בש"פ 6051/11 אלי ליברטי נ. מדינת ישראל

א.

בקשת רשות ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופט ביתן) מיום 12.8.11 בתיק עמ"ת 21624-08-11 (ולא כפי שנאמר בבקשה), בה התקבל ערר המשיבה על החלטת בית משפט השלום בקריית גת (השופט באומגרט) מיום 11.8.11 בתיק מ"ת 1445-05-11.

רקע

ב.

נגד המבקש הוגש כתב אישום בו יוחסו לו סחר בסמים והדחת קטין לשימוש בסם. ביום 5.5.11 קבע בית המשפט כי קיימות בתיק ראיות לכאורה (מכירת הסם היתה לסוכן משטרתי), ואולם חרף חומרת העבירה ביקש שיוגש תסקיר מעצר. נוכח תסקיר שלילי בו נדחתה החלופה שהוצעה, הורה בית המשפט (ביום 12.6.11) על מעצר המבקש. ביום 17.6.11 ביקשה ההגנה לעיין מחדש בהחלטה, תוך הצעת חלופה נוספת. שוב נערך תסקיר מעצר, ושוב לא היתה ההמלצה חיובית. חרף האמור החליט בית המשפט (ביום 11.8.11) על שחרור המבקש לחלופת מעצר בתנאים מגבילים. בין היתר ניתן משקל לגילו הצעיר של המבקש (פחות מעשרים), לעברו הנקי ולתקופת שבה כבר שהה במעצר (מיום 27.4.11); כן נדרש בית המשפט לספקות שונים שהועלו בתסקיר המעצר.

ג.

ביום 12.8.11 קיבל בית המשפט המחוזי את ערר המשיבה, והורה על מעצר המבקש. בין היתר (ולא נפרט את ההנמקה כולה) נאמר, כי החלופה שהוצעה אינה מאיינת את המסוכנות הנשקפת מהמבקש (כפי שסבר גם שירות המבחן), אשר נתוני אישיותו, המעשים המיוחסים לו, ומידת האמון בו - מחייבים מעצר בפועל.

ד.

כלפי החלטה זו הוגשה הבקשה הנוכחית. בבקשה מדגיש בא כוח המבקש את גילו הצעיר ועברו הנקי של המבקש, את העובדה ששתי העבירות נעשו בסמיכות זמנים, את השלכות התקופה בה היה במעצר, ואת חומרת תנאי השחרור שהושתו. בנוסף נטען, בין היתר , כלפי הסקת המסוכנות מחומרת העבירה המיוחסת, ונגד הגישה לפיה לא ניתן לאיין מסוכנות הנובעת מעבירות סמים. עוד נטען כלפי ההתייחסות לערר כאל בקשת מעצר חדשה, שכן בית המשפט המחוזי לא הצביע על שגיאות שנפלו בהכרעתו של בית משפט השלום, ושינה מקביעותיו מבלי שהמשיבה השיגה עליהן מפורשות. נטען, כי החלופה המוצעת טובה, וכי במקרים חמורים יותר שוחררו נאשמים לחלופה.

דיון והכרעה

ה.

לאחר העיון אין בידי להיעתר למבוקש. רשות ערר בגלגול שלישי נשקלת רק במקרים חריגים (לסקירה ראו בש"פ 5702/11 צופי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 5971/11 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 6039/11 חוויס נ' מדינת ישראל (לא פורסם)), ואין מקרה זה בא בכללם. יש לזכור, כי חלופות המעצר נבדקו לגופן על ידי שירות המבחן, והמלצתו לא היתה חיובית. אכן, בסופו של יום שיקול הדעת בידי בית המשפט שעליו האחריות (בש"פ 6454/09 מרבטו נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 5422/09 ר' מ' נ' מדינת ישראל (לא פורסם)), אך לעמדת השירות משקל משמעותי, במיוחד כאשר אינה חיובית הגם שהשירות הוא "הסמן החברתי-שיקומי" של המערכת. על כל פנים, התאמתה של חלופה בנסיבות קונקרטיות אינה מצדיקה, בודאי בנסיבות דנא, רשות ערר בגלגול שלישי (עוד אוסיף, כי בנסיבות הסקת המסוכנות לא היתה אך מחומרת העבירה באופן קטגורי, אלא בהתחשב בנסיבותיו האישיות של המבקש).

ו.

אשר לטענות שעניינן ישיבת בית המשפט המחוזי כמעין "ערכאה ראשונה" אומר בקצרה ומעבר לצורך, כי בית המשפט המחוזי הסביר כדבעי מדוע החליט לשנות מהחלטת בית משפט השלום; ובכל מקרה נזכיר את הגישה לפיה:

"בהליך של ערר, להבדילו מהליך של ערעור, בית-המשפט אינו בוחן אך את נכונות ההחלטה, אלא עליו להכריע בבקשת המעצר על יסוד התשתית הראייתית המוצגת בפניו" (בש"פ 8276/98 כהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם) פסקה 4 - השופטת דורנר).

לגישה זו הד בהוראת סעיף 53(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו - 1996 ("השופט הדן בערר, רשאי להיזקק לחומר ראיות חדש, שניתוסף מאז הדיון בבית משפט קמא"); ולא אחת נקבע, כי "בדיון בערר על החלטתה ניתן לראות את ערכאת הערעור כאילו היא יושבת 'במקום' הערכאה הקודמת, ולא כיושבת על מנת 'לבקר' את החלטתה" (בש"פ 7406/00 עלאדין נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(4) 740, 744 - השופט טירקל; בש"פ 116/96 מדינת ישראל נ' מרדכי אסרף (לא פורסם); בש"פ 6245/04 מדינת ישראל נ' סלמאן (לא פורסם)). כל זאת במישור המשפטי המסגרתי, שכן גם לגופו של עניין לא מצאתי עילה ליתן רשות לערר נוסף. דרך המלך בתיק זה היא קידומו המהיר ככל האפשר של התיק העיקרי, מבלי שכמובן אביע דעה לגופו.

ז.

סוף דבר אין בידי להיעתר לבקשה.