בש"פ 2786/11 ג'ריס ג'ריס נ. מדינת ישראל

1.

לפניי בקשת רשות לערור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט א' טובי) לפיה נעצר העורר עד להחלטה אחרת שתינתן בעניינו על-ידי בית משפט השלום עם קבלת תסקיר.

כתב אישום שהוגש נגד המבקש מייחס לו עבירות של תקיפה סתם בנסיבות מחמירות (שני מקרים), תקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות ואיומים. עם הגשת כתב האישום ביקשה המשיבה את מעצרו של המבקש עד תום ההליכים נגדו. בית משפט השלום מצא כי קיימות ראיות לכאורה ועילת מעצר, אך סבר כי ניתן להסתפק בחלופת מעצר והורה על שחרור העורר למעצר בית מלא בבית הוריו בישוב בענה. ואולם, ערר שהגישה המשיבה על ההחלטה התקבל, במובן זה שהוחלט כי שירות המבחן יכין תסקיר בעניינו של העורר, וזה יונח בפני בית משפט השלום, אשר יכריע בעניין. מאחר שההחלטה ניתנה במהלך שביתת העובדים הסוציאליים צוין בהחלטה כי ככל שתתארך שביתת העובדים הסוציאליים מעבר לפרק זמן של 14 ימים, אפשר והדבר יצדיק הגשת בקשה לעיון חוזר לבית משפט השלום. שבועיים לאחר מכן, ושביתת העובדים הסוציאליים נמשכת, הגיש בא כוח העורר בקשה לעיון חוזר. כעולה מהחלטת בית המשפט המחוזי, במועד בו התקיים הדיון בבקשה הסתיימה כבר השביתה, אך בסופו של דיון, במהלכו נחקרו המפקחים, הורה בית משפט השלום בעכו על שחרור העורר בתנאי מעצר בית מלא בפיקוח אחותו וגיסו. יומיים לאחר שהמבקש שוחרר לבית אחותו, הגישה המדינה ערר על ההחלטה. בסופו של דיון החליט בית המשפט לקבל את הערר והורה על מעצרו של המבקש עד להחלטה אחרת שתינתן על-ידי בית משפט השלום בעכו לאחר קבלת התסקיר. בית המשפט שב והבהיר בהחלטתו כי הוא רואה חשיבות בהזמנת תסקיר נוכח העובדה שאלימותו של המבקש גרמה על-פי הנטען חבלה חמורה למתלוננת, אשתו, ומעשיו, כפי שהם מתוארים בכתב האישום – ובפרט איום על המתלוננת כי ישחט אותה, תוך שהוא אוחז בידו האחת סכין ובידו השנייה אוחז בצווארה – מעידים על מסוכנות מוגברת.

נגד החלטה זו מופנית בקשת הרשות לערור שלפני, אשר הוגשה לפי סעיף 53(א) סיפא לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו – 1996 (להלן: חוק המעצרים ).

2.

בא כוח העורר טוען כי לא היה מקום להורות על החזרתו למעצר עד לקבלת תסקיר שירות המבחן. לדבריו, בית משפט השלום הורה על שחרורו לחלופת מעצר רק לאחר בדיקה מעמיקה ורצינית של החלופה. הוא מטעים כי שירות המבחן הינו גורם ממליץ, ולא גורם מכריע, ועל כן יש להתבסס על הכרעת בית המשפט שבחן את החלופה ארוכות, לרבות בחינת המפקחים, ומצא כי היא ראויה. מן העובדה שהערר נגד שחרור העורר הוגש אך יומיים לאחר ששוחרר, והדיון בערר נערך שישה ימים לאחר שחרורו מן המעצר, מבקש הוא להסיק כי המשיבה עצמה לא סברה כי המסוכנות הנשקפת ממנו גבוהה. לדבריו, החלופה העומדת על הפרק היא חלופה משופרת ביחס לזו שהוצעה קודם לכן, ואחד המפקחים אף אינו קרוב משפחה שלו מדרגה ראשונה.

3.

התבקשה תגובת המשיבה. זו סבורה כי יש לדחות הבקשה. לטעמה, המבחנים שיש להחיל על בקשת רשות לערור צריכים להיות דומים, בשינויים המחויבים, לאלה שהותוו בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: הלכת חניון חיפה ). בהתאם למבחנים אלה, עמדתה היא כי המקרה דנן אינו מצדיק מתן רשות לערור.

4.

ביום 27.3.11 התקבל חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים)(תיקון מס' 8), התשע"א – 2010 (להלן: התיקון לחוק ), במסגרתו נקבע, בין היתר, כי על החלטת בית משפט מחוזי בערר לפי סעיף 53(א) לחוק המעצרים ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, שידון בבקשה בדן יחיד. עוד נקבע כי בית המשפט העליון רשאי לדחות הבקשה על הסף בלא שיקיים דיון בנוכחות הצדדים, ואם החליט על מתן רשות לערור ידון בו שופט אחד ורשאי הוא לדון בבקשת רשות הערר כבערר.

בכך שינה התיקון לחוק מהמצב המשפטי ששרר עובר לחקיקתו. ניתנת האמת להיאמר כי הסוגיה של היקף זכות הערר על החלטות בענייני מעצר עברה תהפוכות במרוצת העשורים האחרונים. כפי שמפורט בדברי ההסבר לתיקון לחוק (הצעת חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים)(תיקון מס' 9)(ערר שני ברשות והארכת מעצר או חידושו), התש"ע – 2010, ה"ח 533, 13.7.10. להלן: דברי ההסבר ), עד לשנת 1988 לא הייתה לנאשם אפשרות להשיג בפני שופט של בית המשפט העליון על החלטה בעניין מעצרו שניתנה בבית משפט השלום ואשר בית המשפט המחוזי הכריע בערר שהוגש נגדה. בשנת 1988 תוקן סעיף 38 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב – 1982 באופן שהתיר למדינה או לנאשם לבקש משופט של בית המשפט העליון רשות לערור על החלטת בית משפט מחוזי בערר שהוגש על החלטת בית משפט השלום בעניין המעצר. הוראה זו, כפי שהוזכר בדברי ההסבר, פורשה בצמצום כמתירה ערר "בגלגול שני" רק במקרים יוצאי דופן, דוגמת שהערר מעורר שאלה עקרונית בעלת חשיבות החורגת מגדרי התיק הנדון, או שמתעורר חשש כי ייגרם עיוות דין חמור (בש"פ 4451/93 אקושלוילי נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 22.8.93) וההפניות שם). עם חקיקת חוק המעצרים בשנת 1996 חלה תפנית נוספת:

סעיף 53 לחוק קבע כי לעצור ולתביעה זכות לערור "בגלגול שני" אף על החלטת בית המשפט המחוזי בערר בענייני מעצר שחרור, הפרת תנאי ערובה, בקשה לעיון חוזר וכן ערב בענייני ערבותו. זה היה המצב המשפטי ששרר ערב התיקון לחוק.

5.

מדברי ההסבר עולה כי היוזמה לשוב ולהתנות האפשרות לקיים ערר שני בפני בית המשפט העליון בקבלת רשות, מקורה בעומס הרב המוטל על בית המשפט העליון ובהיקף הנכבד של הדיונים בעררים, ובפרט בעררים שהם בגדר ערר שני על החלטה שהתקבלה לכתחילה בבית משפט השלום. תכליתו של החוק, כך מציינים דברי ההסבר בבהירות: "...לקבוע באופן שונה את האיזון הראוי בין עקרון סופיות הדיון וסוגי העניינים שראוי שיתבררו בבית המשפט העליון לבין מימוש הזכויות המהותיות של עצורים ונאשמים" (בעמ' 1328). ההסדר האמור, אשר נבחר בהמלצת הוועדה המייעצת לשר המשפטים לעניין סדר הדין הפלילי ודיני ראיות, בראשות השופטת מ' נאור, בא ליצור התאמה בין היקף זכות הערר של עצור על החלטות בנוגע למעצרו, להיקף זכות הערר המוקנית לו בהליך העיקרי. במילים אחרות, כשם שבהליך העיקרי אין באפשרותו של נאשם לערור על החלטות בית משפט השלום בעניינו אלא פעם אחת, בפני בית המשפט המחוזי, ולאחר מכן באפשרותו לבקש רשות לערער משופט של בית המשפט העליון, יחול עקרון דומה על החלטות בעניין מעצרו של נאשם שהתקבלו על-ידי בית משפט השלום.

6.

מהם השיקולים שצריכים להנחות את בית המשפט העליון מקום שמתבקש הוא ליתן רשות לערור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בערר על החלטת בית משפט השלום בענייני מעצר? בעיקרו של דבר מקובלת עליי בנקודה זו עמדת המדינה.

כללים דומים חלים, בעיקרו של דבר ביחס לאפשרותו של צד להליך, אזרחי או פלילי, לערור על ההחלטה בעניינו בפני ערכאת ערעור שנייה. ביסודם של כללים אלה העקרון הכללי המעוגן בסעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד – 1984, ולפיו ככלל נידון כל עניין בפני שתי ערכאות לכל היותר. ועם זאת, המחוקק הותיר פתח – שמא נאמר חרך צר - לדיון בפני ערכאת ערעור שניה בכפוף לקבלת רשות. מתן הרשות, הוא כמובן עניין לשיקול דעת בית המשפט, אך בפסיקה הונחה התשתית לאופן הפעלתו. המתווה הכללי להפעלת שיקול דעת זה במישור האזרחי, הונח בהלכת

חניון חיפה שלפיה:

"לא ניתן להגדיר באופן ממצה מראש את סוגי המקרים, בהם תוענק רשות לערער מפאת חשיבותם (המ' 863/78; בר"ע 126/81), אך המדובר בעיקר באלו: שאלות בעלות חשיבות חוקתית; נושאים, בהם יש החלטות סותרות של ערכאות נמוכות יותר, ואשר בהם טרם נפסקה הלכה על-ידי ערכאת הערעור הגבוהה ביותר, הווה אומר, מקרים, בהם יש לתרום לאחידותה של ההלכה; מקרים, בהם יש חשיבות עניינית לבעיה המשפטית המועלית בהם בין כעמדה בפני עצמה ובין מבחינת הקשרה או זיקתה לנושאים משפטיים אחרים; מקרים, בהם יש חשיבות ציבורית בעניין; במלים אחרות, מקרים, בהם החשיבות המשפטית חורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת. למותר לחזור ולהזכיר, כי רשימה זו איננה יכולה להיות ממצה, ואף אינה מתיימרת להיות כזאת" (בעמ' 128).

עיקרון זו אומץ אף ביחס לבקשות רשות לערער בהליכים פליליים (ראו למשל: רע"פ

9255/10

אבו עראר נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 3.2.11) ; רע"פ

4199/10 אוחיון נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 13.7.10)). בעיקרם של דברים ניתן לומר כי ככלל, לאחר שעניין נידון בפני ערכאת ערעור גובר משקלם היחסי של שיקולי היעילות וסופיותם של ההליכים, אך אלה יכולים לסגת באותם מקרים יוצאי דופן שלהכרעה בהם נודעת חשיבות עקרונית רחבה. ככלל, אין הסיבות למתן רשות לערער נעוצות בעניינו הפרטני של צד להליך, שהרי ההנחה היא כי לזה היה את יומו בפני ערכאה דיונית וערכאת ערעור, אלא בשיקולים בעלי אופי כללי – ציבורי.

7.

לטעמי, ראויות אמות מידה אלה לעמוד גם ביחס לבקשות לערור על החלטות כאשר בעניינים המנויים בסעיף 53 לחוק עסקינן. באופן זה מתאפשר לנאשם להביא את עניינו בפני שתי ערכאות כמתחייב, ובעניינים שלהם חשיבות משפטית, ציבורית או אחרת, באפשרותו לבקש ולהביא העניין לבירור גם בפני בית המשפט העליון, באופן שיאפשר גם את פיתוח המשפט מקום שהדבר נדרש. יחד עם זאת אני סבורה כי במקרים בהם נוכח בית המשפט כי ישנן נסיבות מיוחדות המצדיקות, גם בלא שהתקיימו הדרישות לפי הלכת חניון חיפה , דיון בפני ערכאה שלישית, יהא נכון, לטעמי, לגלות גמישות רבה יותר ביחס לאפשרות ליתן רשות ערעור. איני רואה לחזות מראש מה יהיו מקרים מיוחדים אלה, אך לכשיתייצבו לפנינו – נדע לזהותם.

8.

הבקשה שלפניי אינה מצדיקה מתן רשות לערער. ברי כי אין היא מעוררת כל שאלה משפטית שחשיבותה חורגת מעניינו הפרטי של המבקש.

יתר על כן, גם לגופו של עניין סבורני כי נוכח אופי האישומים נגד המבקש, יש הצדקה לקבל ההחלטה על שחרורו לחלופת מעצר אך לאחר קבלת תסקיר שירות המבחן. הבקשה נדחית.