פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בש"פ
8557/13
לפני:
כבוד השופט י' דנציגר
המבקש:
דורון דנינו
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות לערור על החלטת של בית
המשפט המחוזי מרכז מיום 19.11.2013 בעמ"ת 11543-11-13 שניתנה על ידי כבוד
השופטת מ' ברנט
בשם המבקש:
עו"ד אסנת מוליארסקי
כדורי
החלטה
לפני בקשת רשות לערור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז (השופטת מ' ברנט ) בעמ"ת 11543-11-13 מיום 19.11.2013, במסגרתה נתקבל ערר המשיבה על החלטתו של בית משפט השלום באשקלון (השופט מ' מזרחי ) במ"ת 58444-06-13 מיום 8.10.2013, אשר הורה על שחרור
המבקש לחלופת מעצר במוסד "דיאלוג מחודש".
1.
כנגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס למבקש ארבע עבירות איומים ושש עבירות
תקיפה בנסיבות מחמירות, אותן ביצע כלפי בת זוגו (להלן: המתלוננת ) בשישה מקרים בתקופה שבין יום 15.6.2012 ליום 23.6.2013 וכן שיבוש הליכי משפט.
2.
על פי האישום הראשון , ביום 21.6.2013 קילל המבקש את המתלוננת, איים עליה בסכין, הכה אותה בראשה ולאחר מכן דחף אותה, סטר לה מספר פעמים ובהמשך השליך לעברה מטאטא ופגע ברגלה. בגין מעשים אלו נזקקה המתלוננת לטיפול רפואי.
3.
על פי האישום השני , ביום 23.6.2013 איים המבקש על המתלוננת כי יחטוף את ילדתם התינוקת.
4.
על פי האישום השלישי , כחודשיים עובר ליום 23.6.2013 לאחר שהמתלוננת הביעה רצונה להתגרש מין המבקש הכה אותה האחרון נמרצות באופן שהשליך על גופה עגלת תינוקת, השליך על גופה קוביות משחק וסטר לה ובעט בגופה פעם אחר פעם. כתוצאה
מעשים אלו נגרמו למתלוננת סימני חבלות בגופה.
5.
על פי האישום הרביעי , ביום 18.9.2012 על רקע ויכוח שהתגלע בין המבקש לבין המתלוננת תקף המבקש את המתלוננת בכך שמשך אותה משערותיה, בעט ברגלה ובהמשך הכה אותה בראשה ואיים על חייה מספר פעמים. בתוך כך, הניף המבקש סכין בשר מעל ראש
המתלוננת ואיים לרצוח אותה ואת משפחתה. בעקבות האמור פנתה המתלוננת למשטרה והופנתה למעון לנשים מוכות. המתלוננת שהתה במעון
עד ליום 30.9.2012 בו שכנע אותה המבקש לחזור לחיות עימו ולבטל את התלונה שהגישה נגדו, כאשר בשיחת טלפון איים להתאבד אם לא תשוב והבטיח כי לא ירים עליה יד ויפנה לטיפול שיקומי. בשיחה זו הורה המבקש למתלוננת לבטל את התלונה ולנמק את הביטול בכך
שזו הוגשה רק בעקבות לחץ שהפעילו הורי המתלוננת עליה, כאשר המבקש כלל לא הכה אותה. בהתאם, עזבה המתלוננת את המקלט וביום 2.10.2012 פנתה לתחנת המשטרה לבטל את התלונה שהגישה.
6.
על פי האישום החמישי , ביום 15.6.2012 תקף המבקש את המתלוננת בכך שהכה אותה ברגליה באופן שגרם לה שטפי דם בשוק ובירך. בעקבות האמור הופנתה המתלוננת על ידי שירותי ה רווחה
בשלב מאוחר יותר למעון לנשים מוכות, בו שהתה בימים 27.6.2012-18.6.2012, במהלכם שכנע אותה המבקש לצאת מן המעון תחת הבטחתו שילך לטיפול. בהמשך לכך, ביום 4.7.2012 אמר המבקש למתלוננת כי אין בכוונתו לפנות לטיפול וכאשר השיבה כי ברצונה להתגרש הכה אותה בגופה.
7.
על פי האישום השישי , ביום 25.3.2012 תקף המבקש את המתלוננת בביתם בכך שהכה בה בראשה, בעט מספר פעמים ברגליה וריסס על גבה חומר ניקוי.
8.
בד בבד עם הגשת כתב האישום כנגד המבקש, הוגשה לבית משפט השלום בקשה למעצרו עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. ביום 7.7.2013 סקר בית משפט השלום את המסכת
הראייתית בתיק ובתוך כך עמד על קיומם של פגמים, שעיקרם מסירת הודעות כוזבות במהלך חודש אוקטובר 2010 מצד המתלוננת בהן חזרה בה מתלונתה כנגד המבקש. עם זאת הדגיש בית המשפט כי ביום 23.6.2013 מסרה המתלוננת את גרסתה לאירועים
והסבירה את ביטול תלונתה בכך שהמבקש התחנן לפניה שתעשה כן. לאור האמור, ובשים לב לחיזוקים מסוימים שנמצאו להודעות המתלוננת קבע בית המשפט קיומן של ראיות לכאורה כנגד המבקש. עוד קבע בית המשפט כי נגד המבקש קמה עילת מעצר של מסוכנות לציבור בשל עברו הפלילי, במסגרתו הורשע המבקש בשנת 2004 בתקיפת בת זוג בגינה נדון לשמונה חודשי מאסר בפועל. כמו כן הורשע המבקש בשנים 2010-2009 בשתי עבירות סמים בגינן ריצה שני מאסרים בפועל שמשכם המצטבר 41 חודשים ובעבירת סמים נוספת. עוד הורשע המבקש בשנת 2003 בעבירת איומים. יחד עם זאת הורה בית המשפט על עריכת תסקיר מעצר בעניינו של המבקש בו יתרשם שירות המבחן, בין היתר, ממסוכנות המבקש ומאפשרות שחרורו לחלופת מעצר.
9.
ביום 8.10.2013 ולאחר שהוגשו חמישה תסקירים בעניינו של המשיב הורה בית משפט השלום על שחרור המבקש לחלופת מעצר
במוסד "דיאלוג מחודש" אותו תיאר כ"מוסד סגור" (להלן: החלטת בית משפט השלום ). בית המשפט ציין כי התסקירים הראשונים בעניינו של המבקש היו שליליים, אך בתסקיר החמישי, מיום 6.10.2013, מצא שירות המבחן להמליץ – הגם שבאופן מסויג – על המבקש כמי שמתאים לחלופת מעצר טיפולית סגורה, נוכח התקדמות שחלה בגישתו ולאחר שעבר ריאיון קבלה במוסד "דיאלוג מחודש" והראה מוטיבציה להשתלב במקום.
10.
ביום 19.11.2013 דן בית המשפט המחוזי בערר שהגישה המשיבה על החלטת בית משפט השלום בה נטען כי שגה בית משפט השלום משלא ייחס משקל מספיק למסוכנות המבקש, הנלמדת מחומר החקירה, מתסקירי שירות המבחן ומעברו הפלילי. עוד נטען כי בעת שבחר לאמץ את המלצתו המסוייגת של שירות המבחן בדבר שילוב המבקש בטיפול במוסד "דיאלוג מחודש", סטה בית משפט השלום מההלכה לפיה מקומו של הליך טיפולי הינו במסגרת גזר הדין ולא במסגרת הליכי המעצר וכי שגה בקביעתו לפיה "דיאלוג מחדש" הינו מוסד סגור
המהווה חלופת מעצר
מפחיתת סיכון.
11.
בית המשפט עמד על חמשת תסקירי המבחן שנערכו בעניינו של המבקש, מהם עולה כי למבקש
קושי להסתגל למסגרות ולהיענות לסמכות, והבהיר
כי גם בתסקיר החמישי, החיובי מכולם, לא השתכנע שירות המבחן כי בכוחו של המבקש להכיר בדפוסיו האלימים והטיל ספק בבשלותו לטיפול. עוד הדגיש בית המשפט כי שירות המבחן קבע בתסקיריו כי קיים סיכון גבוה להישנות התנהגות אלימה כלפי המתלוננת
וכי המבקש אינו מתאים לחלופת מעצר ביתית. לצד האמור הדגיש בית המשפט את חומרת העבירות המיוחסות למבקש ואת
חומרת נסיבות ביצוען, כאשר הללו התבצעו
לאורך זמן כלפי המתלוננת אשר נאלצה לעזוב את ביתה ולעבור למקלט לנשים מוכות פעמיים. בהקשר זה עמד בית המשפט על כך שלכאורה שכנע המבקש את המתלוננת לבטל את התלונות שהגישה כנגדו תוך הבטחות, אשר בהן לא עמד, כי יפנה לטיפול,
ותחת זאת המשיך במסכת האלימות כלפי המתלוננת. לאור האמור, ונוכח עברו הפלילי של המבקש, הכולל הרשעות בעבירות סמים ובעבירות אלימות, לרבות תקיפת בת זוג ואיומים, ולמסוכנותו הגבוהה של המבקש כלפי המתלוננת, קבע בית המשפט כי אין בחלופת המעצר "דיאלוג מחודש"
כדי לאיין את המסוכנות כלפי המתלוננת. לפיכך, ובשים לב לשלילת אפשרות שחרורו המבקש לחלופת מעצר ביתית על ידי שירות המבחן, קיבל בית המשפט את ערר המשיבה והורה על מעצרו של המבקש
עד תום ההליכים המשפטיים.
12.
המבקש – באמצעות באת כוחו, עו"ד אסנת מוליארסקי כדורי – מלין על החלטת בית המשפט המחוזי, העומדת בניגוד להמלצת שירות המבחן לשחררו לחלופת מעצר במוסד "דיאלוג מחודש". לטענת המבקש, טרם נקבע בפסיקה אם מוסד "דיאלוג מחודש" מהווה חלופת מעצר פתוחה או סגורה, ובשים לב לכך ששירות המבחן ומנהלת המוסד "דיאלוג מחודש" רואים בו חלופה סגורה הרמטית, הרי ששגה בית המשפט המחוזי בקביעתו כי מדובר בחלופת מעצר פתוחה. עוד נטען כי במקרה אחר (עמ"ת 60295-10-13), בו הורה בית המשפט המחוזי לשירות המבחן לבחון האם מוסד "דיאלוג מחודש" מהווה חלופת מעצר סגורה, קבע שירות המבחן כי המוסד הינו חלופת מעצר סגורה ועל כן הסכימה המבקשת כי הנאשם ישוחרר לחלופת מעצר זו. משכך, טוען המבקש כי יש בעמדת המשיבה בעניינו, לפיה אין בשחרורו לחלופת מעצר זו כדי לאיין את מסוכנותו, משום הפליה. כמו כן נטען כי נוכח חולשת הראיות לכאורה כנגד המבקש, הרי שאין בראיות אלה די להצדיק את מעצרו והיה מקום לשחררו לחלופת מעצר טיפולית עוד בשלב המעצר, קודם להכרעה בתיק העיקרי.
13.
דין הבקשה להידחות. כידוע, על פי סעיף 53(א1)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 , ביקורת שיפוטית של בית משפט זה על החלטתו של בית המשפט המחוזי בערר על החלטת בית משפט השלום, תתאפשר ברשות בלבד. בדומה לעמדתם של כמה מבין שופטי בית משפט זה, הבעתי דעתי בעבר כי לצורך מתן רשות כאמור יש ליישם את אמות המידה שנקבעו בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982), היינו, להעניק רשות ערר רק כאשר הבקשה מעוררת שאלות החורגות מעניינו הפרטי של המבקש [ראו למשל: בש"פ 1260/13 עדאל נ' מדינת ישראל (25.2.2013)] . כך, גם אין די בעובדה שהערכאות הקודמות הגיעו לתוצאות שונות כדי להצדיק מתן רשות לערור [ראו למשל: בש"פ 562/13 עאצי נ' מדינת ישראל , פסקה 4 להחלטה (24.1.2013)]. לכלל זה ישנם, כמובן, חריגים, ובמקרים מיוחדים, בהם קיים הרושם שהחלטת בית המשפט המחוזי פוגעת בזכויות הנאשם למעלה מן הנדרש לצורך הגנה על האינטרס הציבורי, ייתכן ותינתן רשות לערור [ראו למשל: בש"פ 1214/13 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה 7 להחלטה (20.2.2013) והאסמכתאות המופיעות שם]. אינני מוצא כי עניינו של המבקש מעלה שאלה עקרונית וסבורני כי הוא אינו נמנה על אותם מקרים חריגים ומיוחדים.
14.
באשר לאופיו של מוסד "דיאלוג מחודש", אישר בית משפט זה לא אחת את קביעותיהן של הערכאות הדיוניות אשר לא ראו במוסד זה חלופת מעצר סגורה [בש"פ 2008/13 אגרונובסקי נ' מדינת ישראל , פסקה 4 להחלטה (19.3.2013); בש"פ 7604/12 אברגל נ' מדינת ישראל , פסקאות 5-3 להחלטה (22.10.2012) ]. על כן, סוגיה זו אינה עומדת עוד לדיון ואינה בעלת חשיבות ציבורית. חיזוק לכך ניתן למצוא גם במכתב מטעם מנהלת המוסד "דיאלוג מחודש" המצורף כנספח ח' לבקשה. במכתב מתוארת התכנית הטיפולית מושא הבקשה
כ"מסגרת ביתית טיפולית". בהמשך המכתב מצוין כי "המסגרת הינה מסגרת פתוחה..." וכן מפורטת רשימה של מקומות ציבוריים אליהם יכולים המטופלים בתכנית לצאת ללא ליווי או פיקוח, בהתאם לשיקול דעת הצוות הטיפולי. משכך ברי, כי לא נפל פגם בקביעת בית המשפט המחוזי בעניין זה.
15.
בהמשך לאמור, אין בידי לקבל את טענת המבקש להפלייתו. במסגרת עמ"ת 60295-10-13, אליו מפנה המבקש בבקשתו, הורה בית המשפט המחוזי ביום 12.12.2013 לשירות המבחן לבחון רק
האם במסגרת שחרור הנאשם לחלופת מעצר במוסד "דיאלוג מחודש" יהיה הנאשם "נתון בהשגחה 24 שעות ביממה" ולא האם מדובר בחלופת מעצר סגורה, כפי שטוען המבקש. בהמשך, במהלך הדיון בתיק זה ביום 19.11.2013, חזרה בה המשיבה מן הערר "בנסיבות המיוחדות של משיב זה ושל תיק זה". מכאן, שאין מקום להשוות בין עמדת המשיבה במקרה דנא לבין עמדתה באותו מקרה, שכן זו לא נשענה על יחסה למוסד "דיאלוג מחודש" אלא לנסיבות המקרה ולנסיבותיו של אותו נאשם.
16.
באשר לטענת המבקש בדבר עוצמתן של הראיות לכאורה בעניינו, הרי שבהתחשב בקביעת
בית משפט השלום בדבר קיומן של
ראיות לכאורה להרשעת המבקש במיוחס לו ובדבר קיומה של עילת מעצר בשל המסוכנות הגבוהה הנשקפת ממנו, דינה להידחות אף היא. אמנם, לזכות המבקש נזקפת המלצתו המסויגת של שירות המבחן, אך זו מהווה המלצה אותה אין בית המשפט מחויב לאמץ [ראו: בש"פ 7848/10 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה 20 להחלטה (2.11.2010)] והינה
שיקול אחד בלבד במכלול השיקולים שעל בית המשפט לבחון. בהקשר זה, יש לציין כי המבקש לא החל כל טיפול גמילה עובר למעצרו עד תום ההליכים וכמו כן, כפי שמצא בית המשפט המחוזי בהסתמך על חמשת תסקירי המבחן שנערכו בעניינו של המבקש, קם ספק משמעותי בדבר מוכנותו של המבקש לטיפול. לפיכך, המקרה דנן אינו נכנס לגדרם של אותם מקרים חריגים בהם, על פי הלכתו של בית משפט זה [השוו: בש"פ 1102/03 ניקולא נ' מדינת ישראל, פסקה 9 להחלטה (14.2.2013); בש"פ 9381/08 ראובי נ' מדינת ישראל , פסקה 5 להחלטה (21.11.2008)], יש מקום לבחון את אפשרות שילובו של נאשם במסגרות גמילה טיפוליות כבר בשלב בחינת מעצרו עד תום ההליכים, קודם לשלב גזירת הדין [השוו: בש"פ 3137/08 גרנובסקי נ' מדינת ישראל , פסקה 10 להחלטה (18.6.2008)].
17.
בית המשפט המחוזי בחן, כאמור, את התסקירים שהוגשו בעניינו של המבקש, את החלטת בית משפט השלום ואת טענות הצדדים לפניו וקבע
כי מכלול השיקולים מוליך למסקנה כי על האינטרס השיקומי של המבקש לסגת מפני אינטרס ההגנה על שלום המתלוננת. לאור האמור, ולנוכח מסוכנותו הגבוהה של המבקש, עברו הפלילי המכביד, הכולל ריצוי עונשי מאסר בפועל, והמעשים החמורים המיוחסים לו סבורני כי צדק בית המשפט המחוזי בעת שסירב
לשחרר את המבקש
לחלופת מעצר אשר איננה סגורה קודם למתן גזר דינו.
אשר על כן, הבקשה למתן רשות לערור נדחית איפוא.
ניתנה היום, כ"ו
בטבת תשע"ד (29.12.2013).
ש ו פ ט