בש"פ 1572/05 אילן זוארץ נ. מדינת ישראל

1.ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופטת נוגה אוהד) בה הורתה על מעצרו עד תום ההליכים של העורר.

2.העורר, אילן זוארץ, הינו נאשם מס' 5 בכתב אישום שהוגש נגד 6 נאשמים. הנאשמים 2, 3, 4 ו-5 מואשמים בקשירת קשר לביצוע פשע בשוד בחבורה, ובעבירת רצח במזיד. הנאשמים 1 ו-6 באותו כתב אישום הואשמו בביצוע עבירת הריגה.

הנאשמים 1 ו-6 (ארתור בסטיקאר ורחל בסטיקאר) הינם בני זוג. נאשם 2 (משה בסטיקאר) הוא בנם. נאשמים 3, 4 ו-5 (שאול זוארץ, ימין אדרי והעורר) הם חבריו של משה בסטיקאר. הנאשמים 1 ו-6 היו חבריהם של בני הזוג בנימין ושרה דוד. ביודעם כי בני הזוג דוד מחזיקים בביתם רכוש רב בכסף ובזהב קשרו הנאשמים 1 ו-6 עם נאשמים 2, 3 ו-4 לשדוד את שרה דוד בדירתה. נאשמים 2 ו-3 ספרו לעורר על תכנית השוד והציעו לו להצטרף אליהם לביצועו והוא הסכים. העורר קשר, אפוא, קשר עם נאשמים 2, 3 ו-4 לשדוד את שרה דוד בדירתה. לצורך מימוש הקשר, קבע נאשם 1 פגישה עם בנימין דוד בקניון בעיר לוד. בינתיים, נאשמים 2 ו-3 נפגשו עם נאשם 4 והעורר בסמוך לקניון. בעודו בפגישה, הגיעו נאשמים 2, 3, 4 והעורר לדירת בני הזוג דוד כשהם נוסעים ברכבו של העורר. הארבעה נכנסו לדירה, נאשמים 3 ו-4 תפסו את שרה דוד וסתמו את פיה בחוזקה, הפילו אותה ארצה, והתיישבו עליה והצמידו אותה בחוזקה לקרקע כדי להתגבר על התנגדותה. הארבעה הוציאו מהדירה רכוש בשווי רב. בטרם עזבו את הדירה, הם גררו את שרה דוד מחדר האורחים לחדר השינה והשאירו אותה מוטלת על הרצפה כשהיא חבולה באורח קשה. היא מתה מתשניק עקב חסימת פתחי הנשימה החיצוניים.

על יסוד נסיבות אלה הואשמו הנאשמים בעבירות על פי הפירוט שהובא לעיל.

3.בהחלטה נשוא הערר שלפנינו נתבקש מעצרם עד תום ההליכים של נאשמים 1, 5 ו-6. בית המשפט המחוזי קיבל את בקשת המדינה והורה על מעצרם כאמור, לאחר שמצא כי קימות ראיות לכאורה לביסוס הרשעה בעבירות המיוחסות להם, ולאחר שקבע כי קימות עילות מעצר כנגדם, וחלופות מעצר אינן הולמות מקרה זה.

4.הערר שלפנינו מוגש על ידי העורר בלבד. טענתו המרכזית היא כי שגה בית המשפט קמא בכך שקבע כי הונחה תשתית ראיות לכאורה להפללת העורר. הטעם לכך נעוץ בעובדה כי כל החומר המפליל כנגד העורר מצוי בהודעות השותפים לדבר עבירה, הנאשמים 2 ו-4, המואשמים ביחד עמו באותו כתב אישום. על פי הטענה, ראיות מפלילות אלה מתוך הודעות השותפים משמשות לחובת שותפים אלה בלבד ואינן יכולות לשמש חומר מפליל כנגד שותף לעבירה אלא אם כן מעיד מוסר ההודעה להגנתו במשפט, שרק אז ניתן להציג את הודעתו במשטרה במסגרת סעיף 10א לפקודת הראיות ולהתבסס עליה כחומר מפליל כנגד שותפו לעבירה. מאחר שבשלב המעצר עד תום ההליכים אין לדעת אם הנאשמים האחרים אשר הפלילו את העורר בהודעותיהם יבחרו להעיד או יימנעו מכך, לא ניתן להתבסס על הודעותיהם כראיות מפלילות כנגד העורר, כאמור. מתחייבת, אפוא, המסקנה כי לא הונחה תשתית ראייתית לכאורית כנגדו המצדיקה את מעצרו. בא כוח העורר הוסיף וטען כי, בכל מקרה, יש לתת את הדעת לעוצמתן של הראיות לכאורה שהוגשו במקרה זה, ושיקול זה גם הוא צריך להוביל למסקנה כי אין הצדקה בהמשך מעצרו. בהקשר זה מציין הסניגור כי הודעותיהם של המשיבים 2 ו-4, ככל שהן נוגעות לעורר שלפנינו, היו כבושות; הנאשם 2 הזכיר את שמו של העורר כמי שהיה מעורב בארוע הפלילי רק בהודעתו השמינית, ולאחר שהיה עצור 10 ימים, ואילו נאשם 4 הפליל אותו בהודעתו לראשונה רק לאחר שנחקר ותושאל 7 פעמים, ולאחר שהיה עצור במשך 7 ימים. כמו כן טען כי בית המשפט קמא לא התייחס לעובדה כי נאשמים 2 ו-4 היו תחת השפעת סמי "קריז" במהלך חקירותיהם, עובדה המחלישה באופן ניכר את משקל גרסאותיהם ומצדיקה, בהצטרפה לשאר הטיעונים, את שחרור העורר מן המעצר.

5.בתשובתה לטענת הסניגוריה בדבר תשתית הראיות לכאורה ציינה באת כח התביעה, ראשית, כי הוגשה בקשה מטעם התביעה להפריד את האישומים כנגד הנאשמים השונים ולאחד את פרשת התביעה לצורך שמיעה משותפת של מספר רב של עדים. טרם ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי בבקשה זו, אך ברי כי אם תיעתר לכך הערכאה הדיונית, הטענה העקרונית שהעלה הסניגור תתייתר במקרה זה.

לגופה של השאלה העקרונית סבורה המדינה כי יש לאמץ את גישתו של בית המשפט כפי שבוטאה בשורה של החלטות, על פיה בחינת הראיות לצורך הליך מעצר עד תום ההליכים אינה מצריכה החלה דווקנית של כללי קבילות ראיות אלא יש מקום לשקול את הראיות לגביהן מתעוררת שאלת קבילות על פי מבחן הסתברותי הבוחן את מידת הסבירות שהראייה הנדונה בסופו של דבר תתקבל כראיה קבילה במשפט. אם קימת הסתברות גבוהה כי הראיה תעבור את משוכת הקבילות במשפט כי אז יש לראות בה ראייה בעלת משקל שניתן להסתמך עליה לצורך הליך המעצר. אם, לעומת זאת, נראה על פניו כי מדובר בראייה שלא תעבור את מחסום הקבילות בהליך המשפט עצמו, כי אז אין להתבסס עליה כראיה מפלילה לצורך הליך המעצר עד תום ההליכים.

אשר למקרה זה, טוענת באת כוח התביעה, קימת סבירות גבוהה כי נאשמים 2 ו-4 יעידו במשפטם. הסתברות זו עולה מנסיבות הענין, מחומרת העבירות המיוחסות לנאשמים הכורכות אותם בעבירת רצח, ומההנחה הטבעית כי יבקשו להעיד על מנת להציל את עורם. בעניינו של נאשם 2, יש לעדותו גם השלכה על מעורבותם של שני הוריו באישומים של הריגה. בנסיבות אלה יש להתייחס להודעות המפלילות של נאשמים 2 ו-4 כנגד העורר כראיות שניתן להתבסס עליהם לצורך מעצרו עד תום ההליכים. מוסיפה התביעה וטוענת כי אין מקום ששאלת הפרדת משפטם של נאשמים שותפים לעבירה היא זו אשר תכריע במהותה את השאלה אם קיימות ראיות לכאורה לצורך הליך המעצר בעניינם מקום שראיות אלה מתבססות על הודעות מפלילות של השותפים, וכאשר סביר להניח שניתן יהיה להגישן במשפט.

6.החומר המפליל כנגד העורר מצוי בראיות הבאות: נאשמים 2, 3 ו-4 מודים במעשים הפליליים ומפלילים זה את זה, ומצויות ראיות נוספות המחזקות הודאות אלה. אשר לעורר, הוא מופלל בהודעות הנאשמים 2 ו-4, המצביעים עליו כמי שהיה איתם בדירה בעת ביצוע השוד. כן נערך עימות בין נאשם 4 לעורר, במהלכו הטיח נאשם 4 בעורר כי נכח בדירה בעת ביצוע השוד. האם חומר מפליל זה עשוי לשמש תשתית ראיות לכאורה בעניינו של העורר לצורך הליך מעצרו עד תום ההליכים?

7.מושכלות ראשונים הם כי בית המשפט רשאי להורות על מעצרו של נאשם רק בנתון לכך שנוכח כי יש ראיות לכאורה להוכחת אשמתו (סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים) תשנ"ו-1996). נדרשת מטבע הדברים אבחנה בין ראיות המוגשות בהליך העיקרי, בו נדרשת הוכחת אשמה מעל לכל ספק סביר לבין רמת ההוכחה הנדרשת לצורך מעצר עד תום ההליכים. בהבדל מראיות המוגשות במשפט לצורך קביעת חפותו או אשמתו של נאשם, הראיות המוגשות בהליך מעצר נעשות על רקע תכלית שונה והיא – בחינת השאלה האם קיים סיכוי סביר להרשעת הנאשם בדין, והאם יש לעוצרו משיקולים של אינטרס ציבורי נוכח מסוכנותו, או בשל חשש לשיבוש הליכי משפט או להימלטותו. בחינת הראיות בשלב זה מתאפיינת בהיוליות החומר המצוי בתיק התביעה. מדובר בחומר חקירה אשר טרם הפך חומר ראיות רגיל אשר נסרק בכור ההיתוך של הליך המשפט והחקירות הנגדיות. מטבעו של הליך המעצר הוא כי חומר חקירה העומד להערכה במסגרתו אינו נבחן על פי מבחנים ראייתיים חלוטים ונוקשים משום בחינה שהיא; אין אפשרות בשלב זה להעריך באופן מחייב את מהימנות הגרסאות המובאות בחומר החקירה; אין גם מקום לקבוע באורח מוחלט מה מן החומר יהיה קביל, ומה יהיה משקלו. הערכות הקבילות, המהימנות והמשקל הראייתי של חומר החקירה נעשות בעזרת מבחנים של הסתברות, הגיון, ושכל-ישר ולא על פי ערכים מוחלטים. חומר הראיות בהליך מעצר הוא חומר גולמי שטרם עבר תהליך עיבוד בהליך הפלילי, ובחינתו משקפת עמדה ראשונית, לכאורית, ביחס למעורבות הנאשם בעבירה המיוחסת לו, אשר טרם עברה את מבחני ההערכה הראייתית-שיפוטית הצפויים להיעשות במשפט גופו.

שוני זה בין "ראיה לכאורה" לצורך מעצר עד תום ההליכים לבין ראיה רגילה המוגשת במשפט גופו לצורך בחינת שאלת אחריותו הפלילית של הנאשם עמד במוקד ההלכה הפסוקה בענין בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פד"י נ(2) 133, כדברי הנשיא ברק באותו ענין (פסקה 12):

"קיים הבדל מהותי בין "ראיה לכאורה" הדרושה למעצר עד תום ההליכים לבין "ראיה רגילה" (או "ראיה מוחלטת") הדרושה להרשעה או לזיכוי. "ראיה לכאורה" היא מטבעה ראיה גולמית. היא טרם עברה את כור ההיתוך של ההליך הפלילי. אין כל אפשרות להכריע על פיה את אשמתו או חפותו של נאשם. מידות ההוכחה הרגילות בין זו (האזרחית) של עודף ראיות או נטיה של מאזן הסתברות ובין זו (הפלילית) של שכנוע מעבר לכל ספק סביר – אינן תופסות בה. "ראיה לכאורה" היא, איפוא, ראיה שטמון בה פוטנציאל ראייתי אשר יוצא מן הכח אל הפועל בעתיד, בסיום ההליך השיפוטי. בעוד שראיה "רגילה" נבחנת בסיום ההליך השיפוטי מתוך הסתכלות מן ההווה אל העבר, הרי הראיה "לכאורה" נבחנת בתחילת ההליך השיפוטי או במהלכו, מתוך הסתכלות מן ההווה אל העתיד. הערכתה מבוססת על הסיכוי הטמון בחיק העתיד להפיכתה לראיה רגילה. מהותה של הראיה לכאורה היא, אפוא, בפוטנציאל ההוכחתי הטמון בה. פוטנציאל זה יוצא מן הכח אל הפועל במהלך ההליך השיפוטי, לאחר חקירה ראשית ונגדית, וקביעת אמינות ומשקל".

וכך, ראיות לכאורה בהקשר להליך מעצר מחייבות לעולם הערכת סיכויים בדבר התפתחותם העתידה, ובחינת הכח ההוכחתי הפוטנציאלי האצור בהן. בשלב זה על השופט לשאול עצמו האם מדובר בראיה אשר, על פי טיבה, ועל רקע מכלול הראיות כולן, קים סיכוי סביר שהיא תהפוך בסוף ההליך הפלילי לראיה רגילה אשר על פיה, או בהצטרפותה לראיות אחרות, ניתן יהיה לקבוע את אשמת הנאשם.

"ראיות לכאורה להוכחת האשמה" הן, אפוא, ראיות גולמיות, אשר לגביהן קים סיכוי סביר שעיבודן במהלך המשפט – תוך בחינתן בחקירות בקביעת אמינות ומשקל – יוביל לראיות (רגילות) אשר מבססות את אשמת הנאשם מעל לכל ספק סביר".

(דברי הנשיא ברק,שם, פסקה 12).

מעצרו של נאשם מותנה, אפוא, בקיומו של סיכוי סביר לכך שיהא בראיות הקימות נגדו, לאחר שעברו את כור ההיתוך של ההליך הפלילי, כדי להוכיח את אשמתו.

8.ראיות גולמיות על פי טיבן לא קורצו מעור אחד, והכח הפוטנציאלי הטמון בהם להפללת הנאשם עשוי להיות בעל עוצמה שונה מראיה לראיה. בהערכת תשתית הראיות לצורך הליך מעצר יש, איפוא, לאמוד ולהעריך את הפוטנציאל ההוכחתי הטמון בראיות בהתאם לסוגן ועל פי טיבן, כל אחת בנפרד, ויחדיו כמכלול. בהערכה זו ניתנת הדעת למהותה הפנימית של הראיה הגולמית ולמידת ההסתברות כי תתקבל במשפט גופו כראיה קבילה, אמינה, ובעלת משקל (בש"פ 661/88 מדינת ישראל נ' דנן , פד"י מב(3) 875).

9.שותפים לאישום אינם כשרים להעיד כעדי תביעה כנגד חבריהם לאותו משפט. אולם מקום ששותף מעיד כעד הגנה במשפטו, בין מטעמו ובין מטעם נאשם אחר, עשויה עדותו לשמש ראיה לחובתו של שותף אחר לאישום. בנסיבות כאלה ניתן גם להציג את הודעתו במשטרה ולעשות בה שימוש במסגרת סעיף 10א לפקודת הראיות, בין היתר, לצורך הפללת שותף לעבירה המואשם יחד עמו באותו משפט (ע"פ 229/86 בר עט נ' מדינת ישראל, פד"י מ(2) 430; ע"פ 228/87 כרמי נ' מדינת ישראל,

פד"י מב(1) 332). ע"פ 570/68 גוטסמן נ' מדינת ישראל, פד"י כג(1) 362; בש"פ 7625/95 מדינת ישראל נ' אשרף, פד"י מט(4) 184, פסקה 4; ע"פ 501/81, 610/81 אבו חצירה נ' מדינת ישראל,

פד"י לו(4) 141, 152).

10.בהליך מעצר עד תום ההליכים, מקום שחומר הראיות המפליל כנגד נאשם, שותף לאישום, מושתת על הודעות מפלילות של שותפים לאישום יש לבחון מהו הפוטנציאל הראייתי הגלום בהודעות אלה כלפי השותף המופלל לענין מעצרו.

גדר הספק הוא זה: אם השותפים שמסרו את ההודעות יעידו להגנתם במשפט, כי אז ניתן במסגרת חקירתם כאמור להגיש את הודעותיהם במשטרה במסגרת סעיף 10א לפקודת הראיות, ואלה עשויות לשמש תשתית ראייתית להרשעת השותף המופלל. אם לעומת זאת, יבחרו השותפים שלא להעיד להגנתם במשפט, כי אז, הגשת הודעותיהם במשטרה תימנע, וממילא לא ניתן יהיה לבסס עליהן את הפללת השותף האחר. זאת, אלא אם כן יופרד משפטם של השותפים, ואז יהיה בידי התביעה להזמין את השותפים להעיד כעדי תביעה במשפטו הנפרד של השותף האחר, וניתן יהיה להציג אגב כך את הודעותיהם המפלילות בכפיפות להילכת קינזי (ע"פ 194/75 קינזי נ' מדינת ישראל, פד"י ל(2) 477).

סוגיית ההערכה, לצורך הליך מעצר, של ראייה ששאלת קבילותה במשפט אינה חלוטה איננה חדשה, והיא עלתה בעבר בהלכה הפסוקה בהקשרים שונים. הגישה המסתמנת במרבית ההחלטות שניתנו בסוגיה זו מצביעה על תפיסה לפיה שאלה זו נבחנת אף היא על פי מבחן הפוטנציאל הראייתי הגלום בראייה, ובהקשר זה מבחינת קבילותה. רוצה לומר, על בית המשפט בהליך המעצר להעריך מהי רמת הסיכוי כי ראיה גולמית, שקימת לגביה בעיית קבילות, תהפוך בסופו של דבר לראיה קבילה במשפט. אם על פי הדין וכללי הראיות ברור מראש כי מדובר בראייה שאינה קבילה ואין סיכוי להכשיר את קבילותה במשפט, כי אז לא ניתן לבסס עליה, ועליה בלבד, מסקנה בדבר קיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמת הנאשם. לעומת זאת, אם מדובר בראיה ששאלת קבילותה ניתנת לריפוי במשפט גופו, כי אז יש להעריך את מידת ההסתברות הקיימת להפיכתה של הראיה לקבילה. על פי מידת ההסתברות, כאמור, יוערך משקלה של הראיה הגולמית לצורך הליך המעצר.

בגישה זו נקט בית המשפט (מפי השופט זמיר) בבש"פ 2871/94 פרץ נ' מדינת ישראל

באומרו (שם, פסקה 5):

"מצד אחד, כאשר קים ספק בשאלה אם ראייה מסוימת הינה קבילה בהליכים פליליים, אפשר להסתמך עליה בהליכי מעצר, לפחות אם קימת סבירות שהראיה תתקבל כראיה קבילה. שונה המצב מן הצד השני כאשר ברור על פני הדברים כי ראייה מסוימת הינה בלתי קבילה, ואין סיכוי סביר שתתקבל כראיה קבילה בהליכים פליליים. כך, לדוגמא, דברים שנקלטו בהאזנת סתר בניגוד לחוק האזנות סתר... נראה שכך הדין גם לגבי ממצאים של בדיקת פוליגרף... אם מתברר כי הוכחת האשמה, תלויה בממצאים של בדיקת פוליגרף, מתבקשת המסקנה כי אין די ראיות לכאורה להוכחת האשמה, ולפיכך גם אין מקום למעצר הנאשם... מכל מקום, דין מיוחד עשוי לחול לענין זה על עדות שמיעה. כך הדבר, בין היתר, משום שבנסיבות מסוימות יש יסוד להניח כי במקום עדות שמיעה המוגשת בהליכי המעצר תוגש במהלך המשפט עדות קבילה".

אכן, לא בכל מקרה של ספק בדבר קבילות ראייה במשפט יימנע בית המשפט מלהסתמך עליה לצורך הליך מעצר. "בדרך כלל רק כאשר ניתן להניח במידה רבה של סבירות כי הראיה לא תהיה קבילה במשפט, לא תובא בחשבון בדיון במעצר הנאשם. כשיש פנים לכאן ולכאן, רשאי בית המשפט להסתמך עליה" (שלגי, כהן, סדר הדין הפלילי מהד' 2 עמ' 152; ב"ש 688/84 מדינת ישראל נ' קורטאם , פד"י מ(1) 253, 257; ב"ש 82/83 מדינת ישראל נ' עליה פד"י לז(2) 738, 742).

בית משפט זה בהקשרים אחרים התייחס לפוטנציאל הראייתי של ראיות גולמיות לצורך הליך המעצר והעריכן ממקרה למקרה בהתאם לטיב הענין הנדון ונסיבותיו. בענין בש"פ 4169/95 אדזיאשווילי נ' מדינת ישראל ציין בית משפט זה (השופט בך) כי בהערכת פוטנציאל זה אין להתחשב בהתפתחויות ספקולטיביות אפשריות במהלך המשפט, ובבש"פ 7625/95 מדינת ישראל נ' עטייה ציין בית המשפט (השופטת דורנר) כי ראייה שקבילותה במשפט עצמו מותנית בתנאים שהתקיימותם מוטלת בספק, אינה מספקת כאשר היא מהווה ראיה יחידה לביסוס אשמה לצורך מעצר. בבש"פ 2557/04 מדינת ישראל נ' בן ציון החליט בית המשפט (השופט גרוניס) מטעמים דומים כי לא ניתן להביא בחשבון הודעות מפלילות של נאשמים במשותף זה כלפי זה משקבילותן מותנית בהתפתחות אפשרית במהלך המשפט שיש בה משום ספקולציה, כלשונו.

חרף גוונים שונים של החלטות בית המשפט בסוגיה זו, נראה כי אין מחלוקת בסיסית באשר לעיקרון כי שאלת קבילותה של הראיה הגולמית במשפט נבחנת בהליך מעצר על פי רמת ההסתברות להפיכתה לקבילה במשפט גופו. הערכה זו נגזרת מנסיבות הענין הפרטני ומהערכה בדבר המהלכים הצפויים במשפט על פי נתוניו הספציפיים.

בחינת הפוטנציאל הראייתי של הודעות שותפים לכתב האישום מצדיק, דרך כלל, ובלא נתונים לסתור, הערכה מסתברת כי השותפים יעידו להגנתם שהרי כך הוא מטבעם של דברים. אין זה בגדר ציפייה טבעית במהלך הטבעי והרגיל של הדברים, כי אדם המואשם בפלילים ימלא פיו מים ולא יציג גרסה להגנתו, מה גם ששתיקתו עשויה לפעול נגדו בתנאים מסוימים. כך הדבר במיוחד כאשר מדובר באישומים בעבירות חמורות. מהערכה מסתברת זו כי שותפים יעידו להגנתם במשפטם נגזרת הנחה נוספת לפיה צפוי וסביר הוא, דרך כלל, כי ניתן יהיה להציג את הודעותיהם במשטרה אגב מתן עדותם, ולהשתמש בהן כחומר מפליל כנגד שותפם למשפט.

שונה הדבר כאשר בנסיבות המיוחדות של הענין קימת הסתברות גבוהה כי נאשם שותף לא יעיד להגנתו, כי אז תתבקש ההנחה כי אין בהודעתו המפלילה את השותף האחר כדי לשמש ראיה גולמית בעלת משקל לצורך הליך המעצר של האחרון (ב"ש 82/83 מדינת ישראל נ' עליה , פד"י לז(2) 738, 741); אמת המידה האמורה מאזנת איזון ראוי בין אינטרס ההגנה על הציבור מפני נאשם שמתקיימות לגביו עילות מעצר, לבין זכויותיו הבסיסיות שלא תיפגע חירותו האישית במעצרו אלא אם קימות בעניינו ראיות לכאורה – ולו ראיות גולמיות ראשוניות – שטמון בהן פוטנציאל הרשעה במשפט גופו. השגת מטרות אלה אינה צריכה להיות מותנית בהכרח בהפרדת משפטם של נאשמים שותפים אך כדי לאפשר העדתם זה כנגד זה – צורך העלול לפגוע פגיעה מערכתית בלתי ראויה במערכת השפיטה ובבעלי הדין, מקום ששיקולי יעילות ועשיית צדק מצדיקים האחדת משפטם של שותפים לעבירה תחת קורת גג אחת.

11.הערכת הפוטנציאל הראייתי של הראיות הגולמיות בהליך המעצר מבחינת קבילותן במשפט מצדיקה התייחסות להודעות הנאשמים 2 ו-4 המפלילות את העורר כראיות בעלות פוטנציאל של קבילות במשפט. לאור זאת, יש לייחס להן משקל מפליל ביחס לעורר לצורך הליך המעצר בעניינו. הטעם לכך טמון בהערכה כי הנאשמים 2 ו-4 יעידו להגנתם במשפט. נאשמים אלה מואשמים ביחד עם העורר ועם נאשם נוסף בעבירה של רצח במזיד, בשוד בחבורה, ובקשירת קשר לביצוע פשע. קימת הסתברות גבוהה ביותר כי יבקשו להעיד להגנתם ולהציג גרסה משלהם לאור החומרה הרבה הנשקפת מהאישומים נגדם והעונש הצפוי להם באם יורשעו. אין כיום עילה בנתונים שבפנינו המצדיקה להעריך אחרת את הצפוי להתרחש. על יסוד הערכה זו, ובהנחה כי הנאשמים 2 ו-4 אכן יעידו להגנתם, ניתן יהיה בבוא העת להציג בחקירתם במשפט את הודעותיהם במשטרה המפלילות את העורר, כמו גם את דו"ח העימות שנערך בין נאשם 4 לעורר, שגם הוא כולל תוכן מפליל לגביו. בהודעות הנאשמים 2 ו-4 גלום, איפוא, פוטנציאל ראייתי מפליל ממשי, והסיכוי כי הודעות אלה תהיינה בלתי קבילות עקב אי מתן עדויות הגנה על ידי נאשמים אלה הוא זניח. מאחר שמדובר בשני שותפים שמסרו הודעות מפלילות, הרי גם אם שותף אחד יימנע בסופו של דבר מלהעיד, ניתן יהיה להתבסס על הודעתו של האחר, בהנחה כי יעיד. ראוי להוסיף, כי באם יופרד משפטם של השותפים כפי שביקשה המדינה, ממילא יוסר גם החשש הרחוק שהתממשותו אינה מסתברת, כי שני הנאשמים השותפים כאחד יימנעו מלהעיד להגנתם.

לאור האמור, מסקנתי היא כי הונחה בענייננו תשתית ראיות לכאורה, המפלילה את העורר לצורך הליך המעצר. תשתית זו בנויה מהודעות נאשמים 2 ו-4 המפלילות אותו, וכן מדו"ח עימות בין נאשם 4 לעורר, שגם הוא אוצר בתוכו תוכן מפליל.

12.לא מצאתי ממש בטענת בא כוח העורר לפיה עוצמתן של הראיות לכאורה נגרעת עקב כבישת הפללתו של העורר בידי נאשמים 2 ו-4 במשך תקופה ניכרת במהלך חקירתם במשטרה. אין זה ההליך המתאים להעריך את מלוא המשמעות הראייתית של כבישת ההפללה האמורה במשך מספר ימים במהלך חקירתם של השניים. יש לכך בודאי גורמי-רקע שאותם ינתח ואחריהם יתחקה בית המשפט שינהל את המשפט גופו. כהערכה ראשונית ייאמר כי סביר להניח שבתחילת החקירה בקשו השניים להעלים את מעורבותו של העורר בביצוע הפשעים נשוא האישום, אולם עם התפתחות החקירה פתחו את סגור ליבם והיו נכונים לספר דברים ולערב אנשים נוספים שקודם לכן העלימו את מעורבותם.

13.סוף דבר – קימת תשתית ראיות גולמיות שעוצמתה, מבחינת הפוטנציאל הראייתי הגלום בה, מספקת לצורך מעצר העורר עד תום ההליכים נגדו. על קיומה של עילת מעצר בגין מסוכנותו, הן נוכח נסיבות העבירות והן נוכח עברו הפלילי אין צורך להכביר מילים. אין זה המקרה להחלת חלופת מעצר משאינטרס הציבור בשמירה על בטחונו מפני מסוכנות העורר והצורך להגן על תקינות ההליך השיפוטי לבל ישובש על ידיו מחייבים השארתו במעצר.

הערר נדחה.