בש"פ 9381/08 עובדיה ראובי נ. מדינת ישראל

זהו ערר

על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט ג' נויטל), אשר הורה על מעצרו של העורר

עד

תום

ההליכים

נגדו.

1.

נגד העורר

הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של שוד מזוין.

על-פי הנטען בכתב האישום, ביום 5.10.2008 מעט אחר חצות הלילה, פנה העורר לאדם אשר סיים לתדלק את רכבו בתחנת דלק בבני ברק, הניח יד על כתפו, הובילו הצידה ואיים עליו באמצעות סכין אשר הוצמדה לגבו באמרו "תביא את הכסף". בעקבות האיום העביר אדם זה לידי הנאשם סכום של 800 ₪ שהיה ברשותו.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה לבית המשפט המחוזי בקשה להורות על מעצרו של העורר

עד

תום

ההליכים

נגדו. בית המשפט דחה את בקשת בא כוחו של העורר לערוך תסקיר מבחן בעניינו על מנת לבחון את אפשרות שחרורו לקהילה טיפולית, והורה על מעצרו עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בהחלטתו ציין בית המשפט כי לא היתה מחלוקת בין הצדדים על קיומן של ראיות לכאורה, המלמדות על מסוכנות גבוהה הטמונה בעורר. בית המשפט הדגיש כי נסיבות ביצוע העבירה לכאורה מצביעות על ביצועה כלפי מתלונן אקראי, תוך שימוש בסכין, בתחנת דלק המצויה במרכז העיר. כן הפנה בית המשפט לעברו הפלילי של העורר הכולל עבירות אלימות, סמים, רכוש, החזקת סכין שלא כדין ובריחה ממעצר, בעטיין ריצה בעבר עונש מאסר בן 18 חודשים ואף תלוי ועומד נגדו עונש של 10 חודשי מאסר על תנאי. לנוכח האמור הסיק בית המשפט כי בנוסף למסוכנות מתקיימת בעניינו של העורר עילת מעצר בדמות חשש משיבוש הליכי משפט.

בנוסף, בית המשפט דחה, כאמור, את בקשת בא כוח העורר כי יוגש תסקיר בעניינו, בציינו כי הכלל הוא שבית המשפט לא יורה על שחרורו של נאשם לחלופת מעצר לשם התחלת תהליך גמילה, וכי השלב המתאים לכך הוא שלב ריצוי העונש. כן הזכיר בית המשפט כי שילובו של העורר בהליכי גמילה בעבר לא עלה יפה, וציין כי על בית המשפט להשתכנע שרצונו של העורר להתחיל בטיפול הוא כן ואמיתי, בין היתר לאור העיתוי בה מועלית הבקשה להיגמל – אשר מקום בו היא מועלית שעה שמרחפת מעל ראש העורר סכנת מעצר, יש בכך לומר דרשני. בית המשפט הוסיף כי תנאי נוסף לשחרור לגמילה הוא כי בית המשפט ישתכנע שסיכויי הטיפול גבוהים, וקבע כי תנאי זה אינו מתקיים בעניינו של העורר. לבסוף, בית המשפט הזכיר כי הוראה על עריכת תסקיר עשויה לטעת בלב העורר אינטרס הסתמכות המהווה גורם אותו בית המשפט יכול לשקול, והבהיר כי אינו רואה טעם לשלחו לתסקיר, משהגיע למסקנה כי תנאי היסוד לשחרור העורר לחלופת מעצר אינם מתקיימים.

3.

בערר

שלפניי טוען בא כוח העורר כי שגה בית המשפט המחוזי משסירב להורות על עריכת תסקיר בנימוק כי אין בכך טעם מקום בו ממילא אין לשחרר את העורר לחלופת מעצר. לטענתו, בית המשפט טעה ביישום הקריטריונים לאורם ישקול בית המשפט אם לאפשר לאדם להשתלב במוסד גמילה בשלב המעצר, קריטריונים אשר נקבעו על ידי השופט מלצר בבש"פ 3137/08 גרנובסקי נ' מדינת ישראל (טרם פורסמה, 18.6.2008) (להלן: עניין גרנובסקי ). בא כוח העורר טוען כי קריטריונים אלה – רצינות כוונותיו של העצור וסיכויי הצלחת הטיפול – ניתנים לבחינה רק באמצעות עריכת תסקיר, ועל כן אין מקום לשלול שחרור לחלופה זו בטרם עריכת התסקיר. בא כוח העורר סבור כי משנשללה האפשרות לפנות לשירות המבחן, הרי שלא ניתנה לעורר הזדמנות לפרוס בפני בית המשפט את תמונת נסיבותיו האישיות, וכי הותרת העורר במעצר תוביל לתוצאה בה הוא ישתחרר, בסופו של יום, בדיוק במצב בו הוא מצוי כיום.

4.

באת כוח המדינה מסכימה כי יש צורך לקבל תסקיר בעניינו של העורר, אולם טוענת כי מקומו של התסקיר בשלב העונש, במידה והוא יורשע, וכי שלב המעצר אינו השלב הטבעי להליך גמילה. באת כוח המדינה מפנה לנסיון העבר המצביע על כשלונו של העורר להשתלב בקהילה במכון גמילה, ועל עברו הפלילי הכולל הרשעות מרובות ואף ריצוי עונשי מאסר בפועל.

5.

לאחר שעיינתי בכתב הערר ובהחלטת בית המשפט המחוזי ושמעתי את טיעוני הצדדים, מצאתי כי דין הערר להידחות. הלכה היא מלפני בית משפט זה כי למעט נסיבות חריגות, שלב מעצרו של נאשם עד תום ההליכים אינו השלב הראוי לבחינת אפשרות שילובו במסגרות גמילה טיפוליות. נקודת הזמן המתאימה לבחינת אפשרות זו מקומה בשלב גזירת הדין, עת באים בחשבון שיקולי הענישה כולם (וראו: בש"פ 3036/08 עמראווי נ' מדינת ישראל (טרם פורסמה, 1.6.2008); בש"פ 11981/04 שפק נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 9.1.2005)). אכן, לכלל זה ישנם חריגים. החריג המרכזי עניינו מקום בו הנאשם נמצא בעיצומו של הליך הגמילה, או אז בית המשפט יטה לשחררו לחלופה שיקומית על מנת לא לפגוע בהליך השיקומי (בש"פ

3701/95 ביטון נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 3.7.1995)). החריג השני, אשר בהתקיימו בית המשפט נכון יהיה לשקול את שחרורו של הנאשם למוסד שיקומי אף אם טרם החל בהליך גמילה, הינו מקום בו בית המשפט השתכנע כי רצונו של הנאשם להתחיל בטיפול

הינו כן ואמיתי ואינו נובע מחרב המעצר המרחפת מעל ראשו, וכי סיכויי הנאשם להצליח בטיפול הם גבוהים (עניין גרנובסקי , לעיל ).

6.

בערר שלפניי טוען בא כוח העורר כי אין לשלול את התקיימות החריג השני – במסגרתו נבחנים רצינות כוונותיו של העורר וסיכויי הצלחת הטיפול – מבלי לערוך תסקיר שירות מבחן בעניינו. דין טענה זו להידחות. שאלת החלתו של החריג המדובר תיעשה על ידי בית המשפט בכל מקרה לפי נסיבותיו הוא. כשם שייתכנו נאשמים אשר ייכנסו תחת החריג האמור מבלי שנערך כל תסקיר מעצר בעניינם, כן ייתכנו מקרים בהם תישלל תחולת החריג אף מקום בו נערך תסקיר כאמור. כך, למשל, בנסיבות בהן נאשם הינו נעדר כל עבר פלילי וזו לו הפעם הראשונה בה הוא מצוי במעצר, ייקל על בית המשפט לשחררו לחלופה האמורה (וראו: בש"פ 5493/00 כאמלה נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 7.8.2000)). מכל מקום, כל מסקנה לפיה חובה על בית המשפט להורות בכל מקרה על עריכת תסקיר שירות מבחן בעניינו של נאשם על מנת לבחון התאמתה של חלופת מעצר – הינה שגויה מיסודה, שכן אין כל חובה המוטלת על בית המשפט להפעיל את סמכותו להורות על עריכת תסקיר שירות מבחן, מששוכנע הוא כי נסיבותיו האישיות של הנאשם אינן מצדיקות זאת (וראו והשוו: בש"פ 1744/98 סיידי נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 19.3.1998); בש"פ 9284/08 לוי נ' מדינת ישראל (טרם פורסמה, 14.11.2008)), זאת על רקע טיבה ואופייה של העבירה ומכלול הנסיבות שפורטו על ידי בית המשפט המחוזי.

7.

לגופו של הערר שלפניי, לא שוכנעתי, כאמור, כי יש מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי להותיר את העורר במעצר עד תום ההליכים נגדו. כפי שהוזכר לעיל, הכלל הבסיסי הינו כי שחרור לחלופת מעצר לשם התחלת טיפול גמילה מקומו בשלב ריצוי העונש. משבחנתי את נסיבותיו של המקרה דנן באתי לכלל מסקנה כי מקרה זה אינו המקרה המתאים להחלת החריג לכלל האמור. כפי שפורט בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, העורר כבר הצהיר בעבר, לפני כארבע שנים, במסגרת שלב הטיעון לעונש אשר נגזר עליו בעטיה של פרשיה אחרת בה היה מעורב, כי רצונו להשתנות ולמצות את הליך הגמילה. השתלבותו של העורר בקהילה טיפולית לא היתה תקינה, ובסופו של דבר הוא הורחק ממנה. בשלב גזירת דינו של העורר בגין מעורבותו בפרשיה האמורה אף נערך לעורר תסקיר, אשר במסגרתו נמנע שירות המבחן מהמלצה טיפולית בעניינו, לנוכח קשייו להשתלב בקהילה טיפולית. עובדות אלו מצטרפות לעברו הפלילי המכביד של העורר, הכולל שורה ארוכה של עבירות רכוש וסמים בעטיין אף ריצה בעבר עונש מאסר, בנוסף למספר עבירות אלימות. בנסיבות אלו, לא ראיתי לסטות ממסקנתו של בית המשפט המחוזי לפיה אין צורך בעריכת תסקיר מעצר בעניינו של העורר, וכי יש להותירו במעצר עד לתום ההליכים המתנהלים נגדו.

הערר, אפוא, נדחה.