בש"פ 6454/09 יוני מרבטו נ. מדינת ישראל

1.

נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של חבלה בכוונה מחמירה. לפי עובדות כתב האישום,

בשלהי חודש פברואר 2009 התגלע עימות בין העורר לבין אחד בשום הייתם אלעאקל (להלן: המתלונן ), המתגורר עם העורר ב"בית אלי" שבתל-אביב (להלן: הבית ), שם משמש העורר מדריך, שבמהלכו צעקו השניים, קיללו האחד את השני ואף החליפו מהלומות שבמהלכם נפצע העורר קלות במצחו. בעקבות העימות, הדיחה מנהלת הבית את העורר מתפקידו כמדריך בבית. בחלוף ימים ספורים, בשעות הערב, שמע העורר כי המתלונן עצבני ומשכך ביקש ממנו כי יעזוב את הבית. לאחר שהמתלונן יצא את הבית אל עבר הרחבה שבחצר, נטל העורר סכין מטבח חדשה, צעד בעקבות המתלונן אל מחוץ לבית ושיסף את צווארו באמצעות הסכין. לאחר הדברים האלה, השליך העורר את הסכין בחצר וברח מן המקום. בעקבות האירוע נגרמו למתלונן חבלות חמורות שכללו חתך צווארי עמוק, דמם ורידי בכמות גדולה וחתך במבנה העצבי, שבעטים נותח המתלונן ואושפז בבית החולים למספר ימים.

2.

במקביל להגשת כתב האישום, הגישה המדינה בקשה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו. בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופטת י' אמסטרדם) נעתר לבקשת התביעה והורה על המעצר המבוקש. בהחלטתו קבע בית המשפט, כי האלימות חסרת הרסן וחסרת הפשר אשר ננקטה במקרה דנן והובילה לתוצאות קשות מקימה עילה למעצרו של העורר. בית המשפט הוסיף ובחן אפשרות קיומה של חלופת מעצר. במסגרת זו עמד בית המשפט על התסקירים מטעם שירות המבחן, אשר בראשון שבהם מיום 2.6.09, לא הובעה דעה בנוגע לאפשרות שחרורו של העורר לאור מצבו הנפשי המורכב, והחשש כי לא יהיה בחלופות המוצעות כדי להבטיח כי לא יפגע בעצמו ובאחרים; ובשני, שניתן כעבור כחודש ומחצה, הומלץ על שחרורו של העורר לחלופת מעצר בבית סבתו ובפיקוח דודו, לאחר שגורמי התמיכה, מיכה פלדמן ומיקי וילקובסקי, הבטיחו לבקר בביתו ולהוות עבורו דמות תומכת. בית המשפט התרשם אמנם מפלדמן ומוילקובסקי, אך ראה קושי להסתמך על ביקוריהם המובטחים, בהינתן שבמסגרת החלופה המוצעת לא יימצא העורר תחת השגחתם היומיומית. בית המשפט הדגיש כי לאור פרץ האלימות הקשה והבלתי צפוי מצד העורר, לא ניתן לאיין את מסוכנותו כלפי הציבור בדרך של חלופת מעצר בפיקוח דודיו, גם אם חלופה זו עשויה להפחית את הסיכון כי העורר יפגע בעצמו. אשר על-כן, הורה, כאמור, בית המשפט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

מכאן הערר.

3.

במסגרת עררו, סוקר העורר את השתלשלות מצבו הנפשי לאחר ביצוע המעשים המיוחסים לו בכתב האישום. במסגרת זו עומד העורר על שני ניסיונות אובדניים שחווה, שבעטיים הוא אושפז פעמיים בבית החולים; על חוות הדעת הפסיכיאטרית שנכתבה בעניינו ותיארה כיצד הוא נחשף לחוויה מאיימת שהובילה לשינוי חד בהתנהגותו, לסיוטים, ולתגובה קיצונית ומתמשכת לאיום שבפניו עמד; ולתסקיר האחרון מטעם שירות המבחן מיום 23.7.09 שבו הומלץ על שחרורו לחלופה שהוצעה על-ידו בבית סבתו ובפיקוח שני דודיו. עוד מזכיר העורר כי על רקע מצבו הנפשי, פנה שירות המבחן לבית המשפט בצעד חריג בבקשה להעבירו למרכז לבריאות הנפש בשירות בתי הסוהר (מב"ן), בקשה שלה נעתר בית המשפט. לטענת העורר, בהחלטתו להורות על מעצרו עד תום ההליכים, לא נתן בית המשפט משקל מספיק למצבו הנפשי, אשר הדרדר חמורות עוד לפני מעצרו וביתר שאת לאחריו, והגיע עד כדי מצבים פסיכוטיים. לדבריו, לאור מצב נפשי זה, יש בהמשך שהותו במעצר כדי לגרום לו לנזק חמור ובלתי הפיך. העורר מוסיף ומצביע על נסיבות הקשורות באירוע עצמו ובצדדים המעורבים, שלטעמו לא ניתן להם מספיק משקל בהחלטת בית המשפט קמא. כך היא העובדה שעובר לאירוע, פצע אותו המתלונן בראשו באמצעות מברג עת שהוא שימש כמדריך בהתנדבות; כך הוא שהמתלונן מצוי עתה במעצר לאחר שדקר חוסה אחר; כך הם היחסים התקינים השוררים עתה בינו לבין המתלונן; כך הן נסיבות חייו הקשות, הכוללות את עלייתו לארץ מאתיופיה וחבלי הקליטה הקשים שחווה; התייתמותו מאמו ועזיבתו של אביו אותו; וחרף כך- התנדבותו לשירות צבאי ביחידה מובחרת ופעילותו כמדריך בבית אלי. עוד סבור העורר כי שגה בית המשפט כשראה לייחס משקל לעברו הפלילי שכל כולו במעשים שנעשו עובר לגיוסו לצבא ובטרם שוקם בהצלחה. לצד זה, סבור העורר כי על בית המשפט היה לאמץ את חוות הדעת של שירות המבחן, אשר נפגש עם גורמים רבים בטרם קיבל את ההחלטה בעניינו ובחן את אפשרות שחרורו, על כל השלכותיה האפשריות, "בזכוכית מגדלת". לדברי העורר, שירות המבחן לא שינה את עמדתו ביחס לטיב החלופה המוצעת וטיבם של המפקחים שהוזכרו בתסקיר האחרון שכתב, והחלטתו להמליץ על החלופה רק בתסקיר זה נבעה מכך שבאותה עת חל שיפור במצבו הנפשי. מכל הטעמים הללו עותר העורר לשחרורו לחלופת מעצר. לחלופין, טוען העורר כי לאור דבריו של בית המשפט שמהם עולה כי לו הוצעה חלופת מעצר בביתם של גורמי התמיכה, פלדמן ווילקובסקי, היה בית המשפט נעתר לה, יש להזמין תסקיר משלים אשר יבחן שינויים בחלופה המוצעת להנחת דעתו של בית המשפט.

4.

בתגובה לטענות אלה, מזכירה המדינה כי מדובר בעורר ששיסף את גרונו של המתלונן ללא כל סיבה, זרק את הסכין, ברח ונתפס רק כעבור יומיים. עוד מציינת היא כי לעורר עבר פלילי בעבירות אלימות וכי המסוכנות הנובעת ממנו אינה רק תוצאה של מצבו הנפשי. לטענת המדינה, לאור מסוכנותו, אין העורר מתאים לחלופת מעצר, שכן כשם שקבע בית המשפט המחוזי, אף אם ניתן באמצעות חלופה לאיין את מסוכנותו כלפי עצמו, לא יהיה בה כדי לאיין את הסכנה שהוא מטיל על הציבור בכללותו. בהקשר זה מפנה המדינה לאחד מתסקיריו הקודמים של שירות המבחן, שבהם צוין כי קיים ספק אם המפקחים שהוצעו במסגרת חלופת המעצר יצליחו למנוע התפרצויות בלתי צפויות מצד העורר. לדבריה, כתוצאה משהותו במב"ן השתפר מצבו הנפשי של העורר ולמדינה אין התנגדות כי הוא יישאר במסגרת זו, המספקת מענה למצוקותיו.

5.

אין בידי להיעתר לערר. מעשיו של העורר זועקים מסוכנות לכל עבר ובעוצמה רבה, ולא ניתן להתעלם מן הזעקות ולהותיר את הציבור בלא מגן. אכן, העבירה המיוחסות לעורר, בנסיבות שבה בוצעה, מצויה במדרג העליון של עבירות האלימות, כך במיוחד על רקע הקלות שבה בוצעה, בלא כל מניע או סיבה נראים לעין ואף בלא התגרות, זולת ויכוח על עניינים קלי ערך. טענתו של העורר כי היחסים בינו לבין המתלונן הינם תקינים כיום, וכי הם נפלו איש על שכם רעהו עת נפגשו בחדר החקירות, אך מדגישה את אופיו הבלתי צפוי של העורר, ואת אי היכולת להבטיח את שלום הציבור בדרך של שחרור לחלופת מעצר. אין אמנם להקל ראש בתסקיר האחרון מטעם שירות המבחן, שבו הומלץ על שחרור העורר לחלופת מעצר בבית דודיו על רקע השיפור שחל במצבו במהלך שהותו במב"ן. עם זאת, קשה לעצום את העין אל מול דברים שנכתבו בתסקיר שנערך פחות מחודשיים קודם לכן, שבו נאמר כי חרף היות דודיו של העורר בעלי יכולת לשמש מפקחים במסגרת חלופת מעצר, "בשל מצבו הנפשי המורכב אנו מתקשים לקבוע חד-משמעית יכולתם למנוע ממנו התנהגות בלתי צפויה". במעשיו באירוע נשוא הערר הפגין העורר להיכן עלולה להוביל התנהגותו הבלתי צפויה, ונדמה כי למרות ההמלצה המעודכנת, לא פג החשש מאפשרות זו. אכן, על אף שלתסקיר שירות המבחן, שנערך על-ידי אנשי מקצוע הנהנים ממומחיות ומחזיקים במיומנות בנוגע להערכת תפקודם העתידי של העורר וסביבתו, יינתן משקל בהחלטה אם לשחרר את העורר לחלופת מעצר, הגורם בעל שיקול הדעת בשאלת המעצר הינו בית המשפט, והוא אינו מחויב לאמץ את המלצות התסקיר, המשמש עבורו אך כלי עזר, גם אם בעל משקל (ראו למשל בש"פ 3830/09 ידאעי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.5.09);

בש"פ 5309/05

צמח נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.6.05); בש"פ 8902/02

נבולסי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 30.10.02) ). במקרה דנן, איני סבורה כי יש בחלופה האחרונה כדי לאיין את המסוכנות הנובעת מהתנהגותו הבלתי צפויה של העורר ולכן לא ראיתי לאמץ את האמור בתסקיר.

6.

שאלת מצבו הנפשי של העורר רלוונטית בשלב זה של הדיון בשני הקשרים: ראשית, יש בה כדי להשפיע על הערכת מסוכנותו של העורר לעצמו ולציבור, וכפועל יוצא, על הדרך להתמודד עם מסוכנות זו. בעניין זה, כשם שהסברתי, אין בפי בשורות לעורר, אשר כבית המשפט המחוזי, לא שוכנעתי שהשיפור שחל במצבו מסיר את החשש כי ישוב ויפעל באופן המסכן את סביבתו. ייתכן אמנם

כי למצבו הנפשי תהיה השפעה על היקף אחריותו לעבירה או על העונש שייגזר עליו, דבר שכמובן, אין זה המקום לענות בו, אך במימד הספציפי של הסכנה הנובעת ממנו, יש בו כדי להטיל ספק בדבר יכולתה של חלופת מעצר לרסן את התנהגותו. ודוק, העורר עצמו ציין כי אין לדון אותו לכף חובה בגין עבורו הפלילי שכולל מעשים שביצע קודם לשיקומו. ואולם המעשה נשוא תיק זה בוצע לאחר השיקום הנטען, ללמדך כי קשה לסמוך על העורר כי יימנע ממעשיים מטילי סיכון. ההקשר השני שבו נבחן מצבו הנפשי של העורר עניינו בשאיפה שהמסגרת שבה הוא יימצא במהלך המשפט תספק מענה לצרכים הטיפוליים הנדרשים לו ותקל עליו את מצוקותיו עד כמה שניתן. בא-כוח העורר עמד על האפקטיביות שבטיפול שלו זכה העורר במרכז לבריאות הנפש של שירות בתי הסוהר, אשר הביא לשיפור ניכר במצבו. המדינה מצדה, אינה מתנגדת לכך שמעצרו של העורר יתקיים במרכז זה. אף אני סבורה כי כך רצוי.

מכל האמור ראיתי לדחות את הערר על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים. עם זאת, מורה אני לשירות בתי הסוהר כי יבחן בשקידה את אפשרות הותרתו של העורר במב"ן לאורך תקופת מעצרו מתוך הבנת חשיבות העניין ומצבו של העורר.