בש"פ 3673/08 איתן גילקרוב נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט ג' נויטל) מיום 9.4.2008 בה נדחה באופן חלקי ערר שהגיש העורר על החלטת בית המשפט לתעבורה בתל אביב-יפו (כב' השופט ע' נהרי) מיום 24.3.2008, לפיה הוא ישהה במעצר בית מלא עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

1.

העורר עומד לדין בעבירות של נהיגה בזמן פסילה, נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף ושימוש ברכב ללא פוליסת ביטוח תקפה. על פי הנטען בכתב האישום, ביום 17.12.2007 פסל בית המשפט לתעבורה בתל אביב-יפו את העורר, בנוכחותו, מלהחזיק רישיון נהיגה למשך תקופה של שישה חודשים. ביום 30.12.2007 הפקיד העורר את רישיונו במזכירות בית המשפט, וביום 23.3.2008 בסמוך לשעה 10:35 נצפה העורר כשהוא נוהג ברכב פולקסוואגן ברחובות תל אביב.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום עתרה המשיבה למעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בהחלטתו מיום 24.3.2008 קבע בית המשפט לתעבורה בתל אביב-יפו לאחר שעיין בחומר החקירה, כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת המיוחס לעורר, ובהן מזכרים של השוטר שזיהה לכאורה את העורר כמי שנהג ברכב ואמירתו של העורר לשוטר אחר כי "ארליך [השוטר המזהה] ראה אותי נוהג אתמול". אשר למסוכנות קבע בית המשפט כי המעשים המיוחסים לעורר, עברו התעבורתי העשיר הכולל 89 עבירות תנועה, עבירות בטיחותיות רבות והרשעות בגין מעורבות בתאונות דרכים וכן עברו הפלילי מעידים כולם על המסוכנות הנשקפת ממנו באם יוסיף לנהוג ברכב ומקימים עילת מעצר נגדו. ואולם, נוכח העובדה כי זוהי הפעם הראשונה בה הואשם העורר בנהיגה בזמן פסילה ומאחר שלא תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי והמסוכנות הנשקפת ממנו היא אך ורק בקשר עם נהיגה, קבע בית המשפט כי ניתן לאיין את מסוכנותו באמצעות חלופת מעצר. בית המשפט הורה, אפוא, על שחרורו של העורר למעצר בית מלא בביתו שבחולון בהשגחת אשתו תוך קביעת ערבויות מתאימות. ביום 2.4.2008 נעתר בית המשפט לבקשת העורר והורה כי חמותו תשמש כמפקחת נוספת עליו בשעות בהן תעדר אשתו מן הבית.

3.

העורר לא השלים עם החלטה זו וערר עליה. בהחלטתו מיום 9.4.2008 קבע בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט ג' נויטל) כי בדין הורה בית המשפט לתעבורה לשחרר את העורר למעצר בית מלא, שכן מחד גיסא לעורר עבר תעבורתי עשיר ונשקפת ממנו מסוכנות בכל הנוגע לנהיגה, אך מאידך גיסא מדובר באירוע ראשון של נהיגה בזמן פסילה ולא תלוי ועומד נגד העורר מאסר על תנאי. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי יש לאפשר לעורר לצאת לעבודה במסגרת מעצר הבית, בציינו כי באופן זה ניתן להבטיח את שלום הציבור תוך צמצום הפגיעה בחירותו של העורר, שכן עבודתו מתבצעת במקום מוגדר (שוק הכרמל) ואינה כוללת תנועה מרובה. בית המשפט המחוזי הורה, אפוא, כי העורר רשאי לצאת ממעצר הבית לעבודה בדוכן בשוק הכרמל בימים א'-ה' בשעות 6:00-20:00 ובימי ו' בין השעות 6:00-17:00. עוד נקבע כי אשתו של העורר תביא אותו למקום העבודה ותחזירו ממנו, כי במהלך שעות העבודה יפקח על העורר מר מיכאל גודרטולה, שלשם כך יחתום על ערבות צד ג' וכי יתר תנאי השחרור עליהם הורה בית המשפט לתעבורה יעמדו בעינם.

4.

מכאן הערר שבפניי, בו טוען העורר כי שגה בית משפט קמא בכך שלא התערב בהחלטה להטיל עליו מעצר בית אף שצמצם את היקפו. זאת נוכח העובדה שזוהי הפעם הראשונה בה מיוחסת לו עבירה של נהיגה בזמן פסילה ולא תלוי ועומד כנגדו מאסר על תנאי בגין העבירות המיוחסות לו. העורר מוסיף וטוען כי סוגיית הראיות לכאורה אף היא לא נבחנה בצורה מעמיקה על ידי הערכאות קמא ולגישתו אלה מתבססות על עדות יחידה לפיה הוא נצפה נוהג ברכב לאחר שנפסל מלהחזיק ברישיון אך לטענתו מי שנהג ברכב היה אחיו התאום. עוד טוען העורר כי משלא נתפס נוהג ברכב, לא כל שכן מבצע עבירת תנועה או נוהג באופן פרוע, אין כל ראיה לכך שנשקפת ממנו מסוכנות, ולפיכך הוא מבקש כי נורה על שחרורו ממעצר הבית בערבויות מתאימות.

5.

המשיבה מצידה טוענת כי דין הערר להידחות. לטענתה, יש להשאיר על כנם את תנאי החלופה שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי, שכן קיימות נגד העורר ראיות לכאורה ונשקפת ממנו מסוכנות הנלמדת הן מעברו הפלילי והתעבורתי המכביד והן מן העבירות המיוחסות לו. בדיון שהתקיים בפניי ביום 11.5.2008 הוריתי למשיבה להגיש הודעה מעדכנת בעניין תקופת הפסילה שהושתה על העורר נוכח טענתו כי זו עומדת להסתיים ביום 30.6.2008. כמו כן, אפשרתי לעורר להגיש את תגובתו בנדון. בהודעתה מציינת המשיבה כי תקופת הפסילה של העורר מסתיימת ביום 1.7.2008, כי מועד ההקראה במשפטו קבוע ליום 15.6.2008 וכי ככל שהמשפט לא יסתיים עד למועד סיום תקופת הפסילה תגיש היא בקשה לפסילת המבקש מלנהוג עד תום ההליכים נגדו בהתאם להוראת סעיף 46 לפקודת התעבורה, תשכ"א-1961. המשיבה שבה וטוענת כי יש להותיר את חלופת המעצר שנקבעה לעורר על כנה, שכן רק כך ניתן יהיה לפקח עליו ולאזן בין האינטרס של הגנה על שלום הציבור ובין השמירה על חירותו של העורר. בהקשר זה מציינת המשיבה כי העורר קיבל את רישיון הנהיגה בשנת 1989, ומאז נרשמו לחובתו 94 עבירות תנועה, בנוסף לעברו הפלילי הכולל ריצוי מאסר בפועל. המשיבה טוענת כי זוהי אומנם הפעם הראשונה בה מואשם העורר בנהיגה בזמן פסילה, אך עבירה זו בוצעה לכאורה שלושה חודשים בלבד לאחר שהורשע בעבירה של נהיגה בקלות ראש, נפסל מלנהוג למשך שישה חודשים ונגזרו עליו חמישה חודשי פסילה על תנאי למשך שלוש שנים. לטענת המשיבה, במעשהו זה הביע העורר זלזול בהחלטת בית המשפט והוכיח כי אין ליתן בו אמון. המשיבה מוסיפה ומציינת כי נוכח הקטל בכבישי ישראל ובמסגרת המאבק של גורמי אכיפת החוק להילחם בעברייני תנועה ובמיוחד בנהגים הממשיכים לנהוג בזמן פסילה, נקבעה בשנת 2006 במערכת התביעה המשטרתית ובפרקליטות המדינה מדיניות מחמירה כלפי הנוהגים בזמן פסילה. במסגרת זו הוחלט כי התביעה תעתור ככלל לעונש של מאסר בפועל ולו בעבודות שירות, גם כאשר מדובר בהרשעה ראשונה של נהיגה בזמן פסילה וגורמי התביעה אף יעתרו לקביעת תנאים מגבילים במהלך המשפט, לרבות מעצר עד תום ההליכים. בהקשר זה מדגישה המשיבה כי במקרים חמורים, כאשר מדובר למשל בנהגים שלא מכבר נגזרו עליהם עונשי מאסר בגין נהיגה בזמן פסילה, קבעו בתי המשפט כי יש מקום למעצר של ממש עד תום ההליכים.

6.

בתגובה לכך טוען העורר כי הודעת המשיבה לפיה היא שוקלת לעתור להארכת תקופת פסילת רישיונו באה לעולם אך ורק בעקבות ההחלטה מיום 11.5.2008. העורר מוסיף וטוען כי המשיבה לא הצליחה להוכיח קיומה של מדיניות ענישה כה מחמירה כטענתה לגבי נהגים שנהגו בפסילת רישיון בפעם הראשונה. לטענתו, מפסיקת בתי המשפט עולה כי אין משיתים עונשי מאסר על מי שעבר בפעם הראשונה עבירה של נהיגה בזמן פסילה וכי במקרים נדירים בלבד נקבע מעצר עד תום ההליכים בעבירות תעבורה.

7.

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ועיינתי בהודעותיהם המשלימות, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות. אשר לקיומן של ראיות לכאורה. כידוע, אין בית המשפט נדרש בשלב המעצר למשקלן של הראיות לכאורה ולמהימנות העדים, וכל שעליו לבחון הוא את הפוטנציאל ההוכחתי של הראיות לכאורה ואת סיכויי ההרשעה שהן מקימות (ראו: בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 147-151 (1996); בש"פ 8803/07 נימר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 31.10.2007); 10426/07 זוארץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 15.1.2008); בש"פ 3742/08 עובייד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.5.2008)) . לטענת העורר שגה בית משפט קמא בקובעו כי קיימות ראיות לכאורה נגדו בהתבסס על עדותו של השוטר שראה אותו נוהג לכאורה בשעה שרישיונו נפסל, בעוד שלגרסתו היה זה אחיו התאום שנהג ברכב. טענה זו נוגעת להכרעה בשאלות של מהימנות ושל משקל הראיות ואלה דינן להתברר במהלך המשפט לגופו, כאמור.

אשר לטענה המרכזית אותה העלה העורר בפניי ולפיה אין מקום למעצר הבית ולו החלקי שהושת עליו, שכן לא נשקפת ממנו מסוכנות. אכן, זוהי הפעם הראשונה בה מיוחסת לעורר עבירה של נהיגה בזמן פסילה, אך נראה כי אין בכך כדי להפחית ממידת המסוכנות הנשקפת ממנו. עברו הפלילי של העורר כולל עבירות מרמה ותקיפה בגינן ריצה מאסר בפועל ועברו התעבורתי מכביד ביותר וכולל לא פחות מ-94 עבירות תעבורה. מדובר בעבירות שבוצעו באופן חוזר ונשנה בתוך פרק זמן לא ארוך יחסית, בגינן נגזרו על העורר לא פעם עונשי פסילה על תנאי. זאת ועוד, עונש הפסילה בפועל אותו הפר העורר לכאורה נגזר עליו בגין נהיגה בקלות ראש ביום 17.12.2007, דהיינו כשלושה חודשים בלבד לפני שנראה לכאורה נוהג בזמן פסילה. כל האמור לעיל מלמד על דפוס התנהגות המתאפיין בהפרה חוזרת ונשנית של חוקי התנועה ועל כך שהענישה המתונה שננקטה נגדו עד כה אין בה כדי להרתיעו. במעשה המיוחס לו באישום דנן סיכן לכאורה העורר את ביטחונם של המשתמשים בכביש ושל הולכי הרגל, ביטא זלזול בגזר דינו של בית משפט קמא שהורה על הפסילה והוכיח כי הוא אינו ירא מפני החוק וכי לא ניתן להרחיקו מנהיגה בכביש כל עוד הדבר תלוי ברצונו שלו ובציפייה כי יכבד את גזר הדין (ראו והשוו: רע"פ 3878/05 בנגוזי נ' מדינת

ישראל (לא פורסם, 26.5.2005); רע"פ 6115/06 מדינת ישראל נ' אבו לבן (לא פורסם, 8.5.2007)). מכל הטעמים הללו לא ראיתי מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי בענייננו.

אוסיף ואומר כי המדיניות בה נוקטת המשיבה לאחרונה ולפיה היא עותרת להחמרה בתנאי השחרור של אלה הנוהגים לכאורה שעה שרישיונם נפסל, מדיניות ראויה היא בייחוד מקום שבו מדובר, כמו בענייננו, במי

שעברו התעבורתי מכביד ביותר. תופעת הקטל בכבישים הפכה, לצערי, חזון נפרץ ולא אחת מעורבים בכך עברייני תנועה רצידיביסטיים שרישיונם נפסל, החוזרים ומפרים את חוקי התנועה תוך סיכון שלום הציבור. יפים לעניין זה דבריו של כבוד השופט א' א' לוי בבש"פ 412/07 אבו קרינאת נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.1.2007), שנאמרו בהקשר שונה אך ניתן להקיש מהם לכאן:

משטרת ישראל נאבקת בתופעה קשה בכבישי הארץ בכלל, ובכבישי הדרום בפרט, כאשר נהגים פורקי-עול מסכנים בדרך נהיגתם את חייהם של אזרחים תמימים. את התופעה הזו, ששוב אינה נחלתם של יחידים, יש לגדוע באיבה, ואחת הדרכים לכך היא להחזיק במעצר גם את מי שטרם הורשע, כאשר ברור כי שעה שהוא מתהלך חופשי הוא מהווה סכנה נמשכת לציבור .

בהחלטתו להותיר את העורר במעצר בית תוך שאיפשר לו לצאת לעבודה, איזן בית משפט קמא במקרה דנן באופן ראוי בין האינטרס הקיים בשמירה על שלום הציבור ובין זכותו של העורר לחירות ובכללה זכותו לעבוד ולהתפרנס.

הערר נדחה, אפוא, אך בהתחשב בחלופת המעצר שנקבעה לעורר וביתר הנסיבות, מן הראוי כי בית המשפט לתעבורה יחיש את הדיון בתיק זה ויסיימו בהקדם.