בש"פ 9201/11 עאטף אלעטרש נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערר על החלטה של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופטת צ' צפת) מיום 6.11.2011, בדבר מעצרו של המבקש עד לתום ההליכים נגדו.

המבקש הוא הנאשם 2 בכתב אישום שעניינו עבירות של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, הסתייעות ברכב לביצוע פשע ושוד. בית המשפט מצא כי קיימות ראיות לכאורה ואף עילת מעצר, ומשלא הוצגה חלופת מעצר שהניחה את דעתו של בית המשפט – הורה על מעצר עד תום ההליכים. כאמור, החלטת בית המשפט המחוזי ניתנה ביום 6.11.2011, במעמד המבקש ובא-כוחו. הבקשה שלפניי הוגשה ביום 12.12.2011, ומתבקשת בה ארכה נוספת עד ליום 26.12.2011. המבקש ציין בבקשתו כי עוד ביום 15.11.2011 פנה בבקשה לעיון חוזר, והציע ערבים חדשים. אולם, ביום 6.12.2011 – מועד הדיון בבקשה לעיון חוזר – ביקש המבקש לחזור בו מן הבקשה, משנתברר לו – לדבריו – כי הערבים המוצעים ככל הנראה חזרו בהם. מכאן הבקשה להארכת מועד להגשת ערר על ההחלטה מיום 6.11.2011. לטענת המבקש, יש לו טענות טובות הן לעניין כרסום בראיות, הן לעניין נפקותה של הסולחה בין הצדדים, הן לעניין טיבה של חלופת המעצר.

המשיבה מתנגדת לבקשה. לשיטתה, משהגיש המבקש בקשה לעיון חוזר, והציע חלופה אחרת, הוא הביע בכך את עמדתו כי לא נפלה טעות בהחלטה מיום 6.11.2011. זאת ועוד, לדעת המדינה, עצם הטענה כי הוריו של המבקש הוטעו על-ידי הערבים המוצעים אינה הופכת בדיעבד את החלטה המעצר – לשגויה. המשיבה מוסיפה כי לא הוצג טעם ראוי לעיכוב הנוסף בהגשת הבקשה, מיום 6.12.2011 ועד ליום 12.12.2011.

עמדת המדינה מקובלת עלי. המועד להגשת ערר על החלטה בעניין מעצר הוא תוך 30 ימים מיום מתן ההחלטה (סעיף 53(ג) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996). הארכת המועד להגשת ערר מותנית בקיומו של טעם ממשי המניח את הדעת (ראו בש"פ 2000/10 מזרחי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.3.2010). בכגון דא יש לבחון, בין היתר, האם הבקשה להארכת מועד הוגשה במסגרת המועד הקבוע בדין להגשת ההליך; מהו משך האיחור בהגשת הערר; מהו הטעם לאיחור; ומהם סיכוייו הלכאוריים של הליך הערר.

בענייננו, אין טענה כי המועד הקבוע בדין להגשת ערר לא היה ידוע למבקש. אין ספק כי ככל שהיו בפי המבקש השגות לעניין ההחלטה מיום 6.11.2011, היה עליו להגיש ערר במועד הקבוע בדין, או לכל הפחות להגיש מבעוד מועד בקשה להארכת מועד נוכח הגשת בקשה לעיון חוזר. אין לקבל כי נאשם שניתנה בעניינו החלטה בדבר מעצר יפנה לערכאה הדיונית בהליך של בקשה לעיון חוזר, ורק בדיעבד, לאחר שהניסיון להביא לשינוי התוצאה בדרך של עיון חוזר נכשל, ייזכר להגיש בקשה להארכת מועד להגשת ערר. זאת ועוד, בענייננו המבקש לא פנה בבקשת ארכה מייד לאחר מחיקת הבקשה לעיון חוזר, אלא השתהה ששה ימים נוספים, ואף ביקש ארכה נוספת של עשרים ימים להגשת הערר. לכל אלה לא מצאתי כל הסבר בבקשה שלפניי.

מדובר אפוא במבקש שעל פני הדברים השלים עם ההחלטה מיום 6.11.2011, ובחר בנתיב של בקשה לעיון חוזר (ודוק: המבקש כאמור לא הגיש מבעוד מועד בקשה להארכת מועד במטרה לשמור לעצמו את זכות הערר). המבקש, לדבריו, לא הגיש ערר משום ש"הסתמך על הבקשה לעיון חוזר והערבים המוצעים". רק בדיעבד, לאחר שהבקשה לעיון חוזר נמחקה לבקשתו, פנה לבית משפט זה בבקשת ארכה, ואף זאת – לאחר שיהוי נוסף ומבלי למהר ולהגיש במקביל גם את הערר עצמו. מתן ארכה בנסיבות אלה מרוקן מתוכן את הוראת סעיף 53(ג) הנ"ל. אוסיף, כי על פני הדברים – בלי לקבוע מסמרות – בית המשפט המחוזי בחן את כל השיקולים הרלוונטיים, והסיכוי להביא לשינוי החלטתו אינו נחזה להיות גדול. בכך כמובן אין כדי לשלול פנייה לבית המשפט המחוזי בבקשה לעיון חוזר, בהתקיים התנאים לכך.

סוף דבר, הבקשה נדחית.