בש"פ 3492/13 ניר חזן נ. מדינת ישראל

לפני בקשת רשות לערור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט צ' קאפח ) בעמ"ת 38344-04-13 מיום 29.4.2013, במסגרתה נדחה ערר שהגיש המבקש על החלטתו של בית המשפט השלום בתל-אביב-יפו (השופטת מ' בן ארי ) במ"ת 48624-03-13 מיום 15.4.2013, בה הורה על מעצרו של המבקש עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

רקע עובדתי והליכים קודמים

1.

כנגד המבקש הוגש כתב אישום המכיל ארבעה אישומים שעניינם עבירות רכוש שונות לרבות התפרצות לדירת מגורים לצורך ביצוע עבירה, גניבה, גניבת כרטיס חיוב והונאה בכרטיס חיוב. בד בבד עם הגשת כתב האישום נגדו הגישה המשיבה בקשה לעצרו עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. בית משפט השלום קבע כי קיימות די ראיות לכאורה כדי להורות על מעצרו של המבקש עד תום ההליכים המשפטיים נגדו: המבקש שהה במחיצתו של הנאשם הנוסף בפרשה (להלן: הנאשם הנוסף ), בעת ביצוע המעשים המיוחסים להם כפי שעולה מאיכון מכשיר הטלפון הנייד שלו; הנאשם הנוסף הפליל את המבקש בחקירתו במשטרה; וכרטיס הסים שנתפס בביתו של המבקש מתאים למכשיר הטלפון שממנו בוצעו שיחות לבתי המתלוננים השונים. בית המשפט קבע כי גרסתו של המבקש, לפיה כל שעשה הוא להסיע את הנאשם הנוסף ואיפשר לו להשתמש במכשיר הטלפון הנייד שלו, צריכה להתברר בהליך העיקרי אך נכון לאותה העת הינה גרסה הנראית רחוקה מהמציאות. בית המשפט התייחס לכך שלחובת המבקש עבר פלילי הרלבנטי למעשים המיוחסים לו, וכי עומדים לחובתו שני מאסרים מותנים ברי הפעלה, וזאת לאחר ששוחרר ממאסר רק בשנת 2010. בית המשפט ציין כי גם אם חלקו של המבקש הסתכם בהסעתו של הנאשם הנוסף ושיתוף פעולה עימו תוך מודעות למעשים המיוחסים לו, הרי שהוא חלק בלתי נפרד מהמעשים המתוארים בכתב האישום ובשל העובדה שמדובר במספר אירועים קיימת עילת מעצר. בית המשפט קבע שאת מסוכנותו של המבקש ניתן להעריך על בסיס עברו הפלילי ולכן אין צורך לקבל תסקיר מטעם שירות המבחן.

2.

כנגד החלטה זו של בית משפט השלום ערר המבקש לבית המשפט המחוזי. המבקש טען לפני בית המשפט המחוזי כי אין לו כל חלק באירועים המיוחסים לנאשם הנוסף וכי נוכחותו במקום הייתה תמימה. לטענתו הוא אך איפשר לנאשם הנוסף לעשות שימוש במכשיר הטלפון הנייד שלו. בית המשפט המחוזי קבע כי מעיון בחומר הראיות עולה שהמבקש פיתח את גרסתו בהתאם לראיות שהוצגו לפניו. בית המשפט ציין כי המבקש לא נתן הסבר הגיוני מדוע הסיע את הנאשם הנוסף לתל-אביב כאשר המבקש מתגורר בירושלים והנאשם הנוסף בעכו, וזאת בתמורה לתשלום ש"בקושי" כיסה את עלות הדלק. עוד ציין בית המשפט כי בטרם נחשף המבקש למחקר התקשורת טען כי הנאשם הנוסף כלל לא עשה שימוש במכשיר הטלפון הנייד שלו, ומשנחשף למחקר התקשורת התקשה להסביר מדוע יצאו שיחות מהמספר הרשום על שמו אל המתלוננים וכיצד זה מכשיר הטלפון שלו אוכן בזירת האירועים. בנוסף לכך ציין בית המשפט המחוזי כי הנאשם הנוסף הכחיש בהודעתו שעשה שימוש במכשיר הטלפון של המבקש, ואת העובדה שהמבקש הסתתר מפני השוטרים שבאו לעצרו. בשל כל האמור, קבע בית המשפט כי קיימות די ראיות לכאורה כדי לעצור את המבקש עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. באשר לחלופת מעצר, ציין בית המשפט כי ההתפרצויות בהן לקח המבקש חלק, לכאורה, בוצעו בתחכום, וכן כי המבקש אף ריצה עונשי מאסר בעבר, כאשר באחד מהם הכיר את הנאשם הנוסף. בית המשפט ציין כי המבקש מעיד על עצמו כמי שעוסק בשליחת יד ברכוש הזולת. לכן, קבע בית המשפט כי המבקש אינו ראוי לאמון ואין מקום להורות על עריכת תסקיר מטעם שירות המבחן בעניינו. כנגד החלטתו של בית המשפט המחוזי עותר המבקש ליתן בידו רשות לערור.

תמצית נימוקי הבקשה

3.

בבקשה שלפני, טוען המבקש – באמצעות בא כוחו, עו"ד יעקב שקלאר – כי יש לתת לו רשות לערור בשל שאלות משפטיות החורגות מעניינו הפרטי. לטענת המבקש, בעקבות קביעת בית משפט זה בבש"פ 5431/98 פרנקל נ' מדינת ישראל (18.9.1998) (להלן: עניין פרנקל ), השתרשה פרקטיקה לפיה כאשר אדם מואשם במספר עבירות רכוש ולחובתו עבר פלילי כביכול קמה עילת מעצר אוטומטית כנגדו. המבקש טוען כי בשלה העת לדון בתוקפה של הלכה זו ולגדור אותה במסגרת דיון מקיף יותר. בנוסף, טוען המבקש כי בשלה השעה לדון באופן נרחב יותר בהחלת המבחנים שנקבעו בבר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: עניין חניון חיפה ) על בקשות רשות לערור. לשיטתו, יש לקבוע מבחן גמיש ומרוכך יותר שעל פיו תינתן רשות לערור.

4.

לגופו של עניין, טוען המבקש כי גם לפי ההלכה הקיימת בנוגע להחלת המבחנים שנקבעו בעניין חניון חיפה על בקשות רשות לערור, הרי שיש ליתן רשות כאמור גם כאשר החלטת בית המשפט המחוזי פוגעת באופן חריג וקיצוני בזכויות המבקש. לטענתו, נסיבות מיוחדות אלה מתקיימות בעניינו ולכן יש לתת ביטוי לחזקת החפות העומדת לזכות נאשם בהליך פלילי ולבחון כל חלופת מעצר אפשרית. זאת במיוחד, כאשר העבירות המיוחסות למבקש הינן עבירות רכוש בלבד, ולטענת המבקש גם לפי ההלכה שנקבעה בעניין פרנקל עבירות מסוג זה מקימות עילת מעצר רק במקרים מסוימים, ובעיקר כאשר משולבת בהן אלימות או נשקף סיכון לחיי אדם, נסיבות שאינן מתרחשות במקרה דנא. המבקש מוסיף לטעון כי נוכחותו בזירות האירועים השונות הייתה תמימה וכי רק בשל הסיבה שנתן לנאשם הנוסף להשתמש במכשיר הטלפון שלו קיימת כביכול ראיה הקושרת אותו למעשים.

5.

עוד טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי כשהסתמך על הודעתו המפלילה של הנאשם הנוסף שכן במהלך העימות שנערך בינו לבין המבקש אמר הנאשם הנוסף כי המבקש לא נטל חלק במעשים. בנוסף, טוען המבקש כי שגה בית המשפט כשהסתמך על המזכרים שערכו השוטרים לאחר המעשה שכן הם אינם קבילים וממילא הם מתארים גרסאות סותרות באשר למעורבותו של המבקש. לבסוף, טוען המבקש כי שגה בית המשפט כשלא ביקש לערוך תסקיר לעניין מסוכנותו והסיק אותה אך מהעבירות המיוחסות לו ומקיומו של עבר פלילי ישן יחסית, וכך, כאמור, גם לא בחן חלופות מעצר שיכולות לאיין לחלוטין את מסוכנותו.

דיון והכרעה

6.

דין הבקשה להידחות. כידוע, על פי סעיף 53(א1)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 , ביקורת שיפוטית על החלטתו של בית המשפט המחוזי בערר על החלטת בית משפט השלום תתאפשר ברשות בלבד. בדומה לעמדתם של כמה מבין שופטי בית משפט זה, הבעתי דעתי בעבר כי לצורך מתן רשות כאמור יש ליישם את אמות המידה שנקבעו בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982), היינו, להעניק רשות ערר רק כאשר הבקשה מעוררת שאלות החורגות מעניינו הפרטי של המבקש [ראו למשל: בש"פ 1260/13 עדאל נ' מדינת ישראל

(25.2.2013)] . לכלל זה ישנם, כמובן, חריגים, ובמקרים מיוחדים בהם קיים הרושם שהחלטת בית המשפט המחוזי פוגעת בזכויות הנאשם למעלה מן הנדרש לצורך הגנה על האינטרס הציבורי, ייתכן ותינתן רשות לערור [ראו למשל: בש"פ 1214/13 פלוני נ' מדינת ישראל (20.2.2013), פסקה 7 והאסמכתאות המופיעות שם]. אינני יכול לקבל את טענתו של המבקש לפיה יש לבחון מחדש הלכה זו. טענה זו נטענה כבר בעבר והדעה המקובלת בבית משפט זה היא כי יש לדבוק בהלכה האמורה, תוך התחשבות בחריגים המתוארים בכל מקרה מתאים [ראו את סקירתו המקיפה של השופט י' עמית בבש"פ 5702/11 צופי נ' מדינת ישראל (8.8.2011). כן ראו: בש"פ 3099/13 מושיאשווילי נ' מדינת ישראל (30.4.2013) ( השופט ע' פוגלמן ); בש"פ 2516/13 אזולאי נ' מדינת ישראל (11.4.2013) (השופט צ' זילברטל ) (להלן: עניין אזולאי ); בש"פ 1627/13 מלכם נ' מדינת ישראל (14.3.2013) (השופט א' רובינשטיין )].

7.

גם את טענתו של המבקש בנוגע להלכה שנקבעה בעניין פרנקל איני יכול לקבל. העובדה שאמות המידה שנקבעו בעניין פרנקל השתרשו בבית משפט זה במסגרת החלטות הניתנות בדן יחיד ולא במותב תלתא, כאשר בקשות בענייני מעצרים מובאות ברגיל לפני דן יחיד, אין בה כדי לפגום ביציבותן או במידת צדקתן. מכל מקום, המבקש עצמו מפנה לכך שהקביעה בעניין פרנקל אינה יוצרת נוסחה הרמטית לפיה ריבוי עבירות רכוש בצירוף עבר פלילי מקים בהכרח עילת מעצר עד לתום ההליכים. אכן, בעניין זה נקבע כי ביצוע שיטתי של עבירות רכוש עשוי להקים עילת מעצר של מסוכנות [ראו: עניין פרנקל , בפסקה 3; עניין אזולאי , בפסקה 7]. לכן, אינני סבור כי יש ממש בטענת המבקש לפיה בשלה השעה לדיון מחדש באמות המידה שנקבעו בעניין פרנקל ובשל כך יש להעניק לו רשות לערור, וזאת במיוחד שעה שעניינו הפרטי אינו מן החריגים המצדיקים בחינה כאמור.

8.

בבחינת למעלה מן הצורך, דין הבקשה להידחות אף לגופה. בית המשפט המחוזי ציין במפורש כי קיימות ראיות לכאורה למעשים המיוחסים למבקש וזאת בהתבסס בעיקר על מחקרי התקשורת מהם עולה נוכחותו של המבקש בזירת האירועים וקיומה של תקשורת ממכשיר הטלפון הנייד שלו אל המתלוננים, ועל הקושי הרב של המבקש להסביר את ממצאי המחקרים האלו והסתירות שנפלו בהודעותיו. לכך, הוסיף בית המשפט את הסתתרותו של המבקש מפני השוטרים שבאו לעצרו ואת חוסר ההיגיון בגרסתו לגבי הסעת הנאשם הנוסף. בית המשפט אך חיזק קביעתו זו תוך התבססות על הפללת המבקש על ידי הנאשם הנוסף ועל מזכרי השוטרים. החלטת בית המשפט שלא לבחון חלופת מעצר בנסיבות מקרה זה מבוססת על התחכום, התכנון המוקדם והשיטתיות המאפיינים את המעשים המיוחסים למבקש באופן המתיישב עם קביעות בית משפט זה באשר לקיומה של עילת מעצר בשל מסוכנות הנאשם (עניין פרנקל , בפסקה 3). לכך הוסיף בית המשפט את העובדה כי המבקש הורשע בעבר בגין ביצוע מעשים דומים לאלו המיוחסים לו במקרה דנא ואף ריצה כבר עונש מאסר. שיקולים אלו עמדו גם לנגד עיניו של בית משפט השלום אשר בגדרי שיקול דעתו היה רשאי להורות על מעצרו של המבקש עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו, אף מבלי להורות על עריכת תסקיר לעניין חלופת מעצר [ראו: בש"פ 3391/13 עווידה נ' מדינת ישראל (20.5.2013), פסקה 8 והאסמכתאות המופיעות שם], ונראה כי צדק בית המשפט המחוזי כשלא התערב בהחלטה זו.

הבקשה נדחית אפוא.