בש"פ 2516/13 חיים אזולאי נ. מדינת ישראל

1.

בקשת רשות ערר על החלטת בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו מיום 22.3.2012 בתיק עמ"י 44251-03-13 (כב' השופטת נ' אחיטוב ) בגדרה התקבל ערר המשיבה על החלטת בית משפט השלום בתל אביב-יפו מיום 22.3.2013 בתיק מ"ת 44051-03-13 (כב' השופטת ה' פלד ) והוחלט על מעצר המבקש עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

אישום והליכים קודמים

2.

נגד המבקש, יליד 1962, הוגש ביום 21.3.2013 כתב אישום המייחס לו, בתשעה אישומים, עבירות של גניבה לפי סעיף 384 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977. על פי עובדות כתב האישום, במהלך השנים 2013-2011 גנב המבקש מוצרי טואלטיקה ומזון ממספר מרכולים באזור רמת גן וגבעתיים, ובאחד מהאישומים מיוחסת למבקש גניבת מכשיר "אייפון".

3.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה למעצרו של המבקש עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו, לפי סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ). בבקשה נטען כי עילות המעצר הן סיכון לרכוש הציבור והימלטות מאימת דין. ביום 22.3.2013 קבע בית משפט השלום כי ניתן לאיין את המסוכנות המיוחסת למבקש באמצעות חלופת מעצר ואת החשש להימלטות מהדין באמצעות ערובות הולמות. משכך, נקבע כי המבקש ישוחרר למעצר בית בפיקוחן של אמו ואחותו (להלן: המפקחות ), ובתנאים הבאים: המצאת התחייבות עצמית בסך של 10,000 ש"ח, המצאת ערבות של כל אחת מהמפקחות בסך של 10,000 ש"ח, וכן עירבון כספי בסך של 5,000 ש"ח. יצוין כי אין מחלוקת בין הצדדים באשר לקיומן של ראיות לכאורה להוכחת האישומים.

4.

כלפי החלטה זו הגישה המשיבה ערר לבית המשפט המחוזי. ביום 22.3.2013 קיבל בית המשפט המחוזי את הערר והורה על מעצרו של המבקש עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. בית המשפט קבע כי אין די בתנאים המגבילים שהושתו על המבקש כדי לאיין את מסוכנותו, תוך שהדגיש את עברו הפלילי, ההליכים התלויים ועומדים נגדו, ואת העובדה שהמבקש לא פנה לטיפול נפשי בכדי שיחדל מביצוע עבירות, המבוצעות, ככל הנראה, לרקע בעיה נפשית ממנה הוא סובל. בית המשפט קבע כי יש להגן על הציבור הרחב מפני המבקש כל עוד אין הוא מקבל טיפול מתאים.

הבקשה

5.

בבקשת הערר טוען המבקש בתמצית, כי בית המשפט המחוזי שגה כאשר הורה על מעצרו עד תום הליכים בלא שבחן את חלופת המעצר הקונקרטית ובלא שבחן את יכולתן של המפקחות לפקח. לטענתו, היה על בית המשפט המחוזי לאמץ את העדויות שנשמעו בפני בית המשפט השלום ואת ניתוחן ולהגיע למסקנה זהה. בבקשתו הדגיש המבקש שהמעשים המיוחסים לו מתבצעים בעקבות מצבו הנפשי ודחף בלתי נשלט, וכי מדובר אך בגניבה של "זוטי דברים". כמו כן, טען המבקש כי היה על בית המשפט לבקש בעניינו תסקיר מעצר נוכח מצבו הנפשי הדורש טיפול, זאת בהתאם לבקשתו בדיון בבית המשפט המחוזי. זאת ועוד, לשיטתו של המבקש, להחלטת בית המשפט המחוזי יש השלכה במובן הרחב שכן היא קובעת שכל מי שביצע עבירות בעבר ותלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי, לא ניתן לתת בו אמון ולפיכך יש להימנע מבחינת חלופת מעצר בעניינו.

דיון והכרעה

6.

לאחר שעיינתי בבקשה, ובהחלטותיהן של הערכאות שקדמו לי, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. כידוע, בעקבות תיקון מס' 8 לחוק המעצרים, נדרשת קבלת רשות להגשת ערר על החלטת בית משפט המחוזי בערר שהוגש על החלטות בהליכי מעצר בבית משפט השלום. באשר למבחן הראוי למתן רשות לערור, הוצגה בפסיקתו של בית משפט זה העמדה לפיה המבחן דומה במהותו למבחן שנקבע בהלכת חניון חיפה ( רע"א 103/82

חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ,

פ"ד לו(3) 123 (1982)). היינו, הרשות תינתן במקרים בהם מתעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות עקרונית, החורגת מעניינם של הצדדים להליך (בש"פ 799/12 נהרי נ' מדינת ישראל פסקה 10 (13.2.2012). לעומת זאת, אחרים סבורים כי לעניין זה יש להחיל מבחנים גמישים יותר ( בש"פ 5972/11

מזור נ' מדינת ישראל

(17.8.2011); לסקירת הגישות השונות שהובעו בפסיקה, ראו: בש"פ 5702/11 צופי נ' מדינת ישראל (8.8.2011)).

7.

מבלי שאכריע בשאלת המבחן הראוי למתן רשות ערר, לטעמי המקרה שלפני אינו מצדיק התערבות בגלגול שלישי, אף בהחלת המבחנים הגמישים. בפרשה דנא, לא מתקיימות נסיבות מיוחדות, והבקשה אינה מעוררת שאלה עקרונית שיש לה חשיבות כללית החורגת מעניינם של הצדדים להליך. כמו כן, לא השתכנעתי שהחלטתו של בית המשפט המחוזי בלתי סבירה על פניה או פוגעת פגיעה בלתי מידתית בזכויותיו של המבקש. בית המשפט המחוזי בחן את חלופת המעצר שהוצעה, וסבר כאמור שאין בה כדי לאיין את מסוכנות המבקש הנובעת מעברו הפלילי הכולל עשרות עבירות של גניבה, וכן עבירות של שבל"ר, קבלת דבר במרמה, זיוף, החזקת נכס החשוד כגנוב ועוד. יש לזכור כי מדובר בחלופה שלא נבחנה והומלצה על-ידי הגורמים המקצועיים בשירות המבחן. אציין, כי הגם שאין מדובר בחזקת מסוכנות מכוח דין, בנסיבות מסוימות עבירות רכוש עשויות להקים עילת מסוכנות כאשר אלו מבוצעות באורח שיטתי או בהיקף ניכר (ראו: בש"פ 5431/98

רוסלן נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(4) 268, 272 (1998); בש"פ 6539/07 יהושוע נ' מדינת ישראל פסקה 6 (9.8.2007)). יתר על כן, אין די בעצם קיומן של תוצאות שונות שאליהן הגיעו הערכאות השונות שדנו בנושא כדי להצדיק הענקת רשות ערר ב"גלגול שלישי" ( בש"פ 107/12

פלוני נ' מדינת ישראל פסקה י' (12.1.2012); בש"פ 562/13 עאצי נ' מדינת ישראל פסקה 4 (24.1.2013)).

8.

אשר לתסקיר המעצר, המשיבה לא הביעה התנגדותה לכך שיוגש בעניינו של המבקש תסקיר מעצר (פרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי מיום 22.3.2013, עמ' 2 ש' 32 – עמ' 3 ש' 1). אכן נראה כי, בהתחשב במכלול הנסיבות, על מנת שניתן יהיה להשתכנע שמדובר בחלופה שבכוחה לאיין את המסוכנות, נדרשת בחינת הנתונים במסגרת תסקיר מעצר. נוכח הסכמת המשיבה למתן תסקיר, יכול המבקש לפנות בבקשה מתאימה לבית משפט השלום, ובמידה שתמצא חלופה הולמת ומתאימה, זו תובא לבחינת בית המשפט בגדר בקשה לעיון חוזר.

אשר על כן, כאמור, הבקשה נדחית.