בש"פ 1260/13 כלאב עדאל נ. מדינת ישראל

לפני בקשת רשות לערור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (סגנית הנשיא ר' יפה-כ"ץ ) בעמ"ת 3393-01-13, מיום 15.1.2013, אשר דחה את עררו של המבקש על החלטת בית משפט השלום בבאר-שבע (השופט ד' בן-טולילה ), במ"ת 19732-12-12, מיום 24.12.2012.

תמצית העובדות וההליכים הקודמים

1.

ביום 11.12.2012 הוגש כנגד המבקש כתב אישום. כעולה מכתב האישום, המבקש קשר קשר עם אחרים, ובהם עומאר אל עאסם (להלן: עומאר ), לביצוע שתי עסקאות למכירת סם מסוג חשיש לסוכן משטרתי. במסגרת העסקה הראשונה, המבקש נכח בבית הקפה בו נפגשו הסוכן ועומאר, במהלכה העביר עומאר לסוכן סם מסוג חשיש, במשקל 52.10 גרם ("חצי פלטה"), בתמורה ל-700 ש"ח. בעסקה השנייה, נפגש המבקש עם הסוכן, לאחר שהדבר תואם בין הסוכן לבין עומאר, והעביר לו סם מסוג חשיש, במשקל 198.20 גרם ("שתי פלטות"), בתמורה ל-2,600 ש"ח. לאור האמור, הואשם המבקש בביצוע עבירות של סחר בסם מסוכן בצוותא חדא, לפי סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973 וקשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה למעצרו של המבקש עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. ביום 16.12.2012 התקיים דיון בבקשה במסגרתו הסכים בא כוח המבקש לקיומן של ראיות לכאורה, אולם טען כי יש לבחון את חלקו בביצוע העסקאות. ביום 20.12.2012 הוצעה לפני בית המשפט חלופת מעצר בדמות מעצר בית בפיקוח דודיו של המבקש ואחיו אשר התייצבו לפני בית המשפט ונחקרו על ידי הצדדים.

3.

ביום 24.12.2012 קיבל בית משפט השלום את הבקשה למעצרו של המבקש עד לתום ההליכים. בית המשפט הסביר כי בעבירות של סחר בסם, הפצת הסם נעשית באמצעות חוליות רבות, לכן לא ניתן להמעיט או לבטל את המסוכנות הנובעת ממי שמהווה חלק משרשרת הפצת הסם, גם אם חלקו שולי. באשר לחלקו של המבקש בעסקה הראשונה, נקבע כי גם אם דובר בנוכחות בלבד, הרי שלא היתה זו נוכחות תמימה וניתן לראות בה כבסיס לקביעת אחריות לביצוע העבירה. על רקע זה, קבע בית המשפט כי קיימות ראיות לכאורה למיוחס למבקש ומשכך גם עילת מעצר סטטוטורית. בית המשפט הוסיף וקבע כי בנסיבות העניין אין להורות על שחרורו של המבקש לחלופת מעצר. בית המשפט עמד על ההלכה לפיה בעבירות של סחר בסם, ככלל, צפוי לנאשם מעצר עד תום ההליכים, אלא בנסיבות מיוחדות. בית המשפט הוסיף כי בנסיבות העניין, המבקש אמנם אדם צעיר וללא עבר פלילי, אך אין בכך ובחלופה המוצעת כדי להביא לשחרורו לחלופת מעצר. בית המשפט הטעים כי המבקש נטל חלק בשתי עסקאות של סחר בסם מסוכן, בכמויות בלתי מבוטלות ובסכומי כסף נכבדים וכי מכתב האישום עולה כי מעורבותו וזמינותו לסם הינה גבוהה. בטרם סיום, הובהר כי אין מחלוקת שהמפקחים המוצעים הינם אנשים נורמטיביים וראויים, אולם קיים קושי להורות על שחרורו של המבקש לחלופה בשל המסוכנות הנשקפת ממנו. לפיכך, הורה בית המשפט על מעצרו של המבקש עד לתום ההליכים המשפטיים כנגדו. על החלטה זו הגיש המבקש ערר לבית המשפט המחוזי.

4.

ביום 15.1.2013 דחה בית המשפט המחוזי את עררו של המבקש. בית המשפט הסביר כי עיון בתיק החקירה, כמו גם בכתב האישום, מלמד כי אמנם למבקש אין הרשעות קודמות ואמנם הוא צעיר ואף לא היה יעד של המשטרה במבצע, אך הוא היה מעורב בביצוע שתי עסקאות של סחר בסם מסוכן, כאשר מדובר בכמויות נכבדות של סמים ובמספר מועדים. נקבע כי חומר הראיות מלמד על מעורבותו העמוקה של המבקש בעולם הסמים וכי בצדק נקבע שנוכחותו בעת ביצוע העבירות לא היתה אקראית או תמימה לכאורה. בית המשפט שב והפנה להלכה לפיה מי שמעורה בעולם הסמים ומבצע עבירות בתחום זה ראוי שייעצר מאחורי סורג ובריח, אלא במקרים חריגים. בנסיבות העניין, נקבע כי לא מדובר במקרה חריג, שהרי גם אם מדובר בסמים "קלים", עדיין עסקינן בכמויות לא מבוטלות של סמים ובסכומי כסף נכבדים. אשר על כן, נדחה הערר.

נימוקי הבקשה

5.

המבקש – באמצעות בא כוחו, עו"ד אורי בן-נתן – טוען כי יש לקבל את הבקשה נוכח הפגיעה הבלתי-מידתית בזכויותיו. לטענת המבקש, גילו הצעיר (מתחת לגיל 21) ועברו הנקי מצדיקים בחינה רצינית של חלופת המעצר בעניינו. המבקש מוסיף וטוען כי בבתי המשפט בבאר-שבע קיימת מדיניות מחמירה ביחס לנאשמים בעבירות של סחר בסמים, גם כשמדובר בצעירים ללא עבר פלילי, בעוד שבמחוזות אחרים, דוגמת בתי המשפט בתל-אביב-יפו, המדיניות מתונה יותר. לתמיכה בטענותיו מפנה המבקש לשמונה החלטות שניתנו בבית משפט השלום ובבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בהן הוחלט על שחרורם של נאשמים בעבירות סמים לחלופת מעצר. נטען כי מצב דברים זה מנוגד לעיקרון השוויון, אשר, דורש לנקוט מדיניות אחידה בדיני מעצרים, בדומה לנהוג לעניין ענישה. לבסוף, טוען המבקש כי מעורבותו הנמוכה בביצוע העבירות מצדיקה את שחרורו לחלופת מעצר.

דיון והכרעה

6.

לאחר שעיינתי בבקשה, על צרופותיה, הגעתי לכלל מסקנה כי לא ניתן להיעתר לבקשה, וזאת מבלי להיזקק לתגובת המשיבה.

7.

כידוע, בהתאם ל סעיף 51(א1)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, ביקורת שיפוטית על החלטת בית המשפט המחוזי, בערר על החלטת בית משפט השלום, מתקיימת ברשות בלבד [ראו: חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) (תיקון מס' 8), התשע"א-2010, ס"ח 654]. לדידי, בבחינה אם ליתן רשות כאמור יש להחיל ככלל את אמות המידה העקרוניות שנקבעו בהלכת חניון חיפה לעניין מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי", היינו: כאשר מתעוררת סוגיה בעלת חשיבות ציבורית החורגת מעניינם הפרטי של המבקשים [ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982) ] . זאת, תוך הותרת צוהר למתן רשות ערעור במקרים מיוחדים, הגם שאינם נדירים, בהם סבור בית משפט זה כי החלטתו של בית המשפט קמא פוגעת בזכויות הנאשם מעבר למידה הנדרשת לשם ההגנה על האינטרס הציבורי [ראו למשל: בש"פ 1214/13 פלוני נ' מדינת ישראל

פיסקה 7 (20.2.2013) וההפניות שם].

8.

בנסיבות העניין שלפני, איני סבור כי הפגיעה הנטענת בזכויותיו של המבקש מצדיקה מתן רשות לערור. בבקשה שלפני המבקש שב על טענותיו בדבר היותו אדם צעיר ונעדר עבר פלילי. טענות אלה זכו להתייחסותם של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי, אשר סברו כי נוכח המסוכנות הנשקפת מן המבקש ונוכח המדיניות השיפוטית הנהוגה מימים ימימה - לפיה, ככלל, אין זה מן הראוי לשחרר לחלופת מעצר נאשם שנטל חלק בביצוע עבירות סמים ובביצוע עבירת סחר בסמים בפרט [ראו למשל: בש"פ 1229/13 ואליד נ' מדינת ישראל (20.2.2013); בש"פ 3899/95 מדינת ישראל נ' ג'מאל (3.7.1995)]. כן נדונו ונדחו טענותיו של המבקש בדבר חלקו הקטן היחסית בביצוע העבירות תוך שהוסבר כי לא ניתן להמעיט מן המסוכנות הנשקפת ממי שנוטל חלק בשרשרת הפצת הסם. החלטות אלה מנומקות כדבעי ולא מצאתי הצדקה להתערב בהן בדרך של מתן רשות לערור. באשר לטענות המבקש לחוסר אחידות ביישום הלכה זו בבתי משפט במחוזות שונים, לטעמי, לא די בהצבעה על החלטות ספורות שנתקבלו בבית משפט השלום ובבית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו, העוסקות בנסיבות שאינן זהות לעניינו של המבקש, על מנת לבסס טענה זו. מעבר לכך, ההחלטות בעניינו של המבקש התמקדו בנסיבותיו הפרטניות. בפרט, התבססו החלטות אלה על הרושם בדבר המסוכנות הנשקפת מן המבקש, נוכח מעורבותו העמוקה בביצוע העבירות דנן ובעולם הסמים בכלל, וכן בהתחשב בכך שהוא מואשם בביצוע שתי עסקאות סמים בכמויות ובסכומי כסף שאינם מבוטלים. גם מסיבה זו, איני סבור כי טענת המבקש לאי שוויון או לאפליה כביכול יכולה לעמוד.

9.

אשר על כן, הערר נדחה.