בש"פ 800/11 שלמה ויצמן נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (עמ"ת 29304-01-11, כבוד הנשיא י' אלון ) מיום 20.1.11, במסגרתה נדחה עררו של העורר על החלטת בית משפט השלום באשקלון (מ"ת 40231-12-10, כב' השופטת א' חדד ) מיום 12.1.2011, בה הורה בית המשפט על מעצרו עד תום ההליכים המשפטיים בעניינו.

כנגד העורר ושישה נוספים (להלן: האחרים ) הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של קשירת קשר לפשע, ניסיון התפרצות לבית מגורים והתפרצות לבית מגורים, ניסיון גניבה, הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, החזקת מכשיר פריצה, החזקת סכין שלא כדין, נסיבות מחשידות בכוונת פריצה, הסגת גבול כדי לעבור עבירה, הסתייעות ברכב לביצוע פשע ושיבוש מהלכי משפט. על פי הנטען בכתב האישום, קשרו חלק מן האחרים קשר לביצוע התפרצות לבית מגורים. לשם כך נסעו חלק מהאחרים לבחון את הבית. כמה ימים לאחר מכן, שבו והגיעו האחרים אל הבית כאשר חלק מהם ניסו להתפרץ אליו ובמקביל לכך, אחרים תצפתו ושימשו כרכב מילוט. משלא עלה בידיהם לבצע את ההתפרצות והגניבה כמתוכנן, חברו אליהם העורר ואחר נוסף כשהם רכובים על אופנוע ומצוידים בין היתר בכלי פריצה, מכשירי קשר ואמצעים שונים להסוואת זהותם. אז, התפרצו העורר ושני אחרים אל הבית, וניסו לגנוב את הכספת ותכולתה, אולם הדבר לא צלח. בשלב זה הגיעו שוטרים למקום, והעורר והאחרים פתחו במנוסה מפניהם.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית משפט השלום באשקלון בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים כנגדו וכנגד האחרים. ביום 12.1.2011 קבע בית המשפט (מ"ת 40321-12-10, כבוד השופטת א' חדד ) כי קיימת תשתית ראייתית להוכחת המיוחס לעורר בכתב האישום, וכי על אף שמדובר בעבירות רכוש הרי שקמה בעניינו של העורר עילת מעצר. זאת נוכח נסיבות ביצוע העבירות, ובשל העובדה שהעורר ביצע את המעשים שעה שהוא מרצה עונש של עבודות שירות, וכאשר לחובתו עומדות שנים עשר הרשעות קודמות, בכללן עבירות רכוש רבות, וכשתלויים ועומדים בעניינו מאסרים מותנים שונים. על כן, הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד לסיום ההליכים המשפטיים בעניינו. עוד ציין בית המשפט כי אין בחלופת המעצר שהוצעה כדי להוות מענה מספק לעילת המעצר, ואינו מוצא הצדקה להורת על עריכת תסקיר מעצר בעניינו של העורר.

על החלטה זו ערר העורר

לבית המשפט המחוזי בבאר שבע (עמ"ת 29304-01-11, כבוד השופט י' אלון- נשיא ). ביום 20.1.2011 דחה בית המשפט את הערר וקבע כי הגם שמדובר בעבירות רכוש, הרי שהן בוצעו באופן מתוכנן, מתוחכם, רב משתתפים, אשר כלל הכנה מוקדמת ומעורבות של כלי רכב וכלי פריצה שונים. בנסיבות אלו קבע בית המשפט המחוזי, כי צדק בית משפט השלום משקבע כי קמה עילת מעצר, אשר נוכח נסיבותיו האישיות של העורר אינה ניתנת להפגה באמצעות חלופה.

מכאן הערר שבפניי במסגרתו טוען העורר, כי שגו הערכאות הקודמות משלא נתנו משקל ראוי לחלק הלכאורי המצומצם המיוחס לו בכתב האישום. לדידו, מחומר הראיות עולה כי הוא לא היה שותף להכנת ותכנון מעשה ההתפרצות, ולא היה כלל מצוי בסוד הקשר, ואף בשעת הביצוע חלקו היה קטן ומצומצם, שכן הוא הצטרף אל יתר האחרים בשלב מאוחר, והיה מצוי בבית עצמו זמן קצר מאוד. כמו כן, משיג העורר על ההבחנה לעניין השחרור לחלופה שנעשתה בינו לבין אחר נוסף. לטענתו, אין בכוחו של עברו הפלילי אשר רובו ישן, להצדיק הבחנה זו. לעניין שחרור לחלופת מעצר טוען העורר כי עצם העובדה שהמעשים שביצע לכאורה נעשו בשעה שהוא ריצה עבודות שירות, אינה סותמת את הגולל על שחרורו לחלופה בפיקוחם של ערבים, אשר הוכיחו עצמם בעבר כערבים ראויים.

מנגד טוענת המשיבה כי דין הערר להידחות . לטענתה, מדובר בהתארגנות עבריינית, שאף אם העורר לא נטל בה חלק לכל אורכה הרי שהוא היה מצוי בזירה עצמה בעת ביצוע ההתפרצות וניסיון הגניבה. עוד טוענת המשיבה, כי החלטת בית המשפט בדבר קיומן של ראיות לכאורה כנגד העורר, הייתה מנומקת ומבוססת היטב בחומר הראיות, ולעומתה, גרסת העורר הינה קלושה וחסרה מאוד, אשר לא סיפקה הסבר מניח את הדעת לנכחותו בזירת האירוע.

לאחר שעיינתי בערר ובנספחיו, בחומר הראיות שהובא לעיוני, בהחלטותיהן של הערכאות שקדמו לי, ומששמעתי את טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.

אני סבור כי אין בטענותיו של העורר כדי להקים עילה להתערבות בקביעת בית משפט השלום, אשר נבחנה על ידי בית המשפט המחוזי, כי עומדת תשתית ראייתית לכאורית להוכחת המיוחס לו בכתב האישום. שכן, קביעה זו מבוססת בין היתר על דוחות ותצפיות משטרתיות בזמן אמת, אשר זיהו את העורר כשהוא נוכח בזירת האירוע ונוטל חלק בביצוע המיוחס לו. כמו כן, העורר נקלט במצלמות האבטחה הביתיות כשהוא נכנס יחד עם אחרים נוספים אל הבית ויוצא ממנו כשהוא חובש קסדה וכפפות. כמו גם, אופן ועיתוי מעצרו של העורר – בשעת ובמקום ביצוע העבירות, כשהוא מנסה להימלט מפני השוטרים. מכלול ראייתי זה עונה לטעמי על דרישת התשתית הראייתית הנדרשת לשם ביסוסה של עילת מעצר. שכן, בשלב זה בבוא בית המשפט לברר האם קיימות ראיות לכאורה לשם גיבושה של עילת מעצר, אין הוא נדרש, אלא לבחון האם די בראיות אשר הובאו בפניו, באם תוכחנה במהלך המשפט, כדי להוכיח את אשמת הנאשם מעבר לכל ספק סביר (ראו למשל, בש"פ 8087/95 שלמה זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ (2) 133 (1996); בש"פ 1572/05 זוארץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.4.2005)). בית המשפט אינו נדרש, בשלב זה, לבחינת מהימנותן של האמרות המובאות בפניו או לבחינת משקלן האפשרי של הראיות שבפניו ואת דיותן לביסוס ההרשעה (ראו בש"פ 1572/05 זוארץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.4.2005); בש"פ 4811/97 משה נ' מדינת שיראל, פ"ד נא(3) 817 (1997)).

כבר נקבע כי גם בעבירות רכוש עשוי להתהוות פוטנציאל לסיכון ביטחון האדם וביטחון הציבור, מקום בו העבירות מבוצעות באורח שיטתי, או בהיקף ניכר, תוך התארגנותם של מספר עבריינים או תוך שימוש באמצעים מיוחדים ומתוחכמים (ראו: בש"פ 5431/98 פרנקל נ' מדינת ישראל , פ"ד נב (4) 268, 272 (1998);

בש"פ 8611/09

וצ'יסלב סטבינסקי נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 05.11.2009); בש"פ 45/10 מ סארוה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.1.2010)). במקרה דנן, כלל נסיבות ביצוע העבירות מלמדות על מסוכנות המקימה עילת מעצר. שכן, העבירות בוצעו באופן מתוכנן ומאורגן, אשר כלל מספר רב של משתתפים, שכאמור הצטיידו בכלי רכב, מכשירי קשר, טלפונים סלולאריים, פרטי לבוש והסוואה וכלי פריצה מגוונים.

כפי שעמדו על כך הערכאות הקודמות, לצד המסוכנות הנלמדת מאופן ביצוע העבירות, יש להביא בחשבון לעניין המסוכנות אף את נסיבותיו האישיות של העורר, עברו הפלילי, המאסרים המותנים התלויים כנגדו והעובדה שהוא ביצע את המיוחס לו בשעה שהוא מרצה עונש מאסר בדרך של עבודות שירות, אשר כל אלו לא הרתיעו אותו מלבצע את המיוחס לו. בנסיבות הללו, אני סבור כי צדקו הערכאות הקודמות משהורו על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. כמו כן, איני מוצא מקום להורות על עריכת תסקיר שירות מבחן בעניינו של העורר.

סוף דבר, הערר נדחה.