בש"פ 3168/10 אורי דמוט נ. מדינת ישראל

1.

נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין; הפרת הוראה חוקית, לפי סעיף 287(א) לחוק העונשין; הטרדה באמצעות מתקן בזק, לפי סעיף 30 לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982; ופגיעה בפרטיות, לפי סעיף 5 בצירוף סעיף 2(1) לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981. לפי עובדות כתב האישום, החל מחודש יולי 2009, בעת שנפרד העורר מבת-זוגו (להלן: המתלוננת ), ועד מעצרו בחודש פברואר 2010, הטריד העורר את המתלוננת והפחידה באמצעות שליחת הודעות טקסט משפילות ובוטות, וכן התקשר אליה באישון לילה והפריע את מנוחתה. המתלוננת הגישה מספר תלונות במשטרה נגד העורר, שבגינן הוא נעצר ביום 22.12.2009, ושוחרר בערובה תוך שהוא מתחייב שלא להיכנס לבית שבו מתגוררת המתלוננת במשך עשרה ימים וכן לא ליצור עמה קשר. למרות האמור, הפר העורר את הוראות ההרחקה בדרכים שונות, וביום 15.2.2010 הוא נתפס עוקב אחר המתלוננת ובן-זוגה החדש (להלן: המתלונן ). ביום שלמחרת, בא העורר לביתה של המתלוננת כשבידיו סכין, ובאמצעותה דקר העורר את המתלונן, שבאותו זמן ירד מדירתה של המתלוננת. על אף שהמתלונן ניסה להתנגד למעשה הדקירה, הצליח העורר לדקור אותו בבטנו, בזרועו השמאלית ובאוזנו השמאלית. לשמע זעקותיו של המתלונן, הגיע למקום אחד השכנים והדף את העורר, שהצליח לברוח מזירת האירוע. כתוצאה מן הדקירות נגרמו למתלונן חבלות חמורות.

2.

במקביל להגשת כתב האישום, הגישה המדינה בקשה למעצר העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ח' כוחן ) נעתר לבקשת המדינה והורה על מעצרו של העורר כמבוקש. בהיעדר מחלוקת בדבר קיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר ובקיומה של עילת מעצר נגדו, התמקד בית המשפט המחוזי בהחלטתו בבחינת האפשרות לשחרורו לחלופת מעצר באמצעות שילובו במוסד גמילה מאלכוהול. זאת, מאחר שלטענת העורר המעשים המיוחסים לו בוצעו בשל התמכרותו לאלכוהול. לצורך בחינת אפשרות זו, הורה בית המשפט המחוזי על קבלת תסקיר מטעם שירות המבחן. המלצת השירות היתה לאפשר לעורר לצאת לראיון קבלה בקהילת "רמות יהודה", בליווי מפקח שיימצא אחראי ומתאים. כן המליץ שירות המבחן, בכפוף לתוצאות הליך הקליטה במסגרת השיקומית, להעביר את העורר לקהילה בתנאי מעצר בית מלא. למרות המלצת שירות המבחן, סבר בסופו של יום בית המשפט המחוזי, כי אין מקום לשחרר את העורר לחלופת מעצר. החלטה זו נסמכה על ההלכה שלפיה אין לשחרר ברגיל נאשם לטיפול גמילה בתקופת מעצרו; על העובדה כי המעשים המיוחסים לעורר מקורם בהתנהגות "אלימה ואובססיבית שנמשכה לאורך זמן, דבר המצביע על מסוכנותו"; וכן על המצב הנפשי שבו נתונים המתלוננים ופחדם מפני העורר. אשר על כן, הורה בית המשפט על מעצר העורר עד תום ההליכים.

להחלטה זו מופנה

הערר שלפניי.

3.

במסגרת הערר, טוען העורר כי שגה בית המשפט המחוזי כשהורה שלא לאפשר לו לצאת להליך של גמילה. לדבריו, על בית המשפט המחוזי היה לתת משקל בהחלטתו לעובדה שהוא נעדר עבר פלילי ובעל רקע נורמטיבי, וכי לאורך חייו נשא בתפקידים בכירים בתחום הבנקאות. עוד טוען העורר, כי שגה בית המשפט בכך שלא מצא לנכון לאמץ את המלצת שירות המבחן בעניינו ולשחררו לחלופת המעצר המוצעת. למצער, גורס העורר, היה על בית המשפט לאפשר לו לצאת לריאיון הקבלה במוסד השיקומי בטרם יקבל החלטה. באשר לקביעתו של בית המשפט המחוזי, שלפיה אין מקום לעבור טיפול גמילה במהלך המעצר, טוען העורר כי זו אינה עולה בקנה אחד עם החלטות שיצאו מלפני בית משפט זה, שבמסגרתן נקבע כי בנסיבות מסוימות ניתן לחרוג מכלל זה. עוד טוען העורר, כי מסוכנותו ואופי המעשים המיוחסים לו, לא היו צריכים לפטור את בית המשפט מבחינת חלופות מעצר בעניינו. לכך, לשיטתו, יש להוסיף, כי תנאי חלופת המעצר שהוצעה על-ידיו הינם נוקשים במיוחד, וכי יש בהימצאותו בחלופה זו כדי לאיין את החשש העולה ממנו. לבסוף, טוען הוא כי על בית המשפט היה ליתן משקל בהחלטתו למצבו הנפשי הקשה, העולה כדי חשש לחייו אם יישאר במעצר. כן היה מקום, לטענתו, לקחת בחשבון את העובדה שהוא הביע חרטה ונטל אחריות על מעשיו.

4.

המדינה טוענת מצידה כי יש להשאיר את החלטת בית המשפט המחוזי על כנה. לשיטתה, מהעובדה שהעורר הפר מספר פעמים צו הרחקה שהופעל נגדו עובר לאירוע הדקירה, ניתן ללמוד על מסוכנותו של העורר, שאותה לא ניתן לאיין בחלופת מעצר. לטענת המדינה, מעשיו של העורר והנסיבות שהביאוהו לבצעם מעידים על היותו אובססיבי בעקבות הפרידה מזוגתו, ויש במצב נפשי זה כדי לעורר חשש ממשי לכך שהעורר לא יירתע מלשוב ולפגוע במתלונן ובמתלוננת. עוד גורסת המדינה כי שחרור למוסד גמילה כחלופת מעצר הינו החריג, ונסיבות המקרה אינן מקיימות את תנאיו של חריג זה. כן טוענת המדינה כי ההליך העיקרי בתיק בעניינו של העורר צפוי להתקיים בזמן הקרוב, ובשל כך אין מקום להפנות את העורר בשלב זה למוסד גמילה.

5.

דין הערר להידחות. כפי שקבע בית משפט זה בעבר, למעט בנסיבות חריגות, אין לראות בשלב מעצרו של נאשם עד תום ההליכים כמסגרת ראויה לבחינת אפשרות השתלבותו במסגרת הליך גמילה. בחינה זו צריכה להיעשות בשלב גזר הדין וכחלק משיקולי הענישה (ראו: בש"פ 9381/08 ראובי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.11.2008); בש"פ 3036/08 עמראווי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.6.2008)). אכן, כפי שטען העורר, לכלל זה מספר חריגים, שבגדרם יורה בית המשפט לבחון את שחרורו של נאשם לחלופה שיקומית אף אם טרם הורשע. החריג המרכזי הינו כאשר הנאשם נמצא בעיצומו של הליך גמילה. במצב שכזה, ישקול בית המשפט את האפשרות לאשר חלופה שיקומית, על מנת שמעצרו של העורר לא יפגע בהליך השיקום (ראו: בש"פ 3701/95 ביטון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.7.95); בש"פ

3137/08

גרנובסקי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.6.2008)). נסיבות אלו אינן מתקיימות במקרה שלפנינו. יצוין עוד, כי בית המשפט נכון יהיה לחרוג מכלל זה גם מקום שבו השתכנע שקיימים להליך השיקומי סיכויי הצלחה גבוהים; וכאשר יש בהליך כדי לספק מענה הולם למסוכנות העולה מן הנאשם (ראו: בש"פ 674/08 עינב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.5.2008)).

6.

אכן, מוכן אני להניח לטובת העורר כי אין מדובר בכלל נוקשה ונטול חריגים (ראו: בש"פ 5493/00 כאמלה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.8.2000)) . דא עקא, ש העבירה של חבלה בכוונה מחמירה המיוחסת לעורר הינה בדרגת חומרה גבוהה. כאמור, העורר דקר את המתלונן מספר פעמים וגרם לו לפציעות חמורות. מעשיו של העורר נעצרו אך בשל התערבותו של שכן שהגיע למקום.

זאת ועוד. לא ניתן להתעלם מהעובדה שבמהלך התקופה הארוכה שבה הונהגה על-ידי העורר מסכת אלימות פיסית ומילולית כלפי המתלוננים, נעצר העורר על-ידי המשטרה ואף הוצא נגדו צו הרחקה. הדבר לא הביא את העורר לחדול ממעשיו. נוכח המקובץ, אינני סבור כי זהו המקרה שבו יש לחרוג מן הכלל עליו עמדנו, וכי ניתן ליתן בעורר את האמון הנדרש לשם שחרורו לחלופת מעצר (ראו: בש"פ 3161/10 מהרבנד נ' מדינת ישראל , סעיף 22 (לא פורסם, 2.5.10)).

בצד האמור, כפי שעולה מעמדת המדינה, משפטו של העורר אמור להתקיים לפני בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו במועד קרוב. כאמור, שלב גזירת הדין הוא המסגרת הראויה לשקילת האפשרות לשלב נאשם בהליכי גמילה לצורך שיקומו, ולכן אין עילה, לעת הזאת, להורות על שחרורו של העורר לחלופה טיפולית.

לבסוף, באשר למצבו הנפשי של העורר – הנחתי היא כי הגורמים המוסמכים בשירות בתי הסוהר, האמונים מתוקף תפקידם על שלומו של העורר, יעשו כל הנדרש על מנת לוודא שיינתן לו טיפול הולם.

על יסוד כל האמור, הערר נדחה. העורר יישאר במעצר עד לתום ההליכים נגדו.