בש"פ 1214/13פלוני נ. מדינת ישראל

בקשת רשות לערור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (סגנית הנשיא ר' יפה-כ"ץ ) בעמ"ת 9862-01-13, מיום 15.1.2013, אשר דחתה את עררו של המבקש על החלטת בית משפט השלום בבאר-שבע (השופט ד' בן טולילה ) במ"ת 1387-01-13, מיום 6.1.2013, במסגרתה הורה בית המשפט על מעצרו של המבקש עד לתום ההליכים.

העובדות לפי כתב האישום

1.

ביום 28.4.2011, בין השעות 05:55 ל-13:40, התפרץ המבקש לדירה בקיבוץ חולות, דרך החלון בסלון הדירה, בכוונה לבצע גניבה. בהמשך, גנב המבקש תכשיטי זהב מהדירה, על ידי כך שנטל ונשא אותם, ללא הסכמת הבעלים ובכוונה לשללם שלילת קבע. באותה העת המבקש, שהינו תושב הרשות הפלסטינית, שהה בישראל ללא אישור כניסה כדין. על רקע זה, יוחסו למבקש עבירות של התפרצות לבניין שהינו מקום מגורים, לפי סעיף 406(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); גניבה, לפי סעיפים 383 ו-384 לחוק העונשין וכניסה לישראל שלא כדין, לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952.

תמצית ההליכים הקודמים

2.

ביום 1.1.2013 הוגש כתב האישום כנגד המבקש וכן בקשה למעצרו עד תום ההליכים. ביום 6.1.2013 נערך דיון בבקשת המעצר לפני בית משפט השלום בבאר-שבע. במעמד זה, הסכים בא כוחו של המבקש לקיומן של ראיות לכאורה לגבי עבירת הכניסה לישראל שלא כדין, אולם חלק על קיומן של ראיות לכאורה ביחס לעבירת ההתפרצות. המבקש טען כי יש בידו צילום רנטגן מיום 26.11.2011, אשר ביחד עם מסמך מאת משרד הבריאות הפלסטינאי, ניתן ללמוד ממנו כי הוא שהה באשפוז מיום 27.4.2011 ועד ליום 30.4.2011. על כן, עתר המשיב לשחרורו בערבויות של בני משפחתו, לרבות כאלו שהינם אזרחי ישראל. המשיבה, מנגד, טענה כי המבקש לא הציג כל הסבר ברור לעובדה שעל גבי חלון דלת ההזזה דרכה התפרץ לכאורה לסלון הדירה נמצאה טביעת כף ידו, ומשכך הרי שיש די ראיות לכאורה להוכחת עבירת ההתפרצות. בנוסף, נטען כי קיימת עילת מעצר שעניינה חשש להימלטות מן הדין וחשש לשלום רכוש הציבור, לאור עברו הפלילי של המבקש.

3.

בית משפט השלום (השופט ד' בן טולילה ) דחה את טענות המבקש והורה על מעצרו עד לתום ההליכים המשפטיים כנגדו. בית המשפט קבע כי משנמצאה "ט.א." של המבקש [הכוונה לטביעת כף ידו – י.ד.] במיקום שמעיד לא רק על הימצאותו בדירה, אלא גם על אופן הכניסה לדירה, ובהיעדר הסבר סביר לעובדה זו, מתקיימות ראיות לכאורה להוכחת עבירת ההתפרצות. עוד נקבע כי המסמכים שהוצגו אינם מבססים כנדרש את טענת האליבי של המבקש. בית המשפט הסביר כי צילום הרנטגן נערך לפני מועד ההתפרצות לפי כתב האישום. כן צויין כי לא ברור מי ערך את המסמך מאת משרד הבריאות הפלסטינאי שנחזה כמסמך סטנדרטי. לפיכך, נקבע כי שאלת המשקל שיש לייחס למסמך זה, אם בכלל, ראויה להתברר בהליך העיקרי. על רקע זה, קבע בית המשפט כי בנסיבות העניין קמה עילת מעצר שעניינה חשש מפני הימלטות מן הדין וסיכון של בטחון הציבור ורכושו. בית המשפט הוסיף וקבע כי חלופת המעצר המוצעת, המורכבת בעיקרה מהפקדת ערבויות כספיות, אינה מצמצמת החשש להימלטותו של המבקש מפני הדין. הוסבר כי "המדובר במי שכבר הורשע בעבר בכניסה לישראל שלא כדין, לרבות תוך גניבת תעודת זהות, זיוף, התחזות כאחר והכשלת שוטר. כמו כן תלוי ועומד נגדו עונש מאסר מותנה בן 4 חודשים, שלא הרתיעו מלשוב ולחטוא לכאורה בעבירות רכוש ועבירות לפי חוק הכניסה לישראל". לאור האמור, הורה בית המשפט על מעצר המבקש עד לתום ההליכים. על החלטה זו הגיש המבקש ערר לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע.

4.

ביום 15.1.2013 דחה בית המשפט המחוזי (סגנית הנשיא ר' יפה-כ"ץ ) את עררו של המבקש. בית המשפט הטעים כי הסבריו של בא כוחו של המבקש להימצאותה של טביעת כף ידו במקום ההתפרצות אינם נתמכים בגרסתו של המבקש לפני חוקריו. אשר לטענת האליבי, בית המשפט ציין כי בצדק נקבע כי היא אינה שוללת את קיומן של ראיות לכאורה ויהא עליה להתברר במסגרת התיק העיקרי. בית המשפט הוסיף וציין כי המשיבה הביעה נכונות לבחון את הראיות שבידי הסנגור, ובמידה שאלה אותנטיות בוודאי שתגיע היא למסקנה הראויה בתיק כולו. בית המשפט הסכים גם לקביעתו של בית משפט השלום לפיה אין בחלופת המעצר שהוצעה על ידי המבקש כדי לאיין את החשש מפני הימלטותו מאימת הדין. זאת, לאור העובדה שלא מדובר בכניסתו הראשונה של המבקש לתחומי מדינת ישראל, כאשר גם בפעם הקודמת ביצע עבירות רכוש על רקע זה, והורשע בעבירות נלוות של גניבת תעודת זהות, זיוף, התחזות כאחר והכשלת שוטר.

נימוקי הבקשה

5.

בבקשה שלפני שב המבקש – באמצעות בא כוחו, עו"ד יונס פאייז – על טענותיו בדבר חולשת ראיות התביעה. המבקש טוען כי העובדה שנמצאה טביעה של כף ידו, ולא טביעת אצבע רגילה, וזאת על גבי חלון סלון גדול וחיצוני, להבדיל מחדר השינה בו בוצעה הגניבה, אינה מספיקה כדי להביא למעצרו עד לתום ההליכים. המבקש שב על טענת האליבי לפיה במועד הרלוונטי לכתב האישום הוא אושפז לצורך ניתוח כריתת תוספתן. לאור האמור, טוען המבקש כי קיימת הצדקה ליתן לו רשות לערור בהתאם למבחנים שנקבעו בפסיקתו של בית משפט זה.

דיון והכרעה

6.

לאחר שעיינתי בבקשת הרשות לערור, על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, וזאת מבלי להיזקק לתגובת המשיבה.

7.

כידוע, מאז נחקק סעיף 51(א1)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, ביקורת שיפוטית על החלטת בית המשפט המחוזי, בערר על החלטת בית משפט השלום, מתקיימת ברשות בלבד. זאת, בשונה מן המצב הנורמטיבי אשר שרר עובר לתיקון מס' 8 לחוק המעצרים, לפיו ערעור לפני בית משפט זה ניתן בזכות [חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) (תיקון מס' 8), התשע"א-2010, ס"ח 654]. בפסיקתו של בית משפט זה נקבע כי אמת המידה שיש להחיל על בקשות רשות לערור נגזרת מאמות המידה העקרוניות שנקבעו בהלכת חניון חיפה לעניין מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" [בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: הלכת חניון חיפה ) ]. בהתאם, תינתן רשות לערור במקרים מיוחדים - אם כי לא בהכרח נדירים - בהם מתעוררת סוגיה בעלת חשיבות ציבורית החורגת מעניינם הפרטי של המבקשים, או כאשר סבור בית משפט זה כי החלטתו של בית המשפט קמא פוגעת בזכויות הנאשם מעבר למידה הנדרשת לשם ההגנה על האינטרס הציבורי בשלום הציבור ובתקינות ההליך

[ראו: בש"פ 8425/12 אבוג'דיד נ' מדינת ישראל פיסקה 7 (21.11.2012); בש"פ 4215/12 מלכה נ' מדינת ישראל

פיסקה 12 (11.6.2012) ; בש"פ 799/12 נהרי נ' מדינת ישראל

פיסקה 10 (13.2.2012) ; בש"פ 684/12 ברטלר נ' מדינת ישראל פיסקה 11 (31.1.2012) ].

8.

יישום אמות מידה אלה על הבקשה שלפני מעלה כי דין הבקשה להידחות. הבקשה דנן מתמקדת כולה בעניינו של המבקש ואינה מעלה כל שאלה בעלת חשיבות ציבורית . כמו כן, בנסיבות העניין, לא מצאתי כי נגרמה פגיעה בלתי מידתית בזכויותיו של המבקש כנאשם.

9.

בבחינת למעלה מן הצורך, אוסיף כי לטעמי גם לגופו של עניין אין מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט ק מא. המבקש לא הציג כל הסבר סביר לעובדה שטביעת כף ידו נמצאה על דלת ההזזה בדירה אליה התפרץ לכאורה, ומשכך הרי שבצדק נקבע כי מתקיימות ראיות לכאורה לעניין ביצוע עבירת ההתפרצות. כמו כן, בנסיבות העניין מקובלת עלי הקביעה לפיה בשלב הנוכחי, אין בטענת האליבי שהוצגה על ידי המבקש כדי לשנות מן המסקנה בדבר קיומן של ראיות לכאורה וטענה זו תצטרך להיבחן במסגרת ההליך העיקרי. זאת ועוד, בנסיבות העניין לא מן הנמנע כי די היה בהודאתו של המבקש בקיומן של ראיות לכאורה לביצוע עבירת הכניסה לישראל שלא כדין כדי לבסס עילת מעצר בעניינו [ראו והשוו: בש"פ 2739/02 צבאח נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(3) 926 (2002); בש"פ 10445/05 פלוני נ' מדינת ישראל

(14.11.2005); בש"פ 3794/06 רשואן נ' מדינת ישראל (17.5.2006)]. כעולה מפסק דינו של בית המשפט קמא, אין מדובר בכניסתו הראשונה של המבקש לישראל שלא כדין ולחובתו הרשעות קודמות בגין ביצוע עבירות של גניבת תעודת זהות, זיוף, התחזות כאחר והכשלת שוטר. יתרה מכך, המערער ביצע לכאורה את העבירה המיוחסת לו בעת שהיה תלוי ועומד כנגדו מאסר מותנה בגין הרשעותיו הקודמות. בנסיבות אלה, דומה כי אכן קיים חשש קונקרטי מפני הימלטותו של המבקש מאימת הדין - חשש אותו לא ניתן לאיין באמצעות חלופת המעצר המוצעת (ועל כך לא חלק המבקש במסגרת הבקשה שלפני) - באופן שמצדיק את מעצרו עד לתום ההליכים המשפטיים.

10.

אשר על כן, הבקשה נדחית.