בש"פ 6322/09 סאלם אבו קרון נ. מדינת ישראל

זהו ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 3.8.2009 (כב' השופטת ר' ברקאי), בה הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

1.

נגד העורר הוגש ביום 19.7.2009 כתב אישום המייחס לו, בשישה סעיפי אישום שונים, עבירות של קשירת קשר לעוון; הברחה; סחר עם מסתנן; קשירת קשר לפשע; מתן סעד למסתנן; ייבוא סמים; החזקת סמים שלא לצריכה עצמית; חבלה בכוונה מחמירה; הפרעה לשוטר במילוי תפקידו; והדחה בחקירה.

על-פי עובדות

האישום הראשון , בין השנים 2004-2009 קשר העורר קשר עם תושבי סיני שבמצרים, ארדי תראבין ועימאד, להברחת טבק וסיגריות ממצרים לישראל. בתדירות של אחת לכמה חודשים נהג העורר להבריח קרטונים של סיגריות מסוג LM

וטבק בכמות שאינה ידועה למשיבה, אותם קיבל בגבול ישראל-מצרים ממוחמד תראבין, חמד תראבין, סלאמה

תראבין וסוילם תראבין (כולם תושבי סיני). העורר נהג למכור את הסחורה לתושבי מדינת ישראל, ובעבור כל הברחה קיבל העורר תמורה של 3,500 ש"ח. על-פי עובדות האישום השני, בשנת 2007 קשר העורר קשר עם סלימאן סוארכה וסאלם האיל מחשי אלסוארכה (להלן בהתאמה:

סלימאן וסאלם ), העוסקים בהברחות ממצרים לתחומי מדינת ישראל, להברחת סיגריות. בשני מועדים שונים הגיעו סלימאן וסאלם לגבול ישראל-מצרים כשהם נושאים עמם בג'יפ סיגריות אותן העבירו לידי העורר. על-פי עובדות

האישום השלישי , במהלך שנת 2006 קשר העורר קשר עם חסין סוארכה ועימאד איברהים אבו כברית (להלן בהתאמה:

חסין ו- עימאד ), מבריחי סיגריות וטבק, להבריח סיגריות ממצרים לתחומי מדינת ישראל על-ידי כניסה שלא כדין לתחומי המדינה. מדי 10-12 ימים נהגו חסין ועימאד להבריח סיגריות מסוג LM

וטבק מאזור אלברס שבסיני לתחומי מדינת ישראל ולהעבירם לידי העורר בגבול ישראל מצרים, לאחר שחסין נכנס לתחומי מדינת ישראל עם הסחורה. על-פי עובדות

האישום הרביעי , קשרו תושבי מצרים מועתאז אבן ג'רמי ומחמד סוארכה (להלן בהתאמה:

מועתאז ו- מחמד ) קשר עם העורר ועם אחרים להיכנס לישראל שלא כדין ולייבא ממצרים לישראל סם מסוכן מסוג חשיש. לשם קידום הקשר נסעו מועתאז ומחמד לאזור אלקנטללה שבסיני, שם חברו לקבוצה של 15 קושרים אחרים שזהותם אינה ידועה למשיבה (להלן ביחד:

המסתננים ). ביום 28.6.2009 לפנות בוקר, לאחר שערכו תיאומים טלפוניים עם עאיש אלעזזמה, קושר נוסף תושב ישראל

(להלן:

עאיש ) חצו המסתננים את הגבול ממצרים לישראל בנקודה בה נחתכה גדר המערכת, ונכנסו לישראל שלא כדין כשהם נושאים עמם 10 שקים שהכילו סם מסוכן מסוג חשיש במשקל כולל של 187.324 ק"ג ברוטו. לאחר שחצו המסתננים את הגבול המתינו להם עאיש וזיאד אבו גרדוד, קושר נוסף תושב ישראל (להלן:

זאיד ), אשר הגיעו למקום בג'יפ. כוחות הצבא המצרי, אשר זיהו את אורות הג'יפ, פתחו באש לעבר הקבוצה, והמסתננים עלו לג'יפ כשהם נושאים את שקי החשיש. בהמשך עלה הג'יפ על גדר תיל וצמיגי הרכב נוקבו, ולאחר כברת דרך נוספת הורה עאיש למסתננים לרדת מן הג'יפ, וזיאד ועאיש נסעו מן המקום עם שקי הסמים על מנת להחביאם במקום אחר. זמן קצר לאחר מכן שבו זיאד ועאיש והעלו אל הג'יפ את המסתננים, אך לאחר נסיעה קצרה נעצר הג'יפ ללא יכולת להתקדם. בשלב זה ירדו עאיש, זיאד ויתר הקושרים מן הג'יפ והחלו לצעוד ברגל. בסמוך לכך התקשר עאיש לעורר ולסלמן אבו סלאמה (להלן:

סלמן ) וביקש מהם להגיע לאל-עין על מנת לאספם. כעבור זמן מה הגיעו העורר וסלמן למקום בג'יפ מסוג פג'ארו (להלן:

הפג'ארו ), אספו את זיאד, עאיש והמסתננים והחלו בנסיעה. לאחר מכן הורה עאיש למסתננים לרדת מן הפאג'רו, להמתין במקום ולהסתתר והוא, יחד עם העורר, זיאד וסלמן עזבו את המקום בפג'ארו. על-פי עובדות

האישום החמישי , ובהמשך לאירועים המצוינים באישום הרביעי, הבחינו שוטרים סמוך לשעה 12:00 ברכב פג'ארו העושה דרכו בכביש 40 מכיוון דרום לכיוון צפון, וברכב נהג העורר. בשל חשדם של השוטרים כי הפג'ארו היה מעורב באירועים החליטו השוטרים להקים מחסום ולעצור את הרכב לבדיקה, ועל כן הציבו טיולית לצד הכביש, אשר בסמוך לה עמדו השוטרים המכונים 23, 73 ו-31 לבושים במדי

צה"ל והשוטר 23 חבש כובע משטרתי. בהמשך הכביש לכיוון צפון הציבו שוטרים נוספים מחסום ופרסו דוקרנים לרוחב הכביש (להלן:

המחסום השני ). כשהתקרב העורר אל הטיולית עלו השוטרים על נתיב נסיעתו והורו לו לעצור תוך שהניפו ידיהם. העורר הבחין בשוטרים וממרחק של כ- 50 מטרים

האיץ את מהירות נסיעתו היישר לעברם. דריסתם של השוטרים המכונים 23, 73 ו-31 נמנעה אך ורק משום שהצליחו לקפוץ לצדדים. העורר המשיך בנסיעה מהירה צפונה עד שהבחין במחסום השני, אז בלם את רכבו והחל בביצוע סיבוב פרסה. באותו הזמן התקדמו לעבר העורר שוטרים עם כלי נשק שלופים והורו לו לרדת מרכבו. בשלב זה נעצר העורר. על-פי עובדות

האישום השישי , לאחר שנעצר העורר ובעודו ברכב משטרתי יחד עם מועתאז ואחרים פנה אליהם ואמר להם: "חבר'ה לא ראיתם אותי ואתם לא מכירים אותי".

2.

עם הגשת כתב האישום עתרה המשיבה למעצר העורר עד תום ההליכים נגדו, ובהחלטתו מיום 3.8.2009 נעתר בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופטת ר' ברקאי) לבקשה, בקובעו כי קיימת תשתית ראיות לכאורה להרשעת העורר בעבירות המיוחסות לו. בית המשפט קבע כי לגבי

האישומים הראשון והשני

קיימת עדותו של העורר עצמו לפיה במשך ארבע השנים האחרונות נהג הוא להבריח סמים וטבק ממצרים לישראל; וכי לגבי

האישומים השני והשלישי

קיימות הודעות של עדים, וביניהם חסין, סלימאן וסלאמה אבו גרדוד (להלן: סלאמה ) המחזקים את התשתית העובדתית.

בית משפט קמא הוסיף וקבע כי האישומים העיקריים היכולים לבסס עילה למעצרו של העורר הינם

האישומים הרביעי, החמישי והשישי . בהקשר זה ציין בית המשפט את עדותו של מועתאז, לפיה העורר הוא שהופיע בפג'ארו לחלצם מן השטח לאחר שהג'יפ שאסף אותם תחילה נתקע, ועוד ציין כי מספר שקים זהה למספר אותו מסר מועתאז נתפס בסמוך לג'יפ שנתקע, ועל כן קבע כי קמה חזקה שמדובר בשקים המתוארים בכתב האישום. בית משפט קמא קיבל אמנם את טענת העורר באשר לקושי המתעורר נוכח החוסר בתיעוד לגבי נסיבות חקירתו של מועתאז מיום מעצרו (28.6.2009) ועד יום 5.7.2009, וקבע שעל המשיבה להשלים חוסר זה בתיעוד מתאים, אך בית המשפט הוסיף וקבע כי די באמרותיו של מועתאז כדי לבסס את התשתית הראייתית לכאורה הנדרשת להרשעת העורר בעבירות המיוחסות לו, מה גם שהעורר קושר עצמו בהודעותיו לעיסוק של הברחת סיגריות וטבק ממצרים לישראל. אשר

לאישום החמישי

קבע בית משפט קמא כי קיימות עדויות של שוטרים בדבר הניסיונות לחסום את הפאג'רו וניסיונותיו של העורר לחמוק מהם ואף לפגוע בהם, וביחס

לאישום השישי

עולה מעדותו של מועתאז כי העורר אמר לו לומר בחקירה שהוא אינו מכיר אותו. לבסוף קבע בית משפט קמא כי חומרת העבירות המיוחסת לעורר

באישומים הרביעי והחמישי

יש בה די לבסס עילה למעצרו עד תום ההליכים וכי בנסיבות אלה של הברחת סמים בכמות ניכרת לתחומי ישראל, העורר אינו ראוי לאמונו של בית המשפט ולבחינה של חלופת מעצר.

3.

מכאן הערר שבפניי, בו טוען העורר כי לא קיימת תשתית ראייתית לכאורה להרשעתו בעבירות המיוחסות לו. לטענת העורר, שגה בית משפט קמא בסברו בטעות שהוא הודה כי בארבע השנים האחרונות הוא מבריח סמים לישראל, שכן הוא הודה בהברחת טבק וסיגריות במשך ארבע שנים וזאת מדי כמה חודשים. אשר

לאישום הראשון

טוען העורר כי הוא הודה בחלק מסעיפי האישום וכי בחקירתו טען שהוא מכיר מבריחים אך לא טען כי קיבל מהם סיגריות. העורר טוען כי

האישום השני

מבוסס על הודעותיו של עד יחיד (סלימאן), כי בית משפט קמא לא התייחס לבעייתיות העולה מהודעתו, כי בחקירותיו הציג סלימאן גרסאות שונות וחלקיות ועל כן יש לייחס להודעותיו משקל מועט ביותר, אם בכלל. גם האישום השלישי מבוסס, לטענת העורר, על עדותו של עד יחיד (חסין), אשר אינה יוצרת תשתית ראייתית מוצקה. לחלופין טוען העורר בהתייחסו לאישומים הראשון, השני והשלישי

כי עניינם בעבירות על פקודת המכס [נוסח חדש] וכי לא עליהם נסמכה הבקשה לעצרו עד תום ההליכים.

בהתייחסו לאישום הרביעי

טוען העורר כי עדותו של מועתאז אינה מסבכת אותו בעבירות המיוחסות לו, שכן לא ניתן לקבוע לפיה כי הוא קשור לסמים. בהקשר זה טוען העורר כי אף שמועתאז נעצר ביום 28.6.2009 חקירתו הראשונה על-פי חומר הראיות שהוצג התקיימה רק ביום 5.7.2009. העורר טוען כי מחקירה זו של מועתאז עולה בבירור שאין כל קשר בינו לעבירות של קשירת קשר, ייבוא סמים, החזקת סמים וכן כל עבירת סמים אחרת, בהדגישו כי מועתאז נוקב מפורשות בשמותיהם של האחראים להעברת הסמים במצרים. בהקשר זה טוען העורר כי מועתאז סתר את עצמו בחקירותיו, בכך שהעיד פעם אחת כי עאיש התקשר אליו ופעם אחרת כי עאיש התקשר לסלמן, כי מועתאז אמר בחקירתו שסלמן נהג בפאג'רו וכי דברים אלה אינם מפלילים אותו באישומים הרלוונטיים, אלא מתייחסים אליו "כמי שהגיע עם הרכב על מנת לחלצם" ועוד הוא טוען כי מועתאז הינו עד בעייתי, שהסתנן בעבר לישראל והבריח סמים וסיגריות. העורר מוסיף וטוען כי זאיד, סלימאן וסלאמה נעצרו ביום 28.6.2009 בשעה 06:30, כי הוא עצמו נעצר רק בשעה 12:30 וכי כלל לא היה מעורב באירועים הקודמים לשעה 12:30. בעניין זה טוען העורר כי נוכח הסתירה בין עדותו של מועתאז (לפיה העורר נהג בפאג'רו) לבין טענתו שלו (כי לא היה מעורב באירועים שקדמו לשעה 12:30), שגה בית משפט קמא שלא נתן כל משקל לעובדה כי לא נבדקו טביעות אצבע בפאג'רו. העורר טוען עוד כי בית משפט קמא לא נתן דעתו לעובדה כי רכבו של העורר כחול בעוד מועתאז ציין בעדותו שהרכב ירוק, ולכך שלא נבדק איכון שיחות מן הטלפון הסלולארי שלו. אשר לעדותו של סלאמה טוען העורר כי מדובר בעדות שמיעה בלבד. בהתייחסו

לאישומים החמישי והשישי

טוען העורר כי העורר חלף על פני הטיולית ונעצר במחסום השני ללא כל אירועים חריגים, וכי לא נגרם נזק לרכוש או לנפש. עוד טוען העורר כי לאחר שנעצר, הועבר לתחנת המשטרה במצפה רמון ונחקר נכתב דו"ח על-ידי אחד החיילים לפיו "יכול להיות שהנהג לא ראה אותנו...". העורר ממשיך וטוען כי נסע יחד עם

מועתאז ועם אחרים ממצפה רמון לבסיס צבאי בהר חריף, וכי מועתאז זיהה את העורר אך ורק בשל נסיעתם יחדיו. העורר טוען כי שגה בית משפט קמא בקובעו שדי באישומים

הרביעי והחמישי

כדי לבסס עילת מעצר, כי באישום הרביעי אין תשתית ראייתית המצדיקה קיומה של עילת מעצר וכי גם אם קמה עילת מעצר נוכח האישום החמישי – עדיין היה על בית משפט קמא לתור אחר חלופת מעצר ולהורות על קבלת תסקיר, בין היתר נוכח עברו הפלילי שאינו מכביד. לבסוף טוען העורר כי משפטו צפוי להימשך זמן רב בשל מספרם הרב של עדי התביעה וסעיפי האישום, וכן משום שעד היום טרם הוצאה תעודת חיסיון לגבי חומר החקירה החסוי, וגם לכך יש ליתן משקל.

4.

המשיבה, מצידה, טוענת כי עדותו של מועתז קושרת את העורר להברחת הסמים המתוארת באישום הרביעי שכן הוא סיפר שהם הזמינו את העורר לחלצם מן השטח והעורר היה זמין והבין מייד במה מדובר. לטענת המשיבה, נוכח ההכחשה הגורפת של העורר בדבר העדר כל קשר עם המבריחים, נוכח טענתו - שהופרכה - כי בבוקר האירוע הוא אסף ברזל ותרמילי נחושת, ונוכח העובדה שישנו עד הקושר אותו לשרשרת של הברחת הסמים, ניתן לומר כי קיימות ראיות לכאורה נגדו באישום זה אף אם הוא עצמו לא הבריח את הסמים. אשר לאישום החמישי טוענת המשיבה כי יש בו כדי לחזק את הקשר של העורר לאישום הרביעי, כי העורר ביצע לכאורה ניסיון דריסה של ממש וכי הוא ניסה להימלט מהמחסום השני ונאלץ לצאת מן הרכב רק כשכוונו לעברו אקדחים. גם האישום השישי, כך לטענת המשיבה, מחזק את הראיות שבאישום הרביעי. אשר לאישומים 3-1 טוענת המשיבה כי קביעתו של בית משפט קמא לפיהם העורר הודה בהברחת סמים אינה אלא פליטת קולמוס ואין לייחס לה משמעות מעבר לכך. אשר לאישום השני מוסיפה המשיבה וטוענת כי העורר הודה בהברחת טבק וסיגריות וכי אין חשיבות מכרעת לשאלה למי בדיוק הועברה הסחורה.

5.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין הערר להתקבל. הלכה היא כי בית המשפט אינו נדרש בשלב המעצר למשקלן של הראיות לכאורה ולמהימנות העדים וכי ככלל באותו שלב עליו לבחון אך את הפוטנציאל ההוכחתי הטמון בראיות לכאורה ואת סיכויי ההרשעה שהן מקימות (ראו: בש"פ 1572/05 זוארץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.4.2005); בש"פ 3673/08 גילקרוב נ' מדינת ישראל , פיסקה 7 (טרם פורסם, 25.5.2008)). יחד עם זאת, בחינת חומר הראיות במקרה דנן מעלה כי קיימים על פני הדברים קשיים בעוצמתן של הראיות לכאורה ובייחוד באשר לאלה הנוגעות לאישום הרביעי. אישום זה הינו אחד האישומים המרכזיים בגינם הורה בית משפט קמא על מעצר העורר, ולפיו מיוחסות לעורר בין היתר עבירות של ייבוא סמים, החזקת סמים שלא לצריכה עצמית וסחר עם מסתנן.

ראשית יש לציין כי בניגוד למה שקבע בית משפט קמא בפתח החלטתו, העורר לא הודה בהברחת סמים לישראל אלא סיפר בהודעתו מיום 1.7.2009 כי ארבע שנים קודם לכן הוא התחיל להבריח טבק וסיגריות ממצרים לישראל. במסדר הזיהוי שנערך לו ביום 29.6.2009 הצביע סלימאן סוארכה על תמונת העורר ואמר "יש דמיון לסלם אבו קרון שהברחתי לו סיגריות ..." ואף חסין סוארכה בהודעתו מיום 25.3.2009 קשר את העורר להברחת סיגריות. בהתבסס על ראיות אלה אף הואשם העורר בעבירות של הברחה המפורטות באישומים 3-1 המתייחסים להברחת טבק וסיגריות. אכן,

בחומר הראיות קיימות עדויות שונות הקושרות לכאורה את העורר גם להברחת סמים (הודעת עבדאללה סוארכה מיום 23.3.2009; הודעת סלימאן סוארכה מיום 29.3.2009; והודעת סלאמי אבו גרדוד מיום 1.6.2009), אך עיון בעדויות אלה מלמד לכאורה כי מדובר בעדויות מפי השמועה שאת קבילותן ומשקלן יהיה צורך לבחון בהליך העיקרי ומכל מקום מדובר באמירות כלליות שאין בהן כדי לבסס את העובדות הקונקרטיות לייבוא סמים המפורטות באישום הרביעי. אשר לראיות המבססות לכאורה על-פי קביעתו של בית משפט קמא את מעורבותו של העורר באירועים המתוארים באישום הרביעי. בעניין זה נסמך בית משפט קמא על עדותו של מועתז, אך עיון בהודעתו מיום 5.7.2009, בה סיפר בפירוט כיצד התרחשה הברחת הסמים, אין בה כדי לקשור את העורר ישירות להברחה זו. בהודעתו סיפר מועתז, בין היתר, כי העורר בא יחד עם סלמאן אבו סלאמה בג'יפ פג'ארו ירוק, כאשר אבו סלאמה נהג בג'יפ, וכי נאמר לו שמדובר בג'יפ של העורר. כמו כן סיפר מועתז כי העורר אמר לו, לאחר שנעצרו, "חברה לא ראיתם אותי ואתם לא מכירים אותי". מועתז סיפר שזו הפעם הראשונה שראה את העורר, עליו שמע קודם לכן מאנשים בשבט אשר סיפרו כי הם "מכירים אותו מהעבר הרחוק שדיברו על רוסיות". במסדר הזיהוי שנערך לו ביום 5.7.2009 זיהה מועתז את תמונת העורר ונרשם כי אמר "סאלם אבו גרון הגיע בג'יפ פג'ארו ישב ליד הנהג ורצה לקחת אותנו". מכאן עולה שהעורר ואבו סלאמה הוזעקו למקום לצורך חילוצם של המבריחים לאחר שניסיון קודם לחלצם באמצעות ג'יפ אחר כשל, אך אין ראיה ישירה לכאורה הקושרת אותו להברחת הסמים עצמה. אשר לאישום החמישי, הנוגע להתנהלות העורר בעת שהשוטרים ביקשו לעצרו. על פני הדברים אין בפרטי האישום החמישי כל

עובדות המבססות חבלה בכוונה מחמירה, המיוחסת לעורר באותו אישום. אשר לעבירה הנוספת של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו המיוחסת לעורר באישום זה, מדו"חות הפעולה של השוטרים שניסו לעצרו עולה כי העורר "פרץ את המחסום הראשון" וכי על מנת שלא להיפגע נדרשו השוטרים לזוז הצידה, העורר "דהר" לכיוון המחסום השני, ורק כאשר הבין שהוא נמצא בין שני מחסומים יצא מן הרכב כשידיו מורמות. העורר טוען כי אף שמעדויות של חלק מן השוטרים עולה שקיימת תשתית ראייתית לכאורית לעניין אישום זה, הוא לא ניסה להימלט מהם או לפגוע בהם, וכן לא הייתה פקודה לעצרו ליד הטיולית אלא במחסום המרוחק יותר, שבו הוא אכן עצר את רכבו. כך או כך, גם אם קיימות במקרה דנן ראיות לכאורה המבססות סיכוי סביר להרשעת העורר בעבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, אין בכך בעיני כדי להוביל אל המסקנה מרחיקת הלכת אליה הגיע בית משפט קמא ולפיה העורר אינו ראוי לאמון ואין לבחון חלופת מעצר כלשהי בעניינו. לעתים אכן ייתכנו נסיבות אשר בהן מוצדקת הגישה כי כל חלופת מעצר לא תסכון ועל כן, אין טעם ואין צורך לבחון חלופה קונקרטית (ראו בש"פ 9447/04 זבידאת נ' מדינת ישראל , פיסקה 6 (לא פורסם, 2.11.2004)). כך, למשל, מקום שבו נשקפת מן הנאשם מסוכנות מופלגת או כאשר קיים חשש כבד מפני הימלטותו מן הדין, אשר לא ניתן לאיינם בחלופה הולמת כלשהי. אולם, המקרה דנן אינו בא בגדר מקרים אלה. זאת בשל הבעייתיות המתעוררת לעניין קיומן של ראיות לכאורה באישום הרביעי וכן בשל העובדות המפורטות באישום החמישי אשר אינן תומכות על פני הדברים, בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה המיוחסת לעורר באותו אישום.

לכל אלה יש להוסיף את העובדה כי אף שכתב האישום הוגש ביום 19.7.2009, לא הוצגה עד עתה על-ידי המשיבה תעודת חיסיון בהתייחס לחומר חקירה אותו נמנעה מלהציג לעורר, ובדיון בפניי ציינה המשיבה כי לאחרונה פנתה אל בית משפט קמא בבקשה למתן ארכה נוספת בת שלושה חודשים לצורך כך. בית משפט זה התריע לא אחת כי התנהלות כזו מצד התביעה מעוררת קושי (ראו: בש"פ 11163/05 כבאג'ה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.12.2005); בש"פ 4190/07 בן גביר נ' מדינת ישראל , פיסקה 3 (טרם פורסם, 26.8.2007); בש"פ 4220/09 מדינת ישראל נ' חילס , פיסקה 12 (טרם פורסם, 21.5.2009)), וכי יש לעשות כל הניתן על מנת שתופעה זו לא תישנה. המשיבה הסבירה כי במקרה דנן העיכוב נעוץ במגבלות כוח-אדם של גורמי הביטחון, אך יש לזכור כי עיכוב זה בהצגת התעודה מעכב מטבע הדברים את ניהול המשפט ואינו מאפשר לנאשם למצות את הזכות הנתונה לו להגיש בקשה לגילוי ראיה. מהלך דברים זה מצטרף בעיני אף הוא אל השיקולים המצדיקים בחינת אפשרות לחלופת מעצר במקרה דנן.

אשר על כן, אני מורה על קבלת הערר במובן זה שהדיון יוחזר לבית המשפט המחוזי על מנת שיבחן אפשרות לחלופת מעצר בעניינו של העורר ולצורך כך יוכל להורות על קבלת תסקיר מעצר, אם ימצא זאת לנכון.

עד מתן החלטה אחרת יישאר העורר במעצר.