בש"פ 45/10 פאדי מסארוה נ. מדינת ישראל

ע רר על החלטת בית המשפט

המחוזי מרכז (כב' השופטת קלרה רג'יאנו ) מיום 24.12.09, לפיה נדחה ערר על החלטת בית משפט

השלום בכפר סבא (כב' השופטת הלית סילש ) מיום 16.11.09 שהורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים.

1.

כנגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו התפרצות לרכב וגניבת רכב, עבירות לפי סעיפים 413ו ו-413ב(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. על פי הנטען בכתב האישום, ביום 5.11.09 פרץ העורר לרכבו של המתלונן ביישוב תל-מונד, גנב את הרכב ונסע מהמקום.

2.

בית משפט

השלום מצא כי יש ראיות לכאורה כנגד העורר, וכי נוכח עברו הפלילי העשיר קיימת מסוכנות מוכחת המייתרת את הצורך לבחון חלופת מעצר. ערר שהוגש על החלטה זו נדחה בהחלטת בית המשפט

המחוזי ועל החלטה זו נסב הערר שבפניי.

העורר תקף את החלטת בית משפט קמא לכל אורך החזית בשלושת הרכיבים הנדרשים למעצר עד תום ההליכים: ראיות לכאורה, עילת מעצר וחלופת מעצר. נבחן להלן את השגותיו של העורר ברכיבים אלה.

3.

ראיות לכאורה : אקדים ואזכיר כי שתי ערכאות בחנו כבר לעומקן את חומר הראיות. אכן, המחוקק מאפשר הגשת ערר בזכות ב"גלגול שלישי" ל בית המשפט העליון (עניין הראוי כשלעצמו לבחינה מחודשת), אך לטעמי, ספק אם ערכאת הערעור השנייה צריכה לצלול שוב לעומקו של חומר הראיות ולהידרש לכל תג ותג בחומר החקירה. אוסיף ואציין כי בהליך שהתנהל ב בית המשפט

המחוזי הודיע בא כוח העורר כי הוא מסכים לקיומן של ראיות לכאורה וכי יטען אך לעוצמתן של הראיות, אולם בהליך שבפני שינה את טעמו וטען בלהט להיעדר ראיות לכאורה.

4.

חזרתי אפוא והעמקתי שוב בחומר הראיות, ונחה דעתי כי יש בחומר אף יותר מהרף הנדרש של ראיות לכאורה. העורר נתפס כאשר מול עיניהם של שני שוטרים יצא בריצה מרכב המזדה הגנוב ועבר למושב האחורי במכונית מסוג פורד בו המתינו לעורר שניים נוספים. דרכה של מכונית הפורד נחסמה על ידי השוטרים והעורר הוצא ממנה ונכבל עם השניים האחרים שישבו במושב הקדמי, אחד ושמו אמג'ד והשני, שישב ליד ההגה, ושמו תמים. נספר לקורא כי השוטרים הגיעו לאיזור לאחר שנתקבל דיווח על מכונית פורד חשודה שמסתובבת בכפר הס ובתל-מונד, וכאשר הבחינו במכונית הפורד החלו לרדוף אחריה ואחרי הרכב הגנוב שנסע לפניהם (דו"ח פעולה של רס"מ פרנקו). ובקיצור, העורר נתפס "על חם" כשנטש את הרכב הגנוב ועבר בריצה למכונית הפורד.

השלושה טענו כי שהו כל הזמן במכונית הפורד, וכי הבחינו באלמוני שחוצה בריצה את הכביש בשניות לפני שנעצרו על ידי השוטרים. לגרסתם, אותו אלמוני ניסה לפתוח את דלת מכוניתם אך התחרט וברח ותמים כמעט דרס אותו. ברם, כפי שעולה ממזכר השוטרים, אף אדם נוסף לא נראה בסמוך למכונית באותן שניות בהן הבחינו בעורר עובר בריצה מהרכב הגנוב אל המושב האחורי במכונית הפורד.

לכך יש להוסיף כי המערער טען כי שהה עם השניים כל הזמן, אך בטלפונים הסלולריים שנתפסו ברשותו של אמג'ד ושל העורר, הופיעה שיחה יוצאת מאמג'ד אל העורר בשעה 19:58, שתי דקות לפני שהעורר נתפס. מובן כי התקשרות זו אינה מתיישבת עם הגרסה כי העורר שהה כל הזמן במחיצת השניים, שאם כך היה, מדוע אמג'ד התקשר אליו? המסקנה הסבירה יותר היא, כי אמג'ד שישב במכונית הפורד, התקשר לעורר שנהג באותה עת ברכב הגנוב כדי להזהירו מפני השוטרים.

השלושה הכחישו כי שוטטו לפני כן בכפר הס, הגובל עם מושב תל-מונד, בניגוד לדיווח שהתקבל במשטרה על מכונית פורד חשודה המסתובבת בכפר הס, שתיאורה זהה להפליא למכונית בה נתפסו השלושה. תמים שנתבקש להסביר מה עשו בתל-מונד, טען כי רצו לנסוע לטייבה אך התבלבלו בדרך ונכנסו בטעות לתל-מונד. בהתחשב בכך שכל השלושה מטייבה, אני מתקשה לקבל את הטענה, וגם המברג שנתפס במכונית הפורד לא נחזה, בנסיבות אלה, כמכשיר תמים.

העובדה שלא נמצאו טביעות אצבע ברכב הגנוב והעובדה שלא ברור כיצד הותנע הרכב, אין בה כדי לגרוע מעוצמת הראיות כנגד העורר. לא נעלם מעיני כי בסופו של דבר הוחלט שלא להגיש כתב אישום נגד אמג'ד ותמים שישבו במכונית הפורד, אך שיקולי התביעה עמה, ומכל מקום, אין להשוות את מצב הראיות לגביהם למצבו של העורר שנראה עובר בריצה מהרכב הגנוב אל מכונית הפורד.

5.

סיכומו של דבר, שיש בחומר הראיות הפוטנציאל ההוכחתי להקים סיכויי הרשעה, כנדרש לצורך הרף של "ראיות לכאורה" (ראו: בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133) (1996); בש"פ 1572/05

זוארץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.4.2005); בש"פ 8803/07 נימר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 31.10.2007)] בפסקה 6; בש"פ 3673/08 גילקרוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.5.2008), בפסקה 7; בש"פ 8611/09 סטבינסקי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.11.2009), בפסקה 6; בש"פ 3710/08 אזרזר נ' מדינת ישראל ( לא פורסם, 14.5.2008), בפסקה 6).

6.

עילת מעצר : בא כוח העורר הביע תמיהתו מהי הסכנה הנשקפת לבטחון הציבור מעבירת רכוש של גניבת רכב.

הפסיקה הכירה בכך שגם עבירות רכוש נמנות עם העבירות שעלולות לסכן את ביטחון האדם ואת ביטחון הציבור, מקום בו העבירות מבוצעות באורח שיטתי, או בהיקף ניכר, תוך התארגנות של מספר עבריינים או תוך שימוש באמצעים מיוחדים ומתוחכמים (ראו: בש"פ 5431/98 פרנקל נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(4) 268, 272 (1998); בש"פ 8611/09 וצ'יסלב סטבינסקי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 05.11.2009) והאסמכתאות שם)).

כשלעצמי, אני מתקשה לקבל את הטענה כי בכל מקרה של עבירת רכוש יחידה או עבירת רכוש לא מתוחכמת, לא קמה עילת מעצר. יש בגישה זו כדי לעודד בעקיפין ריבוי עבירות, שהרי כל שרשרת עבירות מתחילה בעבירה הראשונה, שמא יאמר העבריין לעצמו כי אין סיכון שייעצר ב"'מכה" הראשונה. "פתאום קם אדם בבוקר ומוצא..." שמכוניתו חלפה עם הרוח, או במקרה הטוב, נפרצה ותכולתה נשדדה. חוזר אדם לביתו בסוף עמל יומו ומוצא כי מאן דהוא חדר לפרטיותו ונטל את רכושו ואת חפציו שאותם צבר בזיעת אפו ומיטב כספו. מי ימוד את עוגמת הנפש, הרוגז וחסרון הכיס שנגרמו למי שנפגע מאותן עבירות רכוש, שדומה כי ליבנו גס בהן, והסטטיסטיקה של העבירות הלא מפוענחות בתחום זה מדברת בעד עצמה. אין לראות בעבירות רכוש, כמו התפרצות לדירה או גניבת רכב, גזירת גורל שאין לה מענה בחוק ובפסיקה.

ודוק: אין בכוונתי להכניס בדלת האחורית את העילה של הרתעה מפני עבירות שהן "מכת מדינה", עילה שהמחוקק השמיט מחוק המעצרים. אלא שהעבירות של גניבת רכב או התפרצות לדירה, גם אם אינן "מתוחכמות", הן מסוג העבירות שיש בהן מסוכנות אינהרנטית נוכח הפוטנציאל להתפתחות אלימה. פריצה לבית או לחצרים מערערת את הבטחון האישי של הציבור וגניבת רכב עלולה, בהאידנא, להפוך חיש מהר למרדף משטרתי על כל הסכנות הכרוכות בכך.

7.

אמרתי דברים שאמרתי למעלה מן הצורך, באשר במקרה דנן, נקל על המשיבה להצביע על "השיטתיות" בפעילותו של העורר. עברו הפלילי המכביד של העורר מדבר בעד עצמו ולחובתו שורה ארוכה של הרשעות בפריצה לרכב, גניבה מרכב וגניבת רכב, החל משנת 2000 כמעט לכל אורך השנים. בשנת 2008 אף הורשע העורר לאחר צירוף תיקים, במספר עבירות של פריצה לרכב, גניבה מרכב, תקיפת שוטר, תגרה במקום ציבורי וסחר בסם. באופן חריג אף הוארכו לעורר שני מאסרים על תנאי קודמים שכעת, אם יורשע, הם חבי הפעלה.

קיצורו של דבר, שהעורר הוא "שור מועד" ופגע רע לסביבה. מי שהצליח לצבור אוסף כה מרשים של הרשעות בתחומים שונים, ובעיקר בתחום גניבות הרכב וגניבות מרכב, מעיד על עצמו כי אין עליו מורא מלכות ומוראו של דין ומכאן קמה עילת המסוכנות.

8.

חלופת מעצר : העורר הלין על כך ש בית המשפט אפילו לא טרח להזמין תסקיר קצין מבחן בעניינו על מנת לבחון אפשרות של חלופת מעצר.

לא אחת נאמר בפסיקה כי כאשר נסיבות המקרה מעידות על מסוכנות חמורה ומוכחת, עשוי להתייתר הצורך בבחינת חלופת מעצר קונקרטית או בהזמנת תסקיר משירות המבחן (ראו, לדוגמה, בש"פ 9284/08 לוי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.11.2008), בפסקה 6; בש"פ 9447/04 זבידאת נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.11.2004), פסקה 6; בש"פ 1668/09 זבולנס נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.3.2009), בפסקה 5 והאסמכתאות שם). נוכח עברו המכביד של העורר, איני מוצא טעם לשחת זמנו של בית המשפט ושל שירות המבחן לריק.

סופו של דבר שאני דוחה את הערר.