בש"פ 5971/11 פלוני נ. מדינת ישראל

א.

בקשת רשות לערור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (השופט ביתן) מיום 14.8.11 בעמ"י 23521-08-11, בגדרה התקבל ערר המשיבה על החלטת בית משפט השלום בבאר-שבע (השופטת חביב) מיום 11.8.11 במ"י 1156-08-11, ובית המשפט הורה על המשך מעצרו של המבקש ל-15 ימים נוספים.

רקע והליכים

ב.

המבקש - תושב חצי האי סיני - נעצר ביום 31.7.11, לאחר שחצה את הגבול ממצרים למדינת ישראל שלא כדין. על רקע חשדות המשיבה, כי המבקש הסתנן לתחומי מדינת ישראל במטרה לבצע עבירות בטחוניות, נתבקשה הארכת מעצרו של המבקש מספר פעמים, לצרכי חקירה. שלוש הבקשות הראשונות התקבלו על-ידי בית משפט השלום - חלקן

בהסכמה - תוך קיצור תקופת המעצר המבוקשת (אישור הבקשה השלישית - אך לשלושה ימים - נועד למעשה לברר אם חקירת המבקש מיצתה עצמה). בקשת המעצר הרביעית - שעל ההחלטה בה הוגשה הבקשה דנא - נדונה בפני בית משפט השלום ביום 14.8.11. בית המשפט דחה את בקשת המשיבה להאריך את מעצרו של המבקש ב-15 ימים נוספים. צוין, כי מעיון בדו"ח הסודי ומהצהרות בא כוח המשיבה נראה כי לא חלה התקדמות משמעותית בחקירה. נקבע, כי בבקשה להארכת מעצר לצרכי חקירה על הגורם החוקר להצביע הן על התפתחויות בחקירה, והן על צרכי חקירה חדשים אשר התעוררו בעקבותיהן, ומאחר שבעניינו של המבקש לא עלה בידי המשיבה להצביע על התפתחויות כאמור, נקבע כי אין להיענות לבקשתה.

ג.

ערר המשיבה על החלטת בית משפט השלום (מיום 11.8.11) התקבל ביום 14.8.11. נקבע, כי קיים יסוד סביר להניח שהמבקש עבר עבירות מסוג פשע, וכי שחרורו יביא לשיבוש הליכי חקירה. לאחר שעיין בחומר הסודי, קבע בית המשפט כי נוכח אופיים של החשדות ורצינותם נדרש פרק זמן נוסף למיצוי חקירתו של המבקש. לבסוף נקבע, כי תקופת המעצר המבוקשת - 15 ימים - אינה שרירותית ונגזרת מתכנית פעולה שפורטה בדו"ח הסודי. בית המשפט ציין, כי יתכן שבסופו של יום יוחלט שהחשדות אינם מוצדקים, אך בנסיבות נדרש זמן כדי למצות את החקירה.

הבקשה

ד.

כלפי החלטה זו הוגשה הבקשה דנא ביום 17.8.11. בבקשה המפורטת שהוגשה על-ידי הסניגורית הציבורית למחוז דרום - והנדרשת לשאלות כלליות של דיני המעצרים בגלגול שלישי בהקשר רחב של עולם הזכויות - נטען, כי משלא עלה בידי גורמי החקירה להצביע על התקדמות בחקירה או על חיזוק החשדות נגד המבקש לא היה מקום לבטל את החלטת בית משפט השלום ולהאריך את מעצרו ב-15 ימים נוספים. המבקש עמד על הפער בין החלטת בית משפט השלום לזו של בית המשפט המחוזי ביחס למיצוי חקירת המבקש, ולאינדיקציות העולות מן החומר הסודי. באת כוחו של המבקש נדרשה בהרחבה לשיקולים הראויים למתן רשות ערר בגלגול שלישי, תוך הדגשה כי "הלכת חניון חיפה" איננה המבחן המתאים; זאת, בין השאר, נוכח תכלית חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) התשנ"ו-1996, הצורך בפיקוח שיפוטי הדוק על הליכי חקירה ועררי מעצרים, במציאות מטרידה, כלשונה, של מעצרי יתר.

דיון והכרעה

ה.

משנתקבלה הבקשה החלטתי (בו ביום, 17.8.11) להורות על הגשתם לבית משפט זה על-ידי הפרקליטות של בקשות ההארכה וכן החומר החסוי שעמד לפני שני בתי המשפט הקודמים בדיונים מיום 14.8.11. לאחר העיון בחומר החסוי המפורט - שאכן הגיע ביום 18.8.11 - באתי לכלל מסקנה כי אין מקום להתערב בהכרעתו של בית המשפט המחוזי לעניין המשך המעצר לצרכי חקירה. אכן היה פער גדול בין עמדת בית משפט השלום לזה של בית המשפט המחוזי; אך מעיון בחומר החסוי נראית לי עמדת בית המשפט המחוזי מוצדקת בנסיבות, אף שלצערי איני יכול לפרט. מערכת החשדות בתחום הבטחוני רחבה יותר מאשר ההסתננות, אשר כשלעצמה יכלה לכאורה בנסיבות להצדיק העמדה לדין תוך מעצר, וצרכי החקירה ותכניתה מחייבים "נפח" זמן ממושך יותר, כלשון בית המשפט המחוזי, ושחרור בשלב זה עלול לסכלם ולהביא לשיבוש. אכן, צדק בית המשפט המחוזי באמרו, כי התוצאה לבסוף עשויה שלא להניב ראיות ולהפריך חשדות, אך על הדברים להיבדק באורח מסודר. ער אני לטענה כי הארכה כפי שניתנה מקשה על פיקוח שיפוטי תכוף, אך החומר בו עיינתי מצביע על צורך למיצוי החקירה לאורך תקופה מסוימת, כאמור, וכמובן על הרשויות החוקרות להשתדל לקדמה במהירות האפשרית, וככל שיקדימו לסיימה כן ייטב.

ו.

כדי להפיס דעת הסניגורית הציבורית המלומדת אדרש בתמצית לטיעוניה המפורטים. לא אאריך בשאלת אמות המידה לרשות ערר בבית משפט זה, ואפנה לסקירת השופט עמית בבש"פ 5702/11 צופי נ' מדינת ישראל (לא פורסם), לדברי בימים אלה בבש"פ 5972/11 מזור נ' מדינת ישראל (לא פורסם), וכן בבש"פ 6003/11 טהא נ' מדינת ישראל (לא פורסם) והמעיין יעיין. במישור הכללי, מחד גיסא אין עסקינן לשיטתי בהלכת "חניון חיפה" ה"מיתולוגית" בטהרתה, אלא - נוכח טיב הנושא, חרותו של אדם - פתחי נסיבות מיוחדות קיימים ועומדים לרשות נתונה; ומאידך גיסא יש לזכור כי המחוקק תיקן לאחרונה את חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996 כדי לחייב בגלגול שלישי רשות ערר (להבדיל מערר בזכות). כדרך הדין הפלילי המהותי עצמו ומתוך הבנת עומסים והשוואה לכל אומה ולשון, כך שערר בזכות אחד הוא. כאמור, נדרשה הסניגורית המלומדת למציאות של מעצרי-יתר, כלשונה, בישראל. אין בידי בתיק זה להתייחס למה שמעבר לו. על פניו הנושא נכבד, ראוי ורלבנטי לדיון (בלא שאביע דעה בדבר תוצאותיו) בפורומים שונים מאשר תיק ספציפי. מכל מקום, תיק זה אינו המקרה המתאים לפיתוח נוסף של "הלכות ערר בגלגול שלישי".

ז.

העובדה שלא פורטו פומבית הדברים שהוצגו במסמך החסוי, אכן אינה דרך המלך האידיאלית בהליך הפלילי, אך היא אפשרית כמובן בשלב החקירה לפי סעיף 15(א)(2)(ג) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים) תשנ"ו – 1996, ובמקרה דנא נראה לי כאמור באיזונים כי אין מקום להתערבות, ועל כן איני נעתר לערר.