בש"פ 8460/13 מחמד אבו עמשה נ. מדינת ישראל

לפני בקשת רשות לערור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (השופט א' ואגו) בעמ"י 27249-12-13 מיום 15.12.2013 במסגרתה נדחה עררו של המבקש על החלטתו של בית משפט השלום באשקלון (השופט א' ברגנר ) במ"י 11626-12-13 מיום 12.12.2013, להאריך את מעצרו של המבקש ב-15 ימים נוספים.

1.

למבקש מיוחסות עבירות של השתייכות לארגון טרור, ניסיון לגרום למותו של אדם וקשירת קשר לביצוע פשע. ביום 5.12.2013 קבע בית משפט השלום כי קיים חשד סביר שהעורר ביצע את המיוחס לו. ביום 12.12.2013, לאחר שעיין בחומר החקירה החסוי שהוצג לפניו, קבע בית המשפט כי קיים יסוד סביר לחשש ששחרור המבקש יביא למסוכנות רבה ולשיבוש הליכי החקירה. בית המשפט הוסיף כי פעולות החקירה המתוכננות מחייבות את השארת המבקש במעצר וכי לא ניתן להשיג את מטרות המעצר בדרך של חלופת מעצר. בית המשפט שוכנע כי פעולות החקירה הרבות שהתבקשו הן חשובות עד מאוד ומטרתן הצלת חיי אדם ולכן הורה על המשך מעצרו של המבקש ב-15 ימים נוספים.

2.

בית המשפט המחוזי נדרש לערר שהגיש המבקש על החלטת בית משפט השלום, והדגיש כי לאור מניעת המפגש בין המבקש לעורך דינו היה קשה לסנגור לבצע מלאכתו לפני בית משפט השלום. בית המשפט הדגיש כי עליו לבצע, במובן מסוים, את מלאכת ההגנה על המבקש ולבחון לעומק את החומרים החסויים שהוגשו לעיונו. לאחר שבחן את חומר החקירה, קבע בית המשפט כי בית משפט השלום היה ער למורכבות החקירה הנמצאת על קו התפר שבין חקירה משטרתית רגילה לבין חקירה מודיעינית סיכולית וכי לאור בחינת חומר החקירה שהונח לפני בית משפט השלום וחומר החקירה החדש, הרי שאין מנוס מהארכת מעצרו של המבקש לצורך שמירה על שלום הציבור ולצורך הבטחת השלמת החקירה. כל זאת, בשים לב לקביעה שחומר החקירה מבסס היטב את החשדות שהועלו נגד המבקש ולאור העובדה שמהחומר עולה שנשקפת ממנו מסוכנות רבה, מוחשית ומיידית.

3.

בבקשה שלפני טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי כשקבע שאין צורך בהמשך פיקוח הדוק של בית המשפט על החקירה המתנהלת. לטענתו, היה מקום להורות על תקופת מעצר קצרה יותר כדי שבית המשפט יוכל לשוב ולבחון האם יש להמשך המעצר הצדקה. לטענתו, קביעה זו של בית המשפט עומדת בניגוד להלכות בית משפט זה ואינה סבירה, ולכן מצדיקה מתן רשות לערור. המבקש מוסיף כי חוסר הסבירות שבהחלטה נלמד גם מהעובדה שנמנע ממנו לפגוש את עורך דינו בכל תקופת המעצר.

4.

דין הבקשה להידחות. כידוע, על פי סעיף 53(א1)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 , ביקורת שיפוטית על החלטתו של בית המשפט המחוזי בערר על החלטת בית משפט השלום תתאפשר ברשות בלבד. בדומה לעמדתם של כמה מבין שופטי בית משפט זה, הבעתי דעתי בעבר כי לצורך מתן רשות כאמור יש ליישם את אמות המידה שנקבעו בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982), היינו, להעניק רשות ערר רק כאשר הבקשה מעוררת שאלות החורגות מעניינו הפרטי של המבקש [ראו למשל: בש"פ 1260/13 עדאל נ' מדינת ישראל

(25.2.2013)] . כך, גם אין די בעובדה שהערכאות הקודמות הגיעו לתוצאות שונות כדי להצדיק מתן רשות לערור [ראו למשל: בש"פ 562/13 עאצי נ' מדינת ישראל (24.1.2013), פסקה 4]. לכלל זה ישנם, כמובן, חריגים, ובמקרים מיוחדים, בהם עולה החשש שהחלטת בית המשפט המחוזי פוגעת בזכויות הנאשם למעלה מן הנדרש לצורך הגנה על האינטרס הציבורי, ייתכן ותינתן רשות לערור [ראו למשל: בש"פ 1214/13 פלוני נ' מדינת ישראל (20.2.2013), פסקה 7 והאסמכתאות המופיעות שם]. אינני מוצא כי המקרה שלפני נמנה על אותם מקרים חריגים ומיוחדים.

5.

כאמור, שתי ערכאות בחנו את עניינו של המבקש ולפני שתיהן הונח חומר החקירה החסוי, כאשר לפני בית המשפט המחוזי הונח חומר חקירה מתקדם יותר מזה שהוגש לבית משפט השלום. שתי הערכאות בחנו את חומר הראיות בקפידה והגיעו למסקנה זהה וחד משמעית לפיה המשך מעצרו של המבקש הינו הכרחי לצורך הגנה על שלום הציבור ולצורך השלמת פעולות החקירה שנמצא שהן הכרחיות. אכן, העובדה שהמבקש היה מנוע בתקופת מעצרו מלהיפגש עם עורך דינו מחייבת את בית המשפט לבחון בקפידה יתרה את הבקשות להארכת מעצרו, אך מהחלטת בית המשפט המחוזי עולה כי זה הזהיר עצמו בטרם הורה על המשך מעצרו של המבקש והקפיד על בחינת האפשרות שמא זכויותיו של המבקש תקופחנה.

אציין כי המבקש הגיש ערר על ההחלטה להמשיך את תקופת מניעת המפגש עם עורך דין במסגרת בש"פ 8462/13, אך ערר זה נמחק לבקשתו משהותר לו להיפגש עם עורך דינו.

הבקשה נדחית אפוא.