בש"פ 4365/10 בועז דהן נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (עמ"ת 176-06-10, כבוד השופטת ח' כוחן ) מיום 1.6.2010, בה הוחלט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים כנגדו.

כנגד העורר הוגש לבית משפט השלום כתב אישום המייחס לו עבירות של הסגת גבול והתפרצות למקום מגורים לשם ביצוע עבירה. על פי הנטען בכתב האישום העורר התפרץ לדירתו של המתלונן בכך שהכניס חלק מגופו דרך חלון שבמרפסת ביתו. המתלונן אשר שהה בבית התקדם לעבר העורר שברח מהמקום, ובנסיבות אלו נכנס למרפסת בית של אישה אחרת. בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית משפט השלום בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו (מ"ת 23067-03-10). מתסקיר שירות המבחן עולה כי לעורר עבר פלילי נכבד ביותר, הכולל 13 הרשעות בגין 47 עבירות אלימות, סמים ורכוש, והוא ריצה 7 מאסרים בפועל, וממאסרו האחרון שוחרר לפני כשנה לערך. שירות המבחן התרשם כי העורר מגלה רצון כן ואמיתי לחדול משימוש בסמים, והוא זקוק למסגרת תומכת לשם כך. עוד צוין כי נראה שהעורר מסוגל כיום להתבוננות רצינית במצבו והוא מראה מוטיבציה אמתית לטיפול, על כן הומלץ כי תיבחן אפשרות שילובו בקהילה טיפולית, כבר במהלך מעצרו. בית משפט השלום קבע כי המקרה הנדון הינו גבולי ביותר, לנוכח עברו הפלילי המכביד של העורר, אולם בנסיבות העניין ולנוכח ההמלצה של שירות המבחן והנמקותיה, יש לאמץ את ההמלצה ולבחון שילוב בקהילה טיפולית. בהמשך, ביום 31.5.2010, לאחר שהעורר התקבל לקהילה הטיפולית "בית אור אביבה – אילנות", החליט בית משפט השלום להורות על שחרורו לחלופת מעצר בקהילה זו.

המשיבה הגישה ערר לבית המשפט המחוזי, בטענה כי לאור עברו המכביד ביותר, ולאור ההלכות של בית משפט זה יש לבטל את החלטתו של בית משפט השלום ולהורות על מעצרו של העורר מאחורי סורג ובריח. ביום 1.6.2010 החליט בית המשפט המחוזי לקבל את הערר ולהורות על שליחתו למעצר עד תום ההליכים המשפטיים. נקבע כי עברו הפלילי של העורר מכביד ביותר, ועומדים כנגדו מאסרים מותנים, אשר לא הרתיעו אותו מביצוע עבירות. יתר על כן, נקבע כי העבירות נשוא כתב האישום בוצעו כאשר העורר היה בדרכו מבדיקות שעבר לצורך קבלה להליך גמילה, ועובדה זו מלמדת על חוסר רצינותו. עוד נקבע כי מסוכנותו נלמדת מעברו הפלילי המכביד, ולכן נקבע כי בית משפט השלום שגה בהחלטתו, ויש לעוצרו עד תום ההליכים.

מכאן הערר שלפניי.

העורר סומך את ידיו על החלטתו של בית משפט השלום, ולטענתו במקרה זה לאור נסיבות ביצוע העבירות, תסקיר שירות המבחן ופנייתו להליך גמילה בטרם נעצר, יש לתת משקל יתר לשיקול השיקומי כבר בשלב זה, ולמנוע את גדיעת ההליך הטיפולי. לפיכך יש לטענתו לקבל את הערר ולשלוח אותו לקהילה הטיפולית, מה גם שחלופה זו תואמת את האינטרס הציבורי במקרה הנדון.

המשיבה סומכת ידיה על החלטתו של בית המשפט המחוזי, וטוענת כי לנוכח עברו הפלילי המכביד של העורר, ונסיבותיו של המקרה זה אין מקום לשלוח אותו לקהילה טיפולית בתקופת מעצרו.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר ושמעתי את טיעוני הצדדים הגעתי למסקנה כי החלטת בית המשפט המחוזי מנומקת ומבוססת, ולא מצאתי מקום להתערב בה.

בענייננו, העבירות המיוחסות לעורר ונסיבות ביצוען, כפי שעולה מכתב האישום, אכן לא נמצאות ברף הגובה של עבירות אלו, אולם חשוב להדגיש כי במקרה דנן, יש לראות את התמונה הכוללת, אשר ממנה עולה תמונה קודרת ביותר באשר למעשיו הפליליים של העורר. אין ספק כי עברו הפלילי המכביד, והמשך ביצוע עבירות בזמן שמרחפים מעל ראשו מאסרים מותנים, מצביעים על הסכנה הגלומה ממנו ועל "השיטתיות" בפעולותיו (ראו בש"פ 45/10 מסארוה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 8.1.2010)).

כאמור בית משפט השלום החליט לקבל את המלצת שירות המבחן, עת הגדיר מקרה זה "גבולי ביותר". יש לזכור כי תסקיר שירות המבחן הינו בגדר המלצה בלבד, אשר מטרתה לסייע לשופט לבחון את החלופה המוצעת (רע"פ 843/07 אבו גאנם נ' מדינת ישראל (לא

פורסם 25.2.2007); בש"פ 6426/09 מדינת ישראל נ' פלונית (לא פורסם, 12.8.2009); בש"פ 5309/05 צמח נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.6.05); בש"פ 6718/06 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.9.2006); יעקב קדמי סדר הדין בפלילים חלק ראשון 251 (2008)). התסקיר אינו מהווה מדד יחידי ומכריע בהחלטתו של השופט. בסופו של יום האחריות מוטלת על כתפי בית המשפט, ועליו לערוך את האיזון בין האינטרסים הנוגדים ולשקול את כלל השיקולים הרלוונטיים, בשים לב להמלצת שירות המבחן (ראו רע"פ 843/07 טארק אבו גאנם נ' מדינת ישראל (לא

פורסם, 25.2.2007); בש"פ 9365/07 מצרי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.11.2007); בש"פ 259/07 חזן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 15.1.2007); בש"פ 8885/09 זינב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 11.11.2009)). במקרה הנדון לא קיימות נסיבות מיוחדות לשחרור העורר לחלופת מעצר בקהילה טיפולית בשלב המעצר, וזאת בייחוד כאשר העבירות המיוחסות לו בוצעו כאשר היה בדרכו מבדיקות לצורך השתלבות בהליך גמילה. כאמור, באמתחתו עבר פלילי עשיר ביותר ומכביד מאוד, אשר מטה את הכף, בשלב זה, להשארתו מאחורי סורג ובריח. כמו כן, יתכן – וכך יש לקוות – שהעורר מבקש לחולל שינוי משמעותי בחייו ולעלות על דרך חדשה, כפי שציין שירות המבחן, אולם, מעבר לקהילה טיפולית כחלופת מעצר היא חריג שבחריגים (בש"פ 1731/07 ממן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 6.3.2007); בש"פ 6837/09 כהן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 6.9.2009); בש"פ 3137/08 גרנובסקי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 18.6.2008)). העת הנכונה לבחון השתלבות בקהילה טיפולית היא לאחר הרשעה בדין, וכמובן שאיני מביע כל דעה בעניין זה. בשלב הטיעונים לעונש, אם הוא יגיע, יישקלו משאלותיו של העורר לעניין הטיפול והשיקום.

אשר על כן, הערר נדחה.