בש"פ 5702/11 עומר צופי נ. מדינת ישראל

בקשת רשות ערר על החלטתו מיום 13.7.2011 של בית המשפט המחוזי באר-שבע (כב' הנשיא י' אלון ) בעמ"ת 13841-07-11, בגדרה נדחה ערר על החלטת בית משפט השלום בבאר שבע (כב' סגן הנשיא נ' אבו טהא ) לפיה נעצר המבקש עד לתום ההליכים.

1.

כנגד המבקש הוגשו שני כתבי אישום המייחסים לו 8 עבירות של גניבה והתפרצות לבתי מגורים בעומר (הפיצול בין כתבי האישום נעשה מאחר ש-4 עבירות שיוחסו למבקש בוצעו על ידו בהיותו קטין וכתב האישום לגביהן הוגש ב בית המשפט לנוער). לא הייתה מחלוקת כי יש ראיות לכאורה ומתקיימת עילת מעצר. בית משפט

השלום הורה על שחרורו של המבקש למעצר בית מלא, אך בעקבות הפרת תנאי מעצר הבית, ולאחר שניתנו מספר תסקירים בעניינו של המבקש, הורה על מעצרו עד לתום ההליכים. על כך הוגש ערר ל בית המשפט

המחוזי בבאר שבע שדחה את הערר, ומכאן הבקשה שבפני.

2.

במסגרת הבקשה, עותר המבקש כי בית המשפט

יתן דעתו לאמות המידה למתן רשות לערור בעקבות תיקון מס' 8 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, ס"ח תשע"א 2284 (להלן: התיקון לחוק ), אשר נכנס לתוקפו ביום 27.3.2011. תיקון זה, פרי הצעת חוק שגובשה בעקבות המלצותיה של הוועדה לסדר דין פלילי וראיות בראשות השופטת מ' נאור, שינה את המצב ששרר עד התיקון, ולפיו היה ערר בזכות על החלטת בית משפט מחוזי שניתנה לפי סעיף 53 לחוק המעצרים על החלטה של בית משפט השלום. כיום, בעקבות התיקון, לפי סעיף 51(א1)(1) לחוק המעצרים, יש צורך במתן רשות לערור.

לטענת המבקש, עדיין לא נקבעו מסמרות בשאלה אם גם בקשות רשות לערור דינן להיות מובלות אחר כבוד לאכסון ב חניון חיפה (על פי ההלכה הידועה במקומותינו כר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). המבקש העלה מספר טיעונים מדוע אין להחיל את הלכת חניון חיפה על בקשה למתן רשות ערר, ולשיטתו, יש להחיל מבחן גמיש ורחב יותר, במיוחד בהתחשב במשקלן של זכויות היסוד העומדות על הפרק.

ספציפית לענייננו, טען המבקש כי נוצרה אצלו ציפייה לגיטימית לשחרור לחלופת מעצר, בהתחשב בכך ש בית משפט השלום הורה לשירות המבחן ליתן תסקיר מבחן נוסף, שלישי במספר, בעניינו של המבקש, ותסקיר זה היה חיובי והמליץ על שחרורו לחלופת מעצר בבית הוריו ותחת איזוק אלקטרוני.

3.

השאלה אם בעקבות התיקון לחוק יש להחיל את הלכת חניון חיפה על בקשה למתן רשות לערור לא הוכרעה במותב תלתא ב בית משפט זה, באשר בקשות כגון דא נדונות ברגיל בפני דן יחיד.

בבש"פ 2786/11 ג'ריס נ' ג'ריס (לא פורסם, 17.4.2011) עמדה השופטת ארבל בהרחבה על ההיסטוריה החקיקתית בסוגיה של היקף זכות הערר על החלטות בענייני מעצר ועל התכלית החקיקתית של התיקון לחוק , והניחה את אבן הפינה בסוגיה שבפנינו. לדעתה של השופטת ארבל ראוי להחיל את אמות המידה שהותוו בהלכת חניון חיפה על בקשה למתן רשות לערור , אך בצורה גמישה יותר, וכדבריה:

"יחד עם זאת אני סבורה כי במקרים בהם נוכח בית המשפט כי ישנן נסיבות מיוחדות המצדיקות, גם בלא שהתקיימו הדרישות לפי הלכת חניון חיפה , דיון בפני ערכאה שלישית, יהא נכון, לטעמי, לגלות גמישות רבה יותר ביחס לאפשרות ליתן רשות ערעור. איני רואה לחזות מראש מה יהיו מקרים מיוחדים אלה, אך לכשיתייצבו לפנינו – נדע לזהותם".

על עמדה זו חזרה השופטת ארבל במספר החלטות ולדברים אלה הצטרף גם השופט הנדל (בש"פ 4202/11 לוקצקי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.6.2011)).

השופט ג'ובראן הביע דעתו בשורה של החלטות כי המבחן לקבלת בקשת רשות לערור דומה במהותו למבחן שנקבע בהלכת חניון חיפה לגבי מתן רשות ערעור בפני ערכאה שלישית בדין האזרחי והפלילי (בש"פ 5092/11 צ'צ'לינצ'קי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.7.2011); בש"פ 5001/11 עזרן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.7.2011); בש"פ 5278/11 ווקנין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.7.2011); בש"פ 4492/11 אליאס נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.7.2011); בש"פ 5321/11 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.7.2011).

השופט דנציגר הותיר בצריך עיון את טיב המבחנים שיש להחיל לעניין מתן רשות לערור

(בש"פ 3391/11 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.5.2011). אך ראו החלטתו בבש"פ 3565/11 פרד'ייב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.5.2011), שם הוא מזכיר בהסכמה את החלטתה הנ"ל של השופטת ארבל). השופט מלצר אמנם לא הביע דעתו לגבי אמות המידה לקבלת בקשת רשות לערור, אך מהחלטתו עולה כי יש לבחון

אם נפלה טעות בהחלטה המצדיקה את התערבות בית המשפט ואם יש להחלטה "השלכות רוחב" מעבר לנסיבות המקרה הקונקרטי (בש"פ 4029/11 סבג נ' מדינת ישראל (לא פורסם,

27.5.2011)).

בשלב זה, ומבלי לקבוע מסמרות, אצרף דעתי לעמדתה של השופטת ארבל.

4.

לא אכחד כי טיעוניו של המבקש בנושא הקריטריונים ואמות המידה למתן רשות לערור ראויות לדיון מקיף יותר. עם זאת, בהתחשב בכך שחלפו אך מספר חודשים מאז נכנס התיקון לתוקפו, אני סבור כי טרם בשלה השעה לכך, ויש להניח כי אמות המידה למתן רשות לערור ילכו ויתגבשו "תוך כדי תנועה" ולאחר שיצטבר ניסיון שיפוטי. עוד אציין כי ב בית משפט

זה תלויה ועומדת עתירה כנגד תוקפו של התיקון לחוק שהדיון בה כבר נתקיים (בג"ץ 2442/11 חיים שטנגר נ' יו"ר הכנסת ) וייתכן כי בפסק הדין שיינתן בעתירה תהא התייחסות גם לנושא זה.

5.

ומהתם להכא.

הבקשה שלפני אינה מצדיקה מתן רשות לערור, באשר אינה חורגת מעניינו הפרטני של המבקש. גם לגופו של עניין, איני סבור כי נפלה טעות מהותית בהחלטות בית משפט

השלום והמחוזי או כי נדרשת התערבות מן הצדק. כידוע, בית המשפט אינו כבול להמלצת שירות המבחן, ומכל מקום, גם תסקיר המעצר השלישי שהוגש בעניינו של המבקש אינו חיובי במיוחד, והוא חוזר על ההערכה כי חלה התדרדרות בתפקודו של המבקש במהלך התקופה האחרונה ועמד על כך בית המשפט

השלום בהחלטתו. אף לא למותר לציין את עמדתו ההפכפכה של המבקש, שבשלב התסקיר השני ציין כי אינו מעוניין בחלופת מעצר אלא מבקש לסיים את ההליך המשפטי עודנו עצור.

6.

סיכומו של דבר, שהבקשה נדחית על הסף ללא צורך בקבלת תגובת המדינה.