בש"פ 1795/16 בש"פ 1795/16

1.

לפניי בקשת רשות לערור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (השופט א' אינפלד ) בעמ"ת 26159-02-16 מיום 15.2.2016, במסגרתה נדחה עררו של המבקש על החלטת בית משפט השלום באשקלון לעוצרו עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו במ"ת 55149-12-15.

2.

נגד המבקש הוגש ביום 24.12.2015 כתב אישום הכולל שני אישומים, המייחס לו עבירות של חבלה במזיד ברכב, לפי סעיף 413ה לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן:

חוק העונשין );

פריצה לרכב בכוונה לגנוב, לפי סעיף 413ו סיפא לחוק העונשין; גניבה מרכב, לפי סעיף 413(ד)(א) לחוק העונשין; ותקיפת שוטר כדי להכשילו בתפקידו, לפי סעיף 274(1) לחוק העונשין.

3.

על פי המתואר בכתב האישום, ביום 20.12.2015 בשעה 23:40 לערך, המבקש פרץ לרכב מסוג אוטובוס בכך שניפץ את שימשת הדלת הקדמית באמצעות אבנים – בכוונה לבצע גניבה. סמוך לאותה השעה, המבקש פרץ לרכב מסוג סיטרואן סקסו בכך שניפץ את חלון הזכוכית האחורי ופתח את דלת תא המטען – וגנב מתוכו פטיש, כבל התנעה, ומכסה למצבר. לאחר מכן, בתחנת המשטרה אשדוד, המבקש תקף שוטר בכך שדחף אותו, בעט ברגלו, גידף אותו, וירק לעברו.

4.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה למעצר המבקש עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. יצוין כי בא-כוח העורר הסכים לקיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר. ביום 14.1.2016 הוגש תסקיר מעצר בעניינו של המבקש, ובו שירות המבחן בא בהמלצה להורות על שחרורו לחלופת מעצר תוך נקיטת הליך טיפולי. לבקשת המבקש, נערך תסקיר מעצר נוסף, מיום 3.2.2016 ובו חזר שירות המבחן על המלצתו. בדיון שנערך ביום 4.2.2016, חרף המלצות שירות המבחן בשני תסקיריו, הורה בית משפט השלום על מעצרו של המבקש עד תום ההליכים נגדו. בהחלטתו, בית המשפט קבע כי במבקש מתקיימות שתי עילות מעצר: עילת המסוכנות, אשר נובעת מעברו הפלילי העשיר, ונלמדת, בין היתר, מתסקיר שירות המבחן הראשון שניתן בעניינו; ועילת הפרת תנאים, הנובעת מהפרתו של המבקש את תנאי שחרורו בת"פ 43500-04-15. בית המשפט הדגיש, כי נוכח הפרת התנאים הבוטה, אינו יכול לתת בשנית אמון במבקש.

5.

המבקש ערר על החלטה זו לבית המשפט המחוזי, וביום 15.2.2016 נדחה עררו, ונקבע כי לאור נסיבות המקרה אין מנוס ממעצר עד תום ההליכים. בהחלטתו, בית המשפט המחוזי הביע עמדה לפיה כלל לא ברור האם בית משפט השלום רשאי היה להתייחס להפרת התנאים כעילת מעצר עצמאית. עם זאת וחרף האמור, בית המשפט המחוזי מצא כי אין בכך להצדיק התערבות בהחלטתו של בית משפט השלום, והדגיש כי מדובר בנתון אותו רשאי ומחויב בית המשפט לכלול במניין שיקוליו בעת שהוא בוחן אפשרות לחלופת מעצר. בהמשך לכך, בית המשפט המחוזי קבע כי לא ניתן לאיין את מסוכנותו של המבקש באמצעות חלופת מעצר כלשהי, ואף מנה את ביצוען של עבירות על ידי המבקש בעברו, בעת שהיה מצוי בתנאים מגבילים, כאחד מן המכשולים המונעים את שחרורו לחלופת מעצר.

6.

מכאן בקשת רשות הערר שלפניי, במסגרתה נתבקש בית משפט זה להורות על שחרורו של המבקש לחלופת מעצר, בהתאם לשני התסקירים שהוגשו בעניינו.

7.

המבקש טוען כי לא היה מקום לסטות מהמלצותיו של שירות המבחן, מששקל את כל השיקולים הרלבנטיים בעניינו והמליץ על שחרורו. בהקשר לכך, המבקש סבור כי יש מקום לבחון, ברמה העקרונית, האם המלצות שירות המבחן מחייבות את בית המשפט. מלבד האמור, המבקש מסב את תשומת הלב לכך שבית משפט השלום, אף בעת שהורה על עריכת התסקיר המשלים, לא הזהירו כי אל לו לפתח ציפיות ותקוות ביחס לשחרורו.

8.

עוד טוען המבקש, כי בית משפט השלום שגה בקביעתו כי הפר את תנאי שחרורו, וכי שגגה זו כשלעצמה מצדיקה מתן רשות ערר. לצורך כך, מפנה המבקש להחלטה שניתנה בת"פ 43500-04-15, במסגרתה הורה בית המשפט על ביטול התנאים המגבילים בעניינו, וכן מדגיש כי לא הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של הפרת הוראה חוקית.

9.

לבסוף, טוען המבקש כי הותרתו במעצר מהווה פגיעה מעבר לנדרש בזכויותיו, ועל כן קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות מתן הרשות לערור. לשיטתו, הסרת התנאים המגבילים היוו עבורו מכשול, ובתקופה הארוכה שבה שהה בפיקוח הדוק לא ביצע כל עבירה וכן הקפיד על הליך טיפולי. לחיזוק דבריו מפנה המבקש אל מסקנותיו של שירות המבחן.

10.

לאחר שעיינתי בבקשת הערר, ובהחלטותיהם של בית המשפט המחוזי ובית משפט השלום, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

11.

הלכה היא כי דיון בנושא מעצר ב"גלגול שלישי" שמור למקרים מיוחדים בהם מתעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות עקרונית, החורגת מעניינם של הצדדים להליך. כן מדובר במקרים בהם מתקיימות נסיבות פרטניות חריגות ומיוחדות המצדיקות זאת, כגון פגיעה לא מידתית בזכויות הנאשם או כאשר בליבת ההחלטה עומדת שגגה שנפלה תחת ידו של בית משפט קמא (ראו למשל, בש"פ 3320/12 אלפסי נ' מדינת ישראל

(1.5.2015); בש"פ 4900/12 מדינת ישראל נ' פלוני

(25.6.2012); בש"פ 2173/11 גמאל אל גניני נ' מדינת ישראל (22.3.2012); בש"פ 5702/11

צופי נ' מדינת ישראל (8.8.2011); בש"פ 2786/11 ג'ריס נ' ג'ריס (17.4.2011)).

12.

בענייננו, אין נסיבותיו של המקרה מצדיקות מתן רשות לערור. המבקש טען, כאמור, כי לא היה מקום לסטות מהמלצותיו של שירות המבחן לשחררו לחלופת מעצר, ותהה האם כלל יש לבית המשפט את שיקול הדעת לעשות כן. לעניין זה ידועה ההלכה לפיה תסקיר שירות המבחן, למרות הערכת מקצועיותו הרבה, מהווה המלצה בלבד, ובית המשפט רשאי להפעיל שיקול דעתו בהתחשב בכלל האינטרסים העומדים לפניו (ע"פ 5626/14 לנקין נ' מדינת ישראל

(2.8.2015); רע"פ 4144/15 אבו אלטיף נ' מדינת ישראל

(16.6.2015);

בש"פ 5309/05 צמח נ' מדינת ישראל (29.6.2005)). המקרה שלפניי אינו יוצא דופן. בית המשפט המחוזי, בהחלטתו, עמד על כך שכל חלופת מעצר תלויה באפשרות ליתן אמון במשוחרר בערובה, ומצא כי לא ניתן לתת אמון זה במבקש. מסקנתו של בית המשפט המחוזי מקובלת עליי, כמו גם החלטתו שלא לקבל את המלצותיו של שירות המבחן, על שני תסקיריו.

13.

עוד טען המבקש, כי השגגה שנפלה, לדידו, בידי בית משפט השלום ביחס להפרת תנאי שחרורו, מצדיקה את מתן רשות הערר. בעניין זה, דומה כי אף אם צודק המבקש בפרשנותו את פני הדברים, הרי שפגם לכאורי זה רופא בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. כאמור, בית המשפט המחוזי התייחס מפורשות לסוגיית הפרת התנאים, ונמנע מלהסתמך על הפרת תנאי השחרור במקרה הספציפי כבסיס לדחיית הערר. כפי שצוין לעיל, בית המשפט המחוזי בחן את המסוכנות הנשקפת מהמבקש לגופה, ומצא כי משלא ניתן ליתן אמון במבקש, אין בכוחה של חלופת מעצר כלשהי לאיין את מסוכנותו. לפיכך, אין בטענת השגגה המועלית על ידי המבקש כדי להצדיק מתן רשות ערר.

14.

לבסוף, סבורני כי על רקע מסוכנותו הרבה של המבקש, אין ממש בטענה לפיה הותרתו במעצר מגבשת פגיעה מעבר לנדרש בזכויותיו. כפי שנקבע בהחלטותיהם של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי, המסוכנות הנשקפת מן המבקש בהירה ומובהקת, כפי שניתן ללמוד מעברו הפלילי הכבד ומנסיבות ביצוע העבירה. על כל האמור, הבקשה למתן רשות ערר נדחית.