלטתי מיום 13.3.2007."

25.

כך, מעיון בהחלטתו של חברי השופט לוי בבש"פ 9892/08, עולה כי אף הוא עיין בתיק החקירה המלא, וכלשונו:

"...קיבלתי לידי את תיק החקירה בגינו הוגש כתב אישום נגד המשיב בבית המשפט בכפר-סבא, ולאחר שעיינתי בו שוכנעתי כי עתירתה של המדינה בדין יסודה".

26.

גם חברתי השופטת חיות , על אף שלא בחנה את חומר החקירה או המידעים המודיעיניים, הסתמכה בהחלטתה בבש"פ 1397/09 על קביעתו של השופט לוי לפיה מעיון בחומר החקירה עולה כי קיימות ראיות לכאורה, וכלשונה:

"כפי שציין חברי השופט לוי בהחלטתו מיום 4.12.2008, יש לכאורה בסיס מוצק לטענת המבקשת כי המשיב מעל באמון שניתן בו בעבר עת שוחרר לחלופת מעצר ואף ביצע לכאורה תוך כדי כך עבירה של ניסיון לגביית חוב באיומים."

27.

מדברים אלו עולה באופן חד משמעי, כי בית משפט זה קבע כבר בעבר כי קיימות ראיות לכאורה לביצוע האישומים המיוחסים לעורר בגין תיק ההפרות בהסתמך על מידעים מודיעיניים וחומרי החקירה, חלקם חסויים, שהוגשו לעיונו. בסוף הדיון שנערך בפניי, הגישה באת כוח המשיבה לעיוני, לבקשתי, את חומר החקירה שהוצג לפני חבריי השופט ג'ובראן והשופט לוי כאמור. לאחר עיון בחומר החקירה הנ"ל, שוכנעתי כי עמדת המשיבה בדין יסודה וכי לא חל כרסום בראיות לכאורה בתיק ההפרות.

28.

בנוסף לכך, מקובלת עליי עמדת המשיבה והחלטת בית המשפט המחוזי לפיהם בשלב הנוכחי, בו טרם ניתנה עדותה המלאה של מירב, לא ניתן לדעת האם חל כרסום בראיות לכאורה בכל הנוגע לאישום השביעי, שכן בהחלט יתכן כי לאחר רענון זיכרונה מירב תפליל את העורר באישום המיוחס לו. כך גם מקובלת עליי עמדתה של המשיבה לפיה עצם העובדה שהיא טרם הצליחה להגיש את דו"ח ההפרות של מוקד 99 אינה מהווה סוף פסוק ויתכן כי בהמשך ההליך יעלה בידה להגישו.

29.

אציין כי הימשכות ההליכים בתיק העיקרי העומד כנגד העורר גרמה לו לשהות במעצר זמן ממושך, ועתה שוהה הוא שמונה חודשים נוספים בגין תיק ההפרות בלבד. אין ספק כי זוהי תקופת מעצר ארוכה ביותר, אולם ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבקשה לעיון חוזר אינו המסגרת הדיונית המתאימה לדון בטענות כגון דא. ככל שהמשיבה תשוב ותבקש את הארכת מעצרו של העורר עד תום ההליכים, הרי שזו תהיה האכסניה המתאימה להעלות את טענותיו של העורר במישור זה.

30.

אשר על כן, דין הערר להידחות.