בש"פ 9022/16 משה גריקה נ. מדינת ישראל

1.לפניי בקשה למתן רשות לערור, לפי סעיף 38א(ב) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט-1969 (להלן: פקודת סדר הדין הפלילי ), על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 15.11.2016 (כבוד השופט ר' יעקובי ) שבגדרה נדחה ערר שהגיש המבקש על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופט ד' ש' גבאי ריכטר ), ככל שדחה את בקשת המבקש להשיב לידו תפוסים שנתפסו על ידי המשטרה בביתו.

2.נגד המבקש מתנהלת חקירה בחשד לביצוע עבירות של קבלת דבר במרמה, הונאה בכרטיס חיוב והחזקת ציוד לזיוף כרטיס חיוב. על פי החשד המבקש זייף כרטיסי אשראי של בנק אמריקאי ועשה בהם שימוש בישראל במספר רב של עסקאות בסכומים נמוכים. ביום 15.5.2016 עצרה משטרת ישראל את המבקש וערכה חיפוש בביתו, לפי צו שהוציא בית משפט השלום ביום 21.4.2016 (להלן: הצו ). במסגרת החיפוש נתפסו פנקסי המחאות, כרטיסים מגנטיים, כונני מחשב קשיחים, מחשב וכסף מזומן בסכום של 379,700 ש"ח ו-19,600 דולר. בחיפוש נתפסו, בין השאר, כמאה כרטיסי אשראי, 24 כרטיסים מגנטיים בצבע לבן ללא כיתוב הנחשדים להיות כרטיסי אשראי מזויפים, וכן נתפסה תוכנת זיוף כרטיסי אשראי על אחד המחשבים של המבקש.

ביום 13.6.2016 הורה בית משפט השלום על הארכת תוקף תפיסת המחשב ב-180 ימים, וזאת לצורך פריצת המחשב מאחר שהמבקש סירב למסור את הסיסמה עבורו. למחרת הורה בית המשפט גם על הארכת תוקף תפיסת אחד מהכוננים הקשיחים החיצוניים ב-30 ימים לצורך מיצוי בדיקת תכניו; ובאותו יום הוחזרו למבקש חלק מהתפוסים. ביום 6.7.2016 הורה בית המשפט על הארכת תפיסת המחשב והכונן החיצוני ב-180 ימים לצורך הליך פלילי, וזאת משהמשיבה טענה כי יש בהם ראיות שמצביעות על כך שהם שימשו להעתקה ולזיוף של כרטיסי אשראי.

ביום 21.9.2016 המבקש הגיש בקשה לבית משפט השלום להשבת התפוסים, וזו נדחתה ברובה, בהחלטה מיום 5.10.2016, שבמסגרתה נקבע כי המבקש הודה בחקירתו שהוא החזיק בכרטיסי האשראי לצורך העתקתם וכי ישנו חשד סביר שהוא ביצע את העבירות שבהן הוא נחשד. לכן, בית המשפט קבע כי התפוסים יוחזקו אצל המשיבה עד ליום 12.12.2016, ואולם הוא הורה למשיבה להחזיר למבקש את כונני המחשב הקשיחים שלא בוצעה בהם עבירה וכן את פנקסי ההמחאות. אשר לכסף המזומן נקבע שהוא יוותר בידי המשיבה, וזאת לנוכח ההסברים הסותרים שהמבקש ואשתו סיפקו ביחס למקורו; הודאתו של המבקש כי השתמש בכרטיסי האשראי למשיכת כסף; ושמירתו על זכות השתיקה החל משלב מסוים בחקירה. עם זאת נקבע כי עד לסיום הארכת תוקף התפיסה, המשיבה תשקול אם להחזיר את הכסף המזומן, ולכל הפחות את מקצתו. עוד נדחו טענותיו של המבקש בדבר בטלות הצו, שלא פירט באופן מפורש מהם החפצים שהמשיבה רשאית לתפוס, מאחר שבפועל המשיבה תפסה רק חפצים שעל פניו היו קשורים לעבירה ומשכך הפגם נרפא; וכן נדחתה טענתו של המבקש נגד הארכת החזקת התפוסים במעמד צד אחד, מאחר שהדבר נעשה כדין, ההחלטה הומצאה למבקש בפרק זמן קצר, ולבסוף גם התקיים דיון במעמד הצדדים לאחר שהמבקש הגיש את הבקשה להשבת התפוסים.

3.על החלטה זו הגיש המבקש ערר לבית המשפט המחוזי בירושלים ביום 7.11.2016. בית המשפט דחה את הערר בהחלטה מיום 15.11.2016, וקבע כי אין מקום להתערב בהחלטת בית משפט השלום. זאת, משהוברר כי התפוסים שתוקף החזקתם הוארך קשורים לעבירות שבהן המבקש נחשד. גם הטענות בדבר פגמים בהליך נדחו, וזאת משנמצא כי הפגמים נרפאו; וכי לאחר הדיון שנערך במעמד הצדדים הופעל מחדש שיקול דעת, כנדרש, ולראיה – חלק מהתפוסים אף שוחררו בעקבות כך. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערר דנן. יצוין כי ביום 14.12.2016, משהסתיימה הארכת תוקף התפוסים, בית משפט השלום האריך פעם נוספת את ההחזקה עד להכרעה בבקשה דנן.

4.בבקשה שלפניי המבקש חוזר על הטענות שהשמיע בהליכים הקודמים, ובתמצית ייאמר כי טענתו העיקרית היא שנפל פגם בכך שהצו וההחלטות להארכת התפיסה ניתנו במעמד צד אחד, תוך פגיעת בזכות הטיעון של המבקש, כאשר לא היה חשש מפני שיבוש הליך החקירה. לדבריו, מן הראוי היה לאפשר למבקש להיות צד להליך מלכתחילה, ולא רק במסגרת הבקשה להשבת התפוסים ולאחר שכבר ניתנה החלטה בעניין. עוד נטען כי הצו שניתן ביום 21.4.2016 דינו בטלות, מאחר שהוא אינו מפרט את החפצים שאותם רשאית המשיבה לתפוס, וכן מכיוון שבקשת המשיבה שבגינה ניתן הצו נמצאה חסרה. עוד נטענו מספר טענות בנוגע לתשתית הראייתית נגד המבקש; וכן שורת טענות בנוגע לתפיסת הכסף המזומן, אולם אלה התייתרו משהמשיבה הודיעה שביום 12.12.2016 שחררה את כל הכסף לידי המבקש.

המשיבה בתגובתה מתנגדת לבקשה. ראשית, המשיבה מציינת כי המבקש השתהה במשך ארבעה וחצי חודשים מיום התפיסה ועד שהגיש את הבקשה להשבת התפוסים, וכן למעלה מחודש עד שהגיש ערר על ההחלטה של בית משפט השלום. אשר למתן הצו במעמד צד אחד טוענת המשיבה שהדבר מתבקש בהליכים מסוג זה, עקב החשש משיבוש החקירה. כך גם בנוגע להחלטות ההארכה שניתנו במעמד צד אחד – המשיבה טוענת כי ככלל, צווים שניתנים במהלך חקירה משטרתית ניתנים במעמד צד אחד, כדי לא לפגוע בחקירה; ואין בכך משום פגיעה בזכויותיו של המבקש מאחר שהוא רשאי בכל עת לפנות בבקשה להשבת התפוסים. במקרה דנן, טענותיו של המבקש אכן נשמעו לגופן בשתי ערכאות. בנוגע להיעדר הפירוט בצו, המשיבה טוענת כי כלל לא מדובר בפגם, וזאת מאחר שבשלב מוקדם של החקירה לא ניתן לצפות שהמשטרה תדע באופן מדויק אלו חפצים היא מתכוונת לתפוס. לבסוף טוענת המשיבה כי יש די ראיות להצדקת התפיסה, וכי כל התפוסים שאינם קשורים לעבירות כבר הוחזרו לו. זאת, כאמור, הן בעקבות החלטת בית משפט השלום מיום 5.10.2016, הן מיוזמתה של המשיבה כאשר השיבה למבקש את הכסף המזומן ביום 12.12.2016.

5.לאחר שעיינתי בבקשה ליתן רשות ערר ובתגובת המשיבה לה, וכן בהודעה המעדכנת מאת המשיבה ובהודעה מאת המבקש, דין הבקשה להידחות. מדובר בבקשת רשות לערור ב"גלגול שלישי", ובבקשות מעין אלו נוהגת אמת מידה מצמצמת הדומה במהותה לזו שהותוותה בעניין חניון חיפה

(ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). על פי אמת מידה מצמצמת זו, רשות לערור תינתן רק במקרים חריגים

שבהם מתעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות עקרונית, החורגת מעניינם של הצדדים להליך. כן מדובר במקרים שבהם מתקיימות נסיבות פרטניות חריגות ומיוחדות המצדיקות זאת, כגון פגיעה לא מידתית בזכויות הנאשם או אי מתן משקל ראוי לשלום הציבור ולבטחונו (ראו למשל, בש"פ 3937/16 גביבולייב נ' מדינת ישראל (15.6.2016); בש"פ 2786/11 ג'ריס נ' ג'ריס (17.4.2011)).

לא מצאתי כי הבקשה דנן מגלה עילה למתן רשות לערור. חרף ניסיונו של המבקש לשוות לעניינו נופך כללי ועקרוני, למעשה ההחלטות נושא הבקשה מיישמות על המקרה הקונקרטי את הכלל שנקבע בפסיקה בכל הנוגע לתפיסת חפצים. סעיף 32(א) לפקודת סדר הדין הפלילי מקנה למשטרה סמכות לתפוס חפץ אם ישנו "יסוד סביר להניח כי באותו חפץ נעברה, או עומדים לעבור עבירה, או שהוא עשוי לשמש ראייה בהליך משפטי בשל עבירה, או שניתן כשכר בעד ביצוע עבירה, או כאמצעי לביצועה." על פי הוראה זו התפיסה יכול שתתבצע לשם מספר תכליות או איזה מהן: "תכלית מניעתית

ביחס לחפץ העשוי לשמש לביצוע עבירה שטרם נעברה [...]; תכלית ראייתית - אם החפץ עשוי לשמש ראייה בהליך משפטי בשל עבירה; או תכלית של חילוט

- אם בחפץ נעשה שימוש לצורך עבירה, או שניתן כשכר בעד ביצוע עבירה או כאמצעי לביצועה" (רע"פ 7600/08 אברם נ' מדינת ישראל , פסקה 10 והאסמכתאות שם (7.4.2009)). כמו כן, סעיף 35 לפקודת סדר הדין הפלילי מורה, כי אם המשטרה מעוניינת להמשיך להחזיק בחפץ שנתפס, עליה להגיש בקשה מתאימה לבית משפט השלום, שבתורו יאזן בין זכות החשוד לקניין לבין צרכי הציבור (בש"פ 6686/99 עובדיה נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(2) 464 (2000)). במקרה דנן לא ראיתי מקום להתערב בקביעת בית המשפט שלפיה הודעות המבקש במשטרה והחפצים שנמצאו בביתו, כפי שפורט לעיל, מקימים חשד סביר המצדיק בעוד החקירה מתנהלת, את הארכת תפיסתם על ידי המשיבה עד ליום 12.12.2016. ויצוין בהקשר זה, כי בית המשפט דקדק ודרש מהמשיבה להשיב למבקש את אותם חפצים שלא הונחה לגביהם תשתית המבססת חשד סביר שהם קשורים לעבירות שבהן המבקש נחשד; ולאחרונה בתום התקופה שהוארכה עד ליום 12.12.2016 המשיבה אף השיבה למבקש את הכסף המזומן.

בהתייחס לפגמים הפרוצדוראליים הנטענים, לא מצאתי שיש בטענות המבקש כדי להצדיק את קבלת הבקשה. בנוגע לצו, גם אם אכן נפל בו פגם – ובית משפט השלום קיבל שזה המצב – אין להסיק מכך שהצו בטל מעיקרו. אמנם אין חולק כי ישנה חשיבות רבה לכך שצווי חיפוש ייעשו באופן מפורט, כמצוות המחוקק; אולם במקרה דנן, במבחן התוצאה החפצים שנתפסו הם אכן אלה שלשמן אושרה התפיסה, ובנסיבות המקרה אין בפגם הנטען כדי להצדיק התערבות בהחלטת בית המשפט בדחותו את הבקשה להשבת התפוסים.

אשר לטענות המבקש בדבר מתן הצו והחלטות ההארכה במעמד צד אחד – גם בכך אין כדי להצדיק את ביטולם. כידוע, הכלל הוא שהליך משפטי צריך להתקיים במעמד שני הצדדים, אולם חריג בולט לכך הם הליכים מסוימים המתנהלים בשלב החקירה המשטרתית, וזאת לנוכח החשש האינהרנטי מפני חשיפת החשוד לחקירה המתנהלת נגדו באופן שיקל עליו לשבש אותה. אמנם, בבקשה להארכת החזקת תפוסים מדובר במצב שבו החשוד כבר מודע לחפצים התפוסים, ומשכך הרציונל נחלש במידה מה, אולם החוק קובע – וכך גם נעשה במקרה דנן – שהחלטות בדבר הארכת תוקף תפוסים יומצאו לידי החשוד בהקדם, ואז פתוחה בפניו הדרך לפנות לבית המשפט על מנת שידון בעניין במעמד שני הצדדים. לא למותר לציין בהקשר זה כי בענייננו, כפי שטענה המשיבה, החלטות ההארכה הובאו לידיעת המבקש מיד לאחר שניתנו, ואף על פי כן הוא בחר להמתין כארבעה וחצי חודשים טרם שפנה לבית המשפט בבקשה להשבת התפוסים. בנסיבות המקרה, כפי שפורטו בהרחבה, סבורתני כי אין מקום לשעות לבקשה, שעה שהפגיעות הנטענות הן תאורטיות ובפועל לא נגרמו למבקש.

לפני סיום יודגש, כי כל האמור לעיל נוגע להחלטות מיום 5.10.2016 ומיום 15.11.2016 שדחו את בקשת המבקש להחזרת התפוסים ואשררו את הארכת ההחזקה בהם עד ליום 12.12.2016. בהחלטה מיום 14.12.2016, נעתר בית משפט השלום לבקשת המשיבה והאריך את התקופה עד לאחר מתן החלטה על ידי בית משפט זה. יובהר כי אין בהחלטה זו משום הבעת עמדה כלשהי בדבר שאלת המשך החזקת התפוסים על ידי המשיבה, לאחר יום 12.12.2016.

סוף דבר, הבקשה למתן רשות לערור נדחית.