בש"פ 771/11 יצחק סויסה נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (עמ"ת 34937-01-11, כבוד השופט כ' סעב ) מיום 26.1.11, במסגרתה נדחה עררו של העורר על החלטת בית משפט השלום בקריות (מ"ת 31826-12-10, כב' השופטת ר' לאופר חסון ) מיום 18.1.2011, בה הורה בית המשפט על מעצרו עד תום ההליכים המשפטיים נגדו בת"פ (שלום קריות) 31789-12-10.

כנגד העורר ואישה נוספת (להלן: האחרת ) הוגש כתב אישום המייחס לעורר עבירות של התפרצות למקום מגורים בצוותא בכוונה לגנוב, לפי סעיפים 406(ב) ו- 29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ), ועבירה של גניבה בצוותא, לפי סעיפים 384 ו-29 לחוק העונשין. על פי הנטען בכתב האישום, ביום 15.12.2010 התפרץ העורר לבית המתלוננת, בשעה שהאחרת ממתינה לו בחוץ, ונטל מהבית את תיקה האישי של המתלוננת שהכיל סכומי כסף וחפצים שונים. כשיצא מן הבית, פנו העורר והאחרת למקום צדדי, שם מסר העורר לאחרת את הרכוש הגנוב.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית משפט השלום בקריות בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים כנגדו. ביום 18.1.2011 קבע בית המשפט (מ"ת 31826-12-10, כבוד השופטת ר' לאופר חסון ) כי קיימת תשתית ראייתית להוכחת המיוחס לעורר בכתב האישום. במסגרת ההחלטה נדרש בהרחבה בית המשפט לעברו הפלילי של העורר, להליכים המשפטיים השונים המתנהלים כנגדו ולהזדמנויות הרבות שהעניקו לו הערכאות השונות, אשר לא נוצלו על ידו לצורך שיקום וטיפול. כך קבע לעניין זה בית המשפט: "מסתבר, כי המשיב מפרש היד שהושטה לו עד כה לעזרה, כאזלת ידה של מערכת אכיפת החוק והריהו שב ופוגע ברכוש הציבור ועושה בו כבשלו - כאילו אין דין ואין דיין". לפיכך קבע בית המשפט כי, בין היתר, נוכח עברו הפלילי של העורר ובשל הטענה כי הוא ביצע את המיוחס לו בשעה שהיה נתון במעצר בית, יום לאחר ביטולו של האיזוק האלקטרוני, יש להורות על מעצרו עד תום ההליכים המשפטיים בעניינו.

על החלטה זו ערר העורר

לבית המשפט המחוזי בחיפה (עמ"ת 34937-01-11, כבוד השופט כ' סעב ). ביום 26.1.2011 דחה בית המשפט את הערר, וקבע כי צדק בית משפט השלום משהורה על מעצרו עד תום ההליכים.

מכאן הערר שבפניי במסגרתו טוען העורר, כי שגה בית המשפט משדחה את בקשתו להיבדק על ידי פסיכיאטר, על אף הקביעה שניתנה בעניינו, לפיה הוא סובל מפיגור גבולי ומהפרעות פסיכיאטריות בדרגה של 30%, ולמרות ההכרה שקיבל בעניין זה מהמוסד לביטוח לאומי. כן טוען העורר, כי שגה בית המשפט משלא הורה על עריכת תסקיר שירות מבחן בעניינו. לעניין זה טוען העורר, כי יש בניסיונותיו הרבים לעבור תהליך שיקום וגמילה כדי להעיד על רצונו העז בכך, אף אם בפועל ניסיונות אלו לא עלו יפה. העורר אף מציין, כי עובר למעצרו הוא לקח חלק בהליך גמילה וטיפול. עוד, טוען העורר כי נסיבות חייו הינן קשות, והתמכרותו לסמים היא שמביאה אותו לשוב פעם אחר פעם ולבצע את המיוחס לו. בנוסף טוען העורר, כי בית המשפט נהג כלפיו באופן מפלה, בכך ששחרר את האחרת לחלופת מעצר, למרות לאף לגביה נטען כי הייתה שותפה לביצוע העבירה.

מנגד טוענת המשיבה, כי דין הערר להידחות. לטענתה, לעורר ניתנו הזדמנויות רבות, אשר הוא לא עמד בהן, והינו בגדר "שוד מועד". כמו כן ציינה המשיבה, כי עתה מתנהלים שני הליכים נוספים כנגד העורר בגין ביצוע עבירות דומות. כן סומכת המשיבה את ידיה על קביעת בית המשפט, כי העורר אינו סובל מפיגור המונע ממנו לעמוד לדין, ומצביעה על המסוכנות הנשקפת ממנו הנלמדת ממכלול הנסיבות, המצדיקה את מעצרו עד תום ההלכים.

לאחר שעיינתי בערר ובנספחיו, ובהחלטותיהן של הערכאות שקדמו לי, ומששמעתי את טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.

הערכאות השונות בהחלטותיהן דנו בהרחבה במכלול הנסיבות המקימות עילת מעצר בעניינו של העורר. בקצרה אומר, כי אומנם לעורר מיוחס ביצוען של עבירות רכוש, אשר אינן מקימות חזקת מסוכנות סטטוטורית. אך כבר נקבע, כי יתכן ותקום חזקת מסוכנות מקום בו מבוצעות העבירות באופן שיטתי (ראו: בש"פ 45/10 מסאורה נ' מדינת ישראל , (לא פורסם, 8.1.2010); בש"פ 800/11 ויצמן נ' מדינת ישראל

(8.2.2011)). אני סבור כי עברו הפלילי המכביד מאוד של העורר בביצוע עבירות דומות, יחד עם העובדה כי הוא ביצע את המיוחס לו בשעה שהיה נתון בחלופת מעצר, בכוחם ללמדנו על מסוכנותו הרבה, אשר אינה ניתנת להפגה באמצעות חלופה, ומצדיקה את מעצרו עד תום ההליכים. כמו כן, איני סבור כי יש מקום להורות על עריכת תסקיר שירות מבחן בעניינו של העורר. אכן, על בית המשפט רובצת חובה לשקול שליחתו של נאשם לחלופת מעצר, אך יחד עם זאת כבר נקבע כי:

"בחינה עקרונית זו איננה בהכרח מובילה בכל מקרה לבדיקה קונקרטית על ידי שירות המבחן. במקרים בהם נשללת על פניה האפשרות לחלופת מעצר, כגון מקרים בהם מיוחסת לנאשם עבירת אלימות חמורה ביותר, או מקרים של נאשמים בעלי עבר פלילי מכביד, או כאלה שהוכיחו בעבר כי אין ליתן בהם אמון, או שברחו ממשמורת חוקית – אין צורך להעביר עניינם לבדיקה של שירות המבחן על מנת שיבחן האם קיימת בעבורם חלופת מעצר מתאימה " (בש"פ 7038/09 אבו אסעד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.9.2009).

כפי שעמדו על כך הערכאות הקודמות, העורר הוכיח בהזדמנויות שונות כי לא ניתן ליתן בו אמון. בין היתר משום שהוא ביצע את העבירות מיוחסות לו, בשעה שהיה נתון בחלופת מעצר, ואך יום לאחר שהורחבו שעות יציאתו מן הבית ובוטל האיזוק האלקטרוני בו היה נתון.

כמו כן, אין ממש בטענת העורר בדבר אפליה בינו ובין האחרת. שכן, אין כלל מקום להשוואה בין עניינה לבין העורר. זאת משום שלגביה נקבע, כי חלקה בביצוע המעשים הינו שולי, עברה הפלילי נקי לחלוטין, עצמת התשתית הראייתית הקיימת לגביה פחותה מזו הקיימת כנגד העורר, וכן משום היותה בהריון.

אוסיף, כי על טענותיו של העורר בדבר כשירותו לעמוד לדין להתברר במסגרת הדיון בתיק העיקרי ולא במסגרת הליך זה.

סוף דבר, הערר נדחה.