בש"פ 3137/08 אלנה גרנובסקי נ. מדינת ישראל

1.

לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופט ג' נויטל), אשר הורה לעצור את העוררת עד תום ההליכים המשפטיים נגדה.

2.

כנגד העוררת הוגש כתב אישום המייחס לה ב אישום הראשון עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, חבלה בכוונה מחמירה וגניבה וב אישום השני עבירת איומים. על פי המתואר בכתב האישום המתלוננת עלתה לביתה של העוררת אחרי שעברה מעשה שוד וחבלה. העוררת חבשה את פִצעה של המתלוננת והציעה את עזרתה בכך שתדבר עם שתי התוקפות, שביצעו במתלוננת את מעשה השוד והחבלה, על מנת להשיב לה את כספה. אותה העת, העוררת הבחינה בשעונה של המתלוננת וביקשה למדוד אותו והבטיחה להשיב לה את השעון למחרת בבוקר. סמוך לאחר מכן, כך על פי כתב האישום, קשרו העוררת ושלשה שותפים נוספים ביניהם קשר לחבול במתלוננת בביתה של העוררת בשעה שהן קבעו ביניהן, שהעוררת תשיב לה את שעונהּ. עם הגעתה של המתלוננת לביתה של העוררת – תוך תקווה שהיא תגרום להשבת הכסף שנשדד ממנה יום קודם לכן ולהחזרת שעונה שהושאל – היא נתקפה במארב מתוכנן על ידי העוררת ושלשת השותפים הנוספים. עם כניסתה של המתלוננת לביתה של העוררת אחת השותפות זרקה על המתלוננת שמיכה, ושותפה אחרת הטילה אותה על הרצפה והחלה להכות בה באמצעות ידיה ורגליה. בעודה מוטלת על הרצפה שותף נוסף החזיק את רגליה ואת ידיה והצמידה לרצפה ואחת השותפות דקרה את המתלוננת בפניה וברגליה באמצעות סכין. המתלוננת, כך נטען, תפסה במכנסיה של העוררת והתחננה כי תסייע לה, אך האחרונה צחקה ואמרה לה כי הדבר מגיע לה. אחרי האירוע נשוא האישום הראשון, בעת עריכת עימות בין המתלוננת והעוררת בתחנת המשטרה, איימה לפי כתב האישום העוררת על המתלוננת באומרה: "אני אחכה לך, העולם הוא עגול", וזהו נשוא כתב האישום השני.

3.

עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה את מעצרה של העוררת עד תום ההליכים. בית המשפט הנכבד קמא קבע בהחלטותיו מהתאריכים 18.2.2008 ו-26.3.2008 כי ישנן ראיות לכאורה להוכחת אשמתה של העוררת וכי המעשים המיוחסים לה מלמדים על רף גבוה של מסוכנות וחשש לשיבוש הליכי משפט. לעניין מסוכנתה של העוררת בית המשפט הנכבד קמא עמד על כך שאין בעובדה שהעוררת לא ביצעה בעצמה את מעשה הדקירה בסכין כדי להפחית מחומרת המעשה ואין בכך כדי להעיד על מסוכנות פחותה של העוררת ביחס לשאר הנאשמים באישום הראשון. אדרבא, חלקה של העוררת באישום הראשון דומיננטי והיא זאת אשר פיתתה את המתלוננת ואיפשרה את ביצוע המעשים החמורים בביתה, תוך ניצול האמון שהמתלוננת נתנה בה. בית המשפט אף עמד על כך שיש במתואר באישום השני - בה מיוחס לעוררת איומים על המתלוננת בתחנת המשטרה לפני חקירתה - כדי ללמד על חשש גבוה לשיבוש הליכי משפט. עוד קבע בית המשפט הנכבד קמא כי חששות אלו מתעצמים נוכח עברה הפלילי העשיר של העוררת, הכולל עבירות של הונאה בכרטיס אשראי, עבירות מסוג פשע לפי פקודת הסמים המסוכנים, החזקת שטר כסף מזויף, קבלת דבר במרמה, החזקת סם מסוכן לצריכה עצמית, התחזות כאדם אחר וגניבה - עבירות בגינן הוטלו על העוררת בעבר עונשי מאסר בפועל. לבסוף, קבע בית המשפט שהעוררת אינה עומדת בתנאים שנקבעו בפסיקה לצורך שחרור לגמילה מסמים בשלב המעצר. לאור האמור, החליט בית המשפט שלא לאמץ את המלצת שירות המבחן לשלוח את העוררת להליך טיפולי, והחליט לעצור אותה עד תום ההליכים נגדה.

טענות הצדדים

4.

בא-כוח העוררת לא חלק על קיומן של ראיות לכאורה ומיקד את טענותיו לעניין המסוכנות הנשקפת ממנה והתאמתה של העוררת לחלופת מעצר טיפולית. לטענתו חלקה של העוררת באישום הראשון קטן ויש להבחין הבחנה מהותית בינה לבין שאר הנאשמים. בנוסף, לטענתו, היה על בית המשפט לקבל את המלצת שירות המבחן, ולאפשר לעוררת לצאת לראיון קבלה ולכל הבדיקות הנדרשות לשם שילובה בקהילה הטיפולית "רמת יהודה" לטיפול בנפגעי סמים. בא כוח העוררת תומך את טענתו על חוות הדעת החיובית של שירות המבחן ביחס לחלופה זו ואף הפנה להחלטות ותקדימים התומכים, לטענתו, בכך כי בנסיבות העניין יש להוציא את העוררת לחלופה של טיפול גמילה. עוד ציין כי העוררת נתונה במעצר מזה ארבעה חודשים וטרם נקבע בתיק מועד לתחילת שמיעת הראיות.

לטענת המדינה, אין מתקיימים במקרה זה התנאים המאפשרים את שחרורה של העוררת לחלופה טיפולית. בעיקר ציין בפני בא כוח המשיבה כי תסקיר שירות המבחן כלל לא בחן את סיכויי ההצלחה של הליך הגמילה וללא הערכה של סיכויי הצלחתה של הטיפול - אין מקום לשקול את שחרורה של העוררת לחלופה טיפולית לגמילה מסמים. עוד הדגיש בא כוח המשיבה את מסוכנתה הרבה של העוררת ואת עברה הפלילי, המלמדים על כך שלא ניתן לתת בה אימון ומשכך אין מקום לבחינת חלופת מעצר כלל.

דיון והכרעה

5.

בבואנו להכריע בדבר מעצרו של נאשם עד תום ההליכים, בית המשפט מצווה לבחון את האפשרות להפיג את מסוכנותו של נאשם באמצעות חלופת מעצר שיש בה להפחית את הפגיעה בחירותו של הנאשם (סעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996). בעניינו, חלופת המעצר המבוקשת הינה במוסד טיפולי לגמילה מסמים. לשם כך, לצד בדיקה האם יש בחלופה זו כדי להפיג את מסוכנתו של הנאשם, על בית המשפט לבחון את התאמתו של הנאשם לחלופה שיקומית בשלב המעצר.

6.

לאחר שבחנתי את מסוכנותה של העוררת ואת החשש לשיבוש הליכי משפט העולים מכתב האישום, לצד החלופה המוצעת, הגעתי לכלל מסקנה שאין בחלופה במסגרת מוסד טיפולי סגור כדי לאפשר את שחרורה של העוררת ממעצר. נימוקיי יובאו להלן.

7.

המעשים המתוארים בכתב האישום הינם מעשי אלימות חמורים, המשקפים רף מסוכנות גבוה ביותר. על פי המיוחס לעוררת בכתב האישום - היא פעלה בעורמה והבטיחה לסייע למתלוננת אחרי שהאחרונה עברה מעשה שוד אלים. במקום לקיים את הבטחתה ולסייע בהשבת כספה של המתלוננת, היא קשרה לכאורה קשר עם שלשה שותפים לחבול במתלוננת, תוך כדי ביצוע מעשי אכזריות קשים. אחת השותפות למעשה אף הוציאה סכין וחתכה חתך באורך של כ- 20 ס"מ בלחיה השמאלית של המתלוננת. המתלוננת התחננה לעזרתה של העוררת, אולם זו – לא רק שהיא לא שעתה לקריאותיה של המתלוננת לעזרה, אלא שהצדיקה את מעשי האלימות האכזריים הנעשים במתלוננת.

בא כוח העוררת טען בפני שיש הבדל מהותי בין הנאשמים האחרים לבין העוררת שלא חבלה במתלוננת בעצמה. טענה זו עלתה בפני בית המשפט הנכבד קמא ונדחתה ואף אני לא אוכל לקבלה. המעשים בוצעו על פי הנטען בביתה של העוררת תחת חסותה והיא אף הצדיקה את המעשים תוך כדי ביצועם. המערערת היא זו שפיתתה את המתלוננת והיא זו שאיפשרה על פי האמור בכתב האישום את המעשים בכך שיידעה את המעורבים בדבר שהמתלוננת עתידה להגיע לביתה. כל אלו מלמדים שהמתלוננת היתה לכאורה דמות דומיננטית – וחלקה שלה בביצוע המעשים אינו נופל מחלקם של הנאשמים האחרים, חרף העובדה שהיא לא פגעה פגיעה פיזית במתלוננת.

8.

נוסף על מסוכנותה הנטענת של העוררת, הרי שקיים חשש ממשי לשיבוש הליכי משפט. על פי המתואר בכתב האישום, סמוך לעריכת עימות בינה לבין המתלוננת בתחנת המשטרה העוררת איימה על המתלוננת. האיום הבוטה שהעוררת הפנתה כלפי המתלוננת בסמוך לעימות הינו ניסיון חמור להניא את המתלוננת ממתן עדות ומעלה יסוד סביר לחשש שבשחרורה העוררת תפעל לשיבוש הליכי המשפט. כתב האישום מגלה אפוא חשש כבד למסוכנותה של העוררת וכן חשש ממשי לשיבוש הליכי משפט. החשש למסוכנתה של העוררת מקבל משנה תוקף נוכח עברה הפלילי של העוררת, הכוללים עבירות סמים רבות ועבירות רכוש. לכך יש להוסיף עבירות של הונאה, קבלת דבר במרמה, החזקת שטר כסף מזויף והתחזות, שיש בהם לכאורה כדי לחזק את החששות מפניה. אם לא די בכל אלו הרי שבעת ביצוע העבירות עמדו כנגד העוררת תשעה חודשי מאסר על תנאי ברי הפעלה. העוררת ביצעה על פי הנטען את מעשי העבירה, נשוא כתב האישום, חרף מאסר על תנאי המרחף מעל לראשה ובכך גילתה שאין לתת בה אמון ושחלופת מעצר אינה יכולה להילקח בחשבון.

9.

מעבר לאמור, הרי שגם לו הייתי מוצא שאין במסוכנותה של העוררת כדי למנוע את שחרורה למוסד גמילה, הרי שלא ראיתי שהחלופה השיקומית מתאימה לעוררת העומדת בפנינו. אבהיר: הכלל הוא, שבית המשפט אינו מורה על שחרורו של נאשם לחלופת מעצר לשם התחלת תהליך גמילה, שכן השלב המתאים לגמילה מסמים הינו בדרך כלל שלב ריצוי העונש (בש"פ 2642/91 מדינת ישראל נ' ביטון (לא פורסם, 23.6.91)). עם זאת, לכלל זה מספר חריגים, בגדרם יורה בית המשפט שיש מקום לבחון את שחרורו של נאשם לחלופה שיקומית אף אם טרם הורשע. החריג המרכזי הינו שבמקום שהנאשם נמצא בעיצומו של הליך גמילה, או אז בית המשפט נוטה לשחרר את הנאשם לחלופה שיקומית וזאת על מנת שמעצרו לא יפגע בהליך השיקום (בש"פ 3701/95 ביטון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.7.95)). ברי שחריג זה אינו מתקיים בפנינו.

עם זאת בית המשפט נכון יהיה לשקול את שחרורו של הנאשם למוסד שיקומי, אף אם עדיין לא התחיל בהליך גמילה, בהתקיים שני תנאים:

האחד – על בית המשפט להשתכנע שרצונו של הנאשם להתחיל בטיפול הינו רצון כן ואמיתי ואינו נובע מכך שחרב המעצר המונחת על צווארו.

השני – בית המשפט יימצא שסיכוייו של הנאשם להצליח בטיפול גבוהים (בש"פ 674/08 עינב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.5.2008); בש"פ 625/07 חסדאי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.2.2007)).

חריג זה נועד לממש את אינטרס הציבור שנאשמים שיש להם פוטנציאל שיקומי גבוה ייטיבו את דרכם ויחדלו להיות נטל על הציבור זאת עוד בטרם הורשעו ונגזר דינם. (בש"פ 4839/03 בוזגלו נ' מדינת ישראל , (לא פורסם, 19.6.2003)).

10.

לעניין כנות כוונותיה של העוררת לעבור הליך גמילה אפנה לתסקיר שירות המבחן שהמליץ על שחרורה לחלופת מעצר טיפולית. שירות המבחן התרשם כי אכן חל שינוי בתפיסותיה של העוררת, אשר הביעה עייפות ויאוש מאורח חייה ההתמכרותי ומכך שהיא מגלה עתה נכונות להשתלב בתהליך טיפולי אינטנסיבי ומעמיק במסגרת סגורה. אני סומך את ידי על התרשמותו של שירות המבחן באשר לכנות רצונה של העוררת לפתוח דף חדש בחייה ולהשתחרר מאורח החיים העברייני אותה ניהלה משך תקופה ארוכה. עם זאת לא אוכל לקבל את ההמלצה. כפי שהעיר בצדק בא כוח המשיבה, בתסקיר לא נמצאה התייחסות לסיכוייה של העוררת להצליח בטיפול הגמילה ובהתרשמות בדבר כנות כוונותיה של העוררת - אין די. העוררת הינה מכורה לסמים במשך שנים רבות, היא אינה מנהלת אורח חיים נורמטיבי ולא היתה מועסקת בעת שביצעה את העבירות המיוחסות לה בכתב האישום. זאת ועוד - היא מעולם לא פנתה, עד לאחרונה, בבקשה לטיפול ולגמילה. כל אלו מעמידים בצל כבד את סיכויי ההצלחה של העוררת בטיפול הגמילה. משכך, לא מצאתי שיש מקום לחרוג מהכלל הרגיל הקובע שקביעת הליך שיקומי, אם בכלל, יידון רק במסגרת הליך גזירת דינו של הנאשם, אם יורשע.

לבסוף, אציין כי בא כוח העוררת קיבץ רשימת החלטות שיצאו מלפני בית משפט זה, שלטענתו תומכות בבקשתו שיש לשחרר את העוררת לחלופת מעצר שיקומית חרף העובדה שלא החלה בהליך גמילה בטרם מעצרה. עיינתי בהחלטות הנ"ל ולא מצאתי שיש בהם כדי לשנות את מסקנתי, שכן לא מצאתי כי בית המשפט הנכבד קמא סטה מהעקרונות המפורטים בהן. שלשה טעמים לקביעתי זו:

ראשית , העבירות המיוחסות לנאשמת בכתב האישום שלפנינו חורגים מגבולותיה של עבריינות סמים רגילה ואף אין מדובר בעבירות רכוש הנובעים מהתמכרות לסמים, אלא באלימות חמורה ואכזרית לשמה (בש"פ 2184/07 אוזן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.3.2007)).

שנית , העוררת מכורה לסמים במשך תקופה ממושכת מאד, איננה עובדת למחייתה ואיננה מנהלת מזה זמן חיים נורמטיביים (בש"פ 4926/98 פיצחזאדה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.9.1998); בש"פ 8655/06 זועבי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.11.2006); 6415/06 חנוכה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.8.2006)).

שלישית , אין המדובר במקרה של אדם שאין לו עבר פלילי מכביד או שתקופה ממושכת מאד אינו מעורב בפעילות עבריינית (בש"פ 5493/00 כאמלה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.8.2000); בש"פ 4839/03 בוזגלו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.6.2003)). העולה מן המקובץ מלמד שאין בנסיבותיה של העוררת כדי לאפשר את שחרורה לחלופה טיפולית לעת הזאת.

11.

לסיכום: לא נעלמו מעיניי נסיבותיה הקשות של העוררת. העוררת חיה חיים נורמטיביים בארץ מוצאה והידרדרותה באה על רקע משבר עלייתה לישראל, וקשיי השפה והתרבות שחוותה במפגש עם החברה הישראלית. יחד עם זאת המעשים החמורים המיוחסים לה בכתב האישום מצדיקים לבכר את אינטרס הציבור. למסקנה זו הגעתי כאמור על רקע המעשים החמורים המיוחסים לעוררת בכתב האישום, ומהעובדה שנראה כי על רקע ביצוע המעשים הלכאוריים הנ"ל - אין לתת בה אמון, זאת במיוחד כאשר מאסר על תנאי מרחף מעל ראשה. מעבר לצורך הבהרתי שבמקרה זה אין העוררת ממלאת אחר התנאים אותם קבע בית משפט זה על מנת לאפשר בחינת חלופה שיקומית. עם זאת, יש לתת משקל לכנות כוונותיה של המערערת לפתוח דף חדש בחייה, ומשהיא פתחה פתח צר כפתחו של קוף מחט - נכון אני לקרוע לה צוהר רחב יותר. לכן, אם יימצאו הערובות המתאימות שיבטיחו את הפחתת מסוכנתה של העוררת ואת סילוק החשש לשיבוש הליכי משפט במהלך שהותה במסגרת טיפולית מתאימה וייערך תסקיר מבחן יסודי חדש שיבחן לעומק את סיכוייה של העוררת להצליח בטיפול הגמילה - הרי שבית המשפט הנכבד קמא, במסגרת עיון חוזר, יוכל לשקול שוב, בהמשך ההליכים, האם יש מקום לשחרורה של העוררת לחלופת מעצר טיפולית.

12.

לאור כל האמור, הערר נדחה. העוררת תישאר במעצר עד לתום ההליכים נגדה, או עד להחלטה אחרת של בית המשפט המחוזי בעקבות עיון מחדש, כאמור בסייפא לפיסקה הקודמת.